חולין דף קל – ממון שאין לו תובעים

אסור לאדם שאינו כהן לאכול מתנות כהונה, למכרן או להזיק להן, אולם אם נהג כך – אין הכהן יכול לתבוע ממנו תשלום. ישנם שני הסברים לעובדה זו:

א. המתנות הן 'ממון שאין לו תובעים'. בכל מקרה של תביעה הנתבע יכול לטעון שרצה לתת את מתנות הכהונה לכהן אחר ולא לתובע, ולכן אין לאף תובע טענה כלפיו.
ב. מן הפסוק "וזה יהיה משפט הכהנים" (דברים יח, ג) למדו חז"ל שיש לכהנים זכות לדרוש את המתנות רק בעודן קיימות. כאשר המתנות אינן קיימות – הופקעה זכותם של הכהנים על המתנות.

נחלקו הראשונים האם כדי לצאת ידי שמים יש לשלם את שווי המתנות לכהן אף לאחר אבדנן. בעלי התוספות (ד"ה ואב"א משום דהוי ליה ממון שאין לו תובעין) סוברים שהדבר תלוי בשני הטעמים: לפי הטעם שמתנות הכהונה הן ממון שאין לו תובעים – פטור התשלומים הוא רק בדיני אדם, מכיון שהעדר התביעה נבע מהגבלה טכנית. אולם אם פטור התשלום נובע מהכתוב "וזה משפט הכהנים" – ברור כי הפטור גורף, וכי לאחר אבדן המתנות ישנו פטור מנתינתן לכהן אף בדיני שמים.

לעומת זאת, הר"ן סובר שלפי שני ההסברים הפטור הוא אפילו בדיני שמים. גם לפי ההסבר המתייחס למתנה האבודה כממון שאין לו תובעים, התביעה באה בעקבות המצווה. כשהמתנה אינה קיימת – לא רק שאין לכהן אפשרות לתבע את שווי המתנה, אלא אף לישראל אין מצווה לתתה. הר"ן מוסיף שראוי שהאדם ישלם כמידת חסידות, אך אין בית דין כופים על כך.

יתכן שלדעת בעלי התוספות מתנות הכהונה שייכות לשבט הכהונה כבר לפני נתינתן. כאשר אדם מקלקל את המתנות הוא משחית ממון שאינו שלו, ויש תביעה כלפיו. באופן מעשי אין אפשרות להוציא ממנו ממון, אולם ישנן סיטואציות בהן הוא יהיה חייב לשלם (כדי לצאת ידי שמים או כאשר כל שבט הכהונה ממנה שליח לתבוע את המתנות). לעומת זאת, לדעת הר"ן מתנות הכהונה אינן שייכות לאף אחד טרם נתינתן. ייתכן כי לפי הר"ן המתנות מכונות 'ממון שאין לו בעלים' פשוטו כמשמעו, ולא במובן הרגיל – של 'ממון שאין לו תובעים'. כך ניתן להבין מדוע הר"ן כותב שמדובר רק במידת חסידות ולא בדיני שמים.