חולין דף קכה – טומאה רצוצה

  • יהודה רוזנברג
הקדמה: בדרך כלל כזית מן המת מטמא את כל הדברים הנמצאים איתו באותו אוהל, אך הטומאה אינה מתפשטת מעבר לגבולות האוהל – לא לצדדים ולא למעלה, מעבר לתקרת האוהל. לכלל זה ישנו חריג: ישנה הלכה למשה מסיני הקובעת ש"טומאה רצוצה" – טומאה הנתונה בחלל קטן, שאין בו טפח על טפח ברום טפח – "בוקעת ועולה עד לרקיע, בוקעת ויורדת עד התהום", כלומר הטומאה מתפשטת כלפי מעלה (וכן כלפי מטה) ומטמאה את כל מה שמאהיל עליה, למרות שיש אוהל המפריד ביניהם.
בפשטות, ניתן להבין שדין טומאה רצוצה קובע שהאוהל שעל גב הטומאה הרצוצה אינו נחשב כאוהל, משום שאין לו את השיעור הדרוש לכך, ולכן הטומאה נחשבת כטומאה גלויה, ומטמאה כל דבר המאהיל עליה כטומאה רגילה. אולם מדברי רבי זירא בסוגייתנו משתמעת הבנה אחרת.
סוגייתנו עוסקת במקרה שבו אדם נוגע בכחצי זית מן המת ומאהיל על כחצי זית נוסף, ודנה בשאלה באילו מקרים שני חצאי הזיתים מצטרפים לכזית ומטמאים את האדם. במהלך הסוגיא מציע רבי זירא שהאהלה על חצי זית לא תצטרף לנגיעה בחצי זית, משום שמדובר של שתי דרכים שונות להיטמא ("שני שמות"), אולם אדם המאהיל על "טומאה רצוצה" – נחשב כנוגע, והאהלה זו יכולה להצטרף לנגיעה בחצי זית אחר. כדוגמא לטומאה רצוצה כזו הוא מביא מקרה שבו יש חצי זית מן המת בין שני מגדלים – ארונות גדולים, שאינם מקבלים טומאה – שהמרחק ביניהם קטן מטפח.
רש"י מסביר את דעת רבי זירא כך:
"דכולה נגיעה היא – אפילו הוא מאהיל למעלה מן הבשר הרבה, כגון שהיו המגדלים גבוהים והטומאה למטה והוא מאהיל סמוך לראשיהן קרי נגיעה דכיון דהלמ"מ היא דטומאה רצוצה בוקעת הוי כמאן דמלי טומאה כל חלל שבין שני המגדלים".
על פי הבנה זו, דין טומאה רצוצה אינו מחדש רק שהאוהל שעל גבי הטומאה אינו נחשב כאוהל לעניין חציצה בפני הטומאה, אלא שהטומאה נחשבת כאילו היא ממלאת את כל החלל שאליו היא מתפשטת, ומי שנוגע באותו חלל – נחשב כנוגע במת עצמו.
יישום מחודש של הבנה זו מופיע באור שמח (הלכות טומאת מת פ"א הי"ג) בשם הגר"א:
"והגר"א באדרת אליהו פ' חוקת כתב... קבר שלפני הדיבור או של עו"ג מטמאים במגע ולא באוהל, פירוש שכנגד המת מלמעלה אם נגע בקבר אז הוא טמא מחמת מגע, דטומאה בוקעת ועולה, אבל כשנוגע שלא כנגד המת אזי אינו טמא, שאינו מטמא באהל עכ"ל, הנה גילה לנו רבינו דמה דטמא מחמת טומאה בוקעת ועולה הוי כמו מגע... פירוש אף על גב דבאוהל לא מטמא, מ"מ בהך דטומאה בוקעת, והוא באין בו פותח טפח ומאהיל מלמעלה מטמאים אם נגע על הקבר".
הגר"א (על פי הבנת האור שמח) טוען שגם לפי השיטות הסוברות שעובדי כוכבים אינם מטמאים באוהל, קבריהם מטמאים מדין טומאה רצוצה, משום שטומאה רצוצה נחשבת כמגע ממש ולא כסוג ייחודי של טומאת אוהל.
[בשולי הדברים יש לציין שתי נקודות:
א. גם אם נאמר שהטומאה נחשבת כממלאת את כל החלל, מדובר רק על החלל שבו היא מצויה – החלל שבין המגדלים, אך אין היא נחשבת כממלאת ומטמאה מדין מגע עד הרקיע, וכן משמע גם מדברי רש"י המצוטטים לעיל.
ב. מן הסוגיא נראה שיש דין טומאה רצוצה בפחות מכזית, למרות שלשון הרמב"ם היא "שכל דבר המטמא באהל מן המת אם היה רצוץ... הרי הטומאה בוקעת".
למעוניינים בהרחבה – ניתן לעיין בפרק "בעניין טומאה רצוצה" בספרו של מו"ר הרב עמיטל זצ"ל "רסיסי טל" (חלק א', עמ' קעח-קפד)]