חולין דף קכ – משקין
המשנה בראשית הפרק קבעה שה"קיפה" מצטרפת למאכל להשלמת שיעורו, אף שהיא כשלעצמה אינה אוכל. הגמרא בדף קכ דנה בזהותה של הקיפה, וברור שמדובר על חלק מן התבשיל שעובר תהליך של קיפוי, ובלשוננו: קרישה.
דיון זה ביחס לקיפה מוביל את הגמרא לדיון נרחב הרבה יותר אודות מאכלים ומשקים. בטבע מצויים חומרים שונים במצבי צבירה שונים. ישנם גם חומרים שניתן לשנות את מצב צבירתם בדרכים שונות: באמצעות חימום והמסה, הקפאה, סחיטה וכן הלאה. סוגייתינו מתייחסת לשינוי מצב הצבירה של חומרים שונים, ובהקשרים הלכתיים מגוונים ביותר: מאכלות אסורות, קיום מצות אכילת מצה, חיוב תרומות ומעשרות, מצות ביכורים וכן הלאה.
כמובן, אין הכרח להקביל הקבלה מלאה בין התחומים ההלכתיים השונים. היסוד המרכזי להבחנה בין התחומים נוגע כבר לדיון הראשון בסוגיה, אודות חֵלב מוצק שהומס והפך נוזלי. הגמרא מעלה את האפשרות שאכן לא יתחייבו על אכילתו, ומנמקת:
"אכילה כתיבא ביה, והא לאו אכילה היא".
כלומר – התורה אוסרת אכילת חלב, ושתיית חלב מומס איננה אכילה. ניתן לומר כי עילת הפטור היא מצד מעשה האכילה: התורה אוסרת אכילה, ולא שתיה.
הרמב"ן בסוגייתנו (קכ ע"ב, ד"ה והא דתניא הטבל) העיר:
"אכילה כתיבא ביה והאי לאו בר אכילה הוא; ולא גרסינן כדכתיב במקצת נסחי והאי לאו אכילה הוא".
הרמב"ן אינו מקבל את הגירסה שלפנינו, וקובע שיש להוסיף לה מילה אחת: "בר אכילה". לדעת הרמב"ן הדיון איננו במעשה האכילה, אלא בזהות החפץ הנאכל. כלומר – חלב נוזלי כלל אינו מוגדר חלב, ולכן היתה סברה לפטור את השותה אותו.
הרמב"ן מוסיף שדיוקו מיישב את קושיית התוספות בסוגייתנו (קכ ע"א, ד"ה לרבות). על פי קביעת הגמ' בשבועות (כג ע"א) כי "שתיה בכלל אכילה", טוענים התוספות – בניגוד לאמור בסוגייתנו – כי אין כל סברה לחלק בין אכילת חלב ושתייתו. סוף סוף, מדובר על פעולת צריכה של החפץ, מה לי באכילה ומה לי בשתיה!
הרמב"ן מסביר, על פי דיוקו, ששתי הסוגיות כלל אינן קשורות. הסוגיה בשבועות עוסקת במעשה האכילה, וקובעת שמעשה אכילה ומעשה שתיה הם היינו הך. סוגייתנו דנה בהשפעת מצב הצבירה על זהותו של החפץ. אף אם שתייה בכלל אכילה, סוף סוף יש צורך לאכול או לשתות דבר איסור, ולא דבר שפרח איסורו ממנו.
כאמור, חילוק יסודי זה של הרמב"ן משמעותי גם להבחנה בין הנושאים השונים הנידונים בסוגיה. אם במאכלות אסורות עסקינן, יש מקום לשתי הדרישות: יש צורך לבצע מעשה אכילה, וכן יש צורך בחפץ בעל זהות של איסור. עם זאת, אם עסקינן בתרומות ומעשרות או בביכורים, מעשה האכילה איננו רלוונטי כלל ועיקר. השאלה היחידה העומדת על הפרק היא האם המשקה היוצא מן הפירות מוגדר פרי לעניינים אלה, וזאת בלי קשר למעמדו של מי שישתה את אותו משקה.
תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)