חולין הטבולים לחלה ויסוד איסור טבל

  • הרב אביהוד שורץ
בית המדרש הוירטואלי

 

דף יומיומי

נידה דף ז - חולין הטבולים לחלה ויסוד איסור טבל

בעיון הקודם עסקנו במועד החיוב בהפרשת חלה, ובמעמדה של העיסה קודם נתינת המים או קודם הגלגול. בעיון זה נעבור לשלב הבא, לאחר נתינת המים והגלגול. במשנה במסכת חלה נאמר, שבשלב זה אסור לטמא את העיסה, ומסבירה הגמרא (דף ו עמוד ב):

"חולין הטבולין לחלה - כחלה דמו".

הגמרא (דף ז עמוד א) דנה בהלכה זו, וקובעת בסיומו של הדיון, על פי לישנא אחת:

"הכא - פתיכא בהו תרומה".

הגמרא מבחינה בין חולין שנעשו על טהרת תרומה, שמצד מעמדם הם חולין אלא ששומרים עליהם בשמירה מיוחדת, ובין חולין הטבולים לחלה, שחובה להפריש מהם חלה. הגמרא קובעת, שהתרומה או החלה כביכול מעורבות באותם חולין, ומשום כך אסור לגרום להם טומאה.

קביעה זו מהווה מקור חשוב בנוגע לשאלת מפתח שהעלו אחרונים בדין טבל. כידוע, טבל פירושו פירות שחובה להפריש מהם תרומות ומעשרות. האוכל טבל - חייב מיתה בידי שמיים. ביסוד איסור זה העלו האחרונים (ראה, למשל, בספר "אתוון דאורייתא", סימן ב) שתי הבנות:

א. החובה להפריש תרומות ומעשרות (או להפריש חלה) גוררת עימה איסור אכילה חמור. עם הפרשת התרומות, ייבטל אותו איסור, והפירות יותרו באכילה.

ב. איסור אכילת הטבל איננו איסור אכילה עצמאי הנובע מחובת ההפרשה, אלא איסור המבוסס על כך שבפירות אלה מעורבות תרומה או חלה. כידוע, אסור לזר לאכול תרומה או חלה, ועל כן אסור לו לאכול טבל.

על פי פשוטם של דברים, ההבנה הראשונה מדויקת יותר. זאת, משום שהלכה פשוטה היא שטבל אסור באכילה גם לכהנים טהורים (כך עולה בבירור מן הגמרא במכות יט עמוד ב – כ עמוד א, וממקורות נוספים; ראה אינציקלופדיה תלמודית, ערך טבל). אילו איסור האכילה שבטבל היה מבוסס אך ורק על התרומה המעורבת בו, מותר היה לכהן לאכול מתערובת זו, כפי שהותר לו לאכול מכל תערובת אחרת של תרומה וחולין.

אף שאכן מדובר על הוכחה חזקה, יש שדגלו גם בהבנה השנייה, ונראה שמצאנו בכך מחלוקת מפורשת בין הראשונים. כאמור לעיל, האוכל טבל חייב מיתה בידי שמיים. על פי ההבנה הראשונה, איסור זה מבוסס על כך שהאדם לא קיים את החובה המוטלת עליו, ולא הפריש תרומות ומעשרות. אם כך, איסור טבל יפקע רק בהשלמת סדר הפרשת התרומות והמעשרות. ואמנם, בתוספות ביבמות (פו עמוד א, ד"ה אי) קובעים בפירוש, שאפילו אם הופרשו תרומה גדולה, מעשר ראשון ותרומת מעשר - יש איסור מיתה בידי שמיים באכילת הטבל, עד שלא יופרשו ממנו גם מעשר עני. קביעה זו של התוספות משתלבת היטב בהבנה הראשונה דלעיל.

ואמנם, לעיל באותה הסוגיה ציטטו התוספות את דברי רש"י, שקבע שאיסור מיתה באכילת טבל הוא משום התרומה המעורבת בו, והקשו עליו:

"לא ליתסר טבל לכהן כיון דתרומה שריא ליה?!".

אם כן, התוספות מבססים את דבריהם על ההוכחה שהזכרנו, וקובעים שטבל אסור באכילה מחמת חיוב ההפרשה, וללא קשר לתרומה המעורבת בו.

הרמב"ם (הלכות מאכלות אסורות י, כ) חלק על התוספות, וכתב:

"אבל האוכל מדבר שניטלה ממנו תרומה גדולה ותרומת מעשר ועדיין לא הפריש ממנו מעשרות ואפילו לא נשאר בו אלא מעשר עני הרי זה לוקה משום אוכל טבל, ואין בו מיתה שאין שאין עון מיתה אלא בתרומה גדולה ותרומת מעשר".

מן הרמב"ם נראה בבירור, כי האיסור החמור שבאכילת טבל נובע מן התרומה המעורבת בו. כאשר התרומה ותרומת המעשר הופרשו כדין, שוב אין איסור מיתה. באופן מפתיע, הראב"ד על אתר אינו משיג על הרמב"ם, אלא משבח:

"אמר אברהם סברא היא זו והיא יפה בעיני משום דכתיב בהנך קראי קדש".

כפי שכתבו התוספות, לכאורה ישנה הוכחה גדולה לשיטתם מן העובדה שכהן אסור באכילת טבל. מאידך, סוגייתינו מהווה בית אב גם לגישת הרמב"ם. הגמרא קובעת באופן מפורש, כי טבל - "תרומה פתיכא בהו". כלומר, התרומה והחלה נחשבות מעורבות בטבל, וזו הסיבה שאסור לטמא אותו.

כדרך שסיימנו את העיון הקודם, יש להעיר גם כאן כי אמנם מצאנו בסוגיות הש"ס ראיות מוצקות לכאן ולכאן, ומהן נובעת המחלוקת בין הראשונים. כל אחת מן השיטות תתרץ את המקורות הקשים עליה, אך בכך לא נוכל להרחיב כעת.

הרב אביהוד שורץ