חולין דף קי – החמרה כמנהג העיר

  • הרב ירון בן צבי
במשנה הפותחת את הפרק הרביעי בפסחים נאמר:
"ההולך ממקום שעושין למקום שאין עושין או ממקום שאין עושין למקום שעושין נותנין עליו חומרי מקום שיצא משם וחומרי מקום שהלך לשם..."
בגמרא שם (נא ע"א) רב אשי מצמצם את דברי המשנה, ומבאר שאדם מחוייב להחמיר כמנהג המקום אליו מגיע רק אם הוא אינו מתכנן לחזור למקומו, אבל אם הוא מתכנן לשוב למקומו – הוא רשאי להמשיך להקל כמנהג מקומו.
בגמרא בחולין (יח ע"ב) רב אשי מצמצם את דברי המשנה באופן אחר, ומבאר שאדם ההולך למקום אחר מחוייב להחמיר כמנהג מקומו רק כאשר הוא מתכוין לחזור אליו. אם אין בכוונתו לחזור למקומו – הוא אינו חייב לשמר את מנהגי המקום ממנו עקר, ויכול לאמץ לגמרי את מנהגי המקום החדש.
הראשונים (תוספות, ר"ן, בעל המאור על הסוגיה הנ"ל בפסחים) מתקשים בהבנת היחס בין שתי הסוגיות: מצירוף הגמרות עולה שאין אף סיטואציה שבה "נותנים עליו חומרי מקום שיצא משם וחומרי מקום שהלך לשם", שהרי אם האדם מתכוין לחזור למקומו – עליו לקיים את מנהג מקומו בלבד, ואילו כאשר מתכוין להשתקע במקום החדש – עליו לאמץ את המנהג החדש בלבד.
נוכל ליישב את קושיית הראשונים אם נסביר שמטרת המשנה היא ללמד את חשיבות ההימנעות מפירוד ומחלוקת. במעבר למקום חדש יש להחמיר על מנת להימנע מחיכוכים מיותרים. דברי רב אשי הם שורת הדין, אך הם תקפים רק בצנעה, כאשר אין חשש לריבים ומחלוקות. בציבור, כאשר יש חשש ליצירת ריב ומחלוקת, גם רב אשי מודה שישנו חיוב לנהוג כמנהג אנשי המקום.
בסוגייתנו מסופר שרמי בר תמרי הלך מבפומבדיתא לסורא בערב יום הכיפורים. אנשי סורא תפסו אותו כשהוא נוהג בניגוד לפסיקת רב חסדא, רב המקום, ואוכל את העטינים אותם השליכו. כשהובא לפני רב חסדא נשאל רמי בר תמרי על מעשיו, והשיב כי הוא בא ממקום שבו אין נוהגים איסור באכילת כחל, ומכיוון שהוא לא אכל בתוך תחום העיר – אין הוא חייב להחמיר כמנהג אנשי המקום.
רב חסדא שואל את רמי בר תמרי שאלות נוספות, שגם עליהן הוא משיב. תוך כדי השיחה, מביאים לפני רב חסדא אדם שלא היה מכבד את הוריו, על מנת להלקותו כדין מי שאינו מקיים מצווה שבי"ד כופים לקיימה. רמי בר תמרי מורה לשלח את הנדון, מכיון שכל מצוות עשה שמתן שכרה בצידה – אין בי"ד כופים את מי שאינו מקיימה. רב חסדא התרשם מדבריו, קיבל אותם להלכה והודה שרמי בר תמרי חריף ביותר. תשובתו של רמי בר תמרי מפתיעה:
"אמר ליה: אי הוית באתריה דרב יהודה, אחוינא לך חורפאי!"
תשובה זו צריכה ביאור – לא ייתכן שרמי בר תמרי ענה סתם תשובה גאוותנית לר' חסדא!
יתכן שניתן להסביר את תמיהתנו בעזרת העקרון הנלמד מהמשנה. יתכן שרמי בר תמרי רצה לרמוז לרב חסדא שבכוונתו לחזור לפומבדיתא, ולכן אין הוא צריך לנהוג כמנהג אנשי סורא. אילו החליט לעבור לסורא – לא היה אוכל עטינים אף מחוץ לעיר, כמנהג סורא.