חולין דף ק – דין בריה וחתיכה הראויה להתכבד

  • הרב אברהם סתיו
במשנה (צו ע"ב) נאמר:
"גיד הנשה שנתבשל עם הגידים, בזמן שמכירו – בנותן טעם, ואם לאו – כולן אסורין, והרוטב בנותן טעם;
וכן חתיכה של נבלה, וכן חתיכה של דג טמא שנתבשלה עם החתיכות, בזמן שמכירן – בנותן טעם, ואם לאו – כולן אסורות והרוטב בנותן טעם".
כלומר – תערובת יבש ביבש של גיד הנשה או חתיכת נבלה עם חתיכות אחרות אסורה באכילה. הגמרא (צט:-ק.) תמהה על דברי המשנה, ומחדשת מתוך כך שני דינים חשובים בהלכות תערובות:
"גיד הנשה שנתבשל: ולבטול ברובא! בריה שאני.
אלא למ"ד: את שדרכו לימנות שנינו, מאי איכא למימר? שאני חתיכה – הואיל וראויה להתכבד בה לפני האורחים".
הגמרא מחדשת שדבר שנחשב כבריה או חתיכה הראויה להתכבד אינם בטלים ברוב, למרות שלא מדובר בחפצים שנחשבים כ'דבר שבמניין'. אחת השאלות העקרוניות שהעסיקו את הראשונים והאחרונים ביחס לדינים אלו היא: האם מדובר בדינים חדשים בעלי טעמים נפרדים (בדומה לדבר שיש לו מתירין, שאינו בטל אף שאינו חשוב כלל), או שמא מדובר באופנים שונים להגדרת 'דבר חשוב' שאינו בטל.
נפקא מינה אפשרית לחקירה זו הינה תוקף איסור בריה. אם נאמר שאיסור בריה הוא רק בגלל חשיבותה, ברור שאיסור זה יהיה מדרבנן, בדומה לשאר דברים חשובים, וזו דעת רוב הפוסקים. אך אם נאמר שמדובר באיסור נפרד – ייתכן שהוא יהיה מדאורייתא, כפי שעולה מדברי התוספות בבבא מציעא (ו ע"ב ד"ה קפץ).
נפקא מינות אחרות קיימות ביחס לאופן הגדרתם של מושגים אלו. כך, למשל, נחלקו הפוסקים האם חתיכה הראויה להתכבד לרוב העולם ואינה ראויה לאדם מסוים תהיה מותרת לו. נראה שמחלוקת זו תלויה בשאלה האם מדובר בדין של חשיבות, אשר מוגדר לפי היחס של כלל העולם לחתיכה זו, או שמא מדובר בדין מיוחד של חתיכה הראויה להתכבד, ואז יש מקום לומר שאסורה רק למי שראויה להתכבד לו.
נראה שניתן לסייע לאחד מצדדי החקירה מתוך המשך דברי הגמרא בסוגייתנו (ק ע"א):
"וצריכא, דאי אשמעינן גיד – משום דבריה היא, אבל חתיכה – אימא לא, ואי אשמעינן חתיכה – הואיל וראויה להתכבד בה לפני האורחים, אבל גיד – אימא לא, צריכא".
הגמרא עושה צריכותא בין שני המקרים שנזכרו במשנה, ואומרת ששניהם נצרכו כדי לחדש גם את דין בריה וגם את דין חתיכה הראויה להתכבד. אמנם, נראה שעצם קיומה של צריכותא זו תמוה במקצת, שהרי צריכותא נעשית לרוב בין שני מקרים דומים שיש צדדים להקל ולהחמיר בכל אחד מהם, ולא בין שני דינים שונים לחלוטין! מתוך כך נראה שהגמרא מבינה שהן דין בריה והן דין חתיכה הראויה להתכבד מהווים סעיפים שונים של דין חשיבות הכללי, וממילא יש מקום לעשות צריכותא ביניהם ולבחון אם חשיבות אחת עדיפה באופן מובהק על פני חברתה.