חולין דף קמא – לאו הניתק לעשה

  • הרב אביהוד שורץ
שנינו במשנה בדף קמא עמוד א:
"הנוטל אם על הבנים, ר' יהודה אומר: לוקה ואינו משלח, וחכמים אומרים: משלח ואינו לוקה, זה הכלל: כל מצות לא תעשה שיש בה קום עשה – אין לוקין עליה".
הגמרא מבארת כי חידושו של ר' יהודה נוגע למצות שילוח הקן, אך הוא איננו שולל את עצם הכלל הקובע שאין לוקים על מצות לא תעשה שיש בה קום עשה.
כלל מרכזי זה, הנזכר בסוגיות רבות בתלמוד, נושא עימו מסר חשוב ביותר. בעולם ההלכה, ובכל מערכת חוקים אחרת, ישנן פעולות שאסור לבצען. מתפקידי המחוקק לקבוע כיצד יש לנהוג בעבריין שביצע את אחת מן הפעולות האסורות. באופן כללי, ניצבות בפני המחוקק שתי אפשרויות:
אפשרות א' – ענישה.
אפשרות ב' – תיקון העבירה.
האפשרות הראשונה משיגה שתי מטרות. ראשית, היא פוגעת בעבריין באופן אישי. בעולם ההלכה ההנחה הבסיסית היא כי מי שעבר עבירה הוא רשע, ואם אכן מדובר על אדם רשע – ראוי לו שיענש ויסבול.
שנית, הענישה יוצרת הרתעה חברתית. הוצאה לפועל של הענישה מבהירה לעבריינים פוטנציאליים כי העבירה איננה משתלמת, והעבריינים באים על עונשם.
שתי המטרות הנ"ל, על אף חשיבותן הרבה, אינן מתקנות את העבירה. שתיהן משלימות עם העובדה כי את הנעשה אין להשיב, וכעת יש לנקוט פעולות בעקבות אותו מעשה. אך על פי האפשרות השנייה קיימת גם אפשרות של תיקון. אפשרות זו לוקחת בחשבון לא רק את ההשלכות האישיות או החברתיות של העבירה, אלא בעיקר את אלה שנפגעו ממנה.
דוגמה בולטת לכך מצויה בעניין מתנות עניים, הנידון בסוגייתנו. בגמרא מבואר שאם בעל השדה לא הותיר מתנות עניים אלא נטלן לעצמו, חובה עליו לשוב ולהחזירן למקומן בשדה. ניתן היה להחליט על ענישה כלשהי כלפי אותו עבריין. אותה ענישה בוודאי היתה יוצרת הרתעה חברתית, ואף היתה נפרעת ממנו באופן אישי. אך כמובן, ענישה זו לא היתה מסייעת לעניים הרעבים, אשר נושאים את עיניהם אל המתנות המגיעות להם. ההלכה בחרה, בהקשר זה, בדרך התיקון, המחייבת את העבריין להשיב לעניים את המגיע להם.
לכאורה שתי האפשרויות הנ"ל אינן סותרות זו את זו. ניתן היה לקבוע כי העבריין מחוייב לתקן את העבירה, ובמקביל להענש. בנקודה זו מחדשת ההלכה כי לאו הניתק לעשה – אין לוקים עליו. הוי אומר: במקום בו יש אפשרות של תיקון, ההלכה אינה רואה ערך בענישה כשלעצמה. ענישה קיימת רק כאשר למרבה הצער אין אפשרות לתקן את העבירה. או אז, לא ניתן לפטור את העבריין בלא כלום, ועליו להענש. אולם במקום שבו התיקון מתאפשר – ההלכה מבכרת אותו על פני ענישה סתמית.
מורנו הרב יעקב מדן נוהג להזכיר עניין זה ביחס לדיני אונס ופיתוי. בעשורים האחרונים, עם עליית המודעות הציבורית והמשפטית לחומרה שבהטרדה מינית, הולכת ומחמירה גם הענישה על עבירות אלה. אך למרבה הפלא, העונש הקבוע בתורה על עבירות אלה מסתכם בקנס כספי לא גבוה. למרות ההקלה בענישה, קובעת התורה הן ביחס לאונס (דברים כב, כט) והן ביחס למפתה (שמות כב, טו) כי על העבריין לשאת לאישה את הנפגעת. מסתבר שקביעה כזו לא היתה מתקבלת בחוקה מודרנית, אולם על פי האמור למעלה יש בה היגיון רב. מי שעברה אונס או פיתוי תתקשה להשתקם או למצוא לעצמה בן זוג. ובכן, האונס והמפתה עצמם מוכרחים לתקן את אשר עיוותו, ולפרוש את חסותם על אותה נערה אומללה. התיקון, ולא העונש, הם העומדים במוקד התייחסות התורה לעניין זה.
דוד המלך אמר בתהילים "שגיאות מי יבין". אכן, "אדם אין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא". המסר העולה מסוגייתנו הוא כי במקרה של חטא ושגיאה – הן בקודש והן בחול – חשוב להתמקד דווקא ברצון לתקן, לשפר ולהתעלות. מי יתן ונזכה לכך.