חומרי הבנייה של המשכן וכליו | 2

בשיעור שעבר התחלנו לעסוק בחומרים מהם נבנה המשכן. סקרנו את תכונות המתכות השונות, עסקנו בחשיבותו של הזהב במשכן, ובמשמעותו של הזהב הטהור. בשיעור זה נמשיך בניתוח חומרי המשכן, ונבחן את שאר החומרים מהם עשוי המשכן.

כסף

בניגוד בולט מאד לזהב, מעט מאוד כסף הוזכר לגבי המשכן.

במבנה המשכן- האדנים לקרשי המשכן הם כסף:

"וארבעים אדני כסף תעשה תחת עשרים הקרש..."

                                                                      (שמות כ"ו, יט).

כמו כן ישנם אדנים לעמודי הפרוכת העשויים מכסף:

"ונתתה אתה (את הפרכת) על ארבעה עמודי שיטים מצופים זהב וויהם זהב על ארבעה אדני כסף" (שם לב).

מובן מאד שאדני עמודי הפרוכת הם אדני כסף מפני שהם חלק אינטגרלי של מבנה המשכן. זאת בשונה מאדני הנחושת בעמודי מסך פתח אוהל מועד, השייכים במידת מה גם לחצר שהחומר הבולט בה הוא הנחושת.

מעניין כי התורה מדגישה פעמיים לגבי עמודי החצר:

"ווי העמודים וחשוקיהם כסף"                  (שמות כז, י).

"כל עמודי החצר סביב מחשקים כסף וויהם כסף ואדניהם נחושת"     (שם יז).

אלו המקומות היחידים בהם מוזכר כסף ביחס למשכן. ביריעות, בכלי המשכן ובבגדי הכהונה לא מצוי כסף.

בנוגע לכלים, כלי הכסף היחידי הקשור לעבודת המשכן הן חצוצרות הכסף:

"וביום שמחתכם ובמועדיכם ובראשי חודשיכם ותקעתם בחצוצרות על עולותיכם ועל זבחי שלמיכם והיו לכם לזכרון לפני אלוקיכם אני ה' אלוקיכם"

                                                     (במדבר י', א-י).

נחושת

א. במבנה המשכן

בעמודי פתח אהל מועד:

"ועשית למסך חמשה עמודי שיטים וצפית אותם זהב וויהם זהב ויצקת להם חמשה אדני נחשת"    (שמות כ"ו, לז).

בעמודי החצר:

"כל עמודי החצר סביב מחשקים כסף וויהם כסף ואדניהם נחשת"      (שם כ"ז, יז).

החיבור בין היריעות נעשה על ידי קרסי נחשת:

"ועשית קרסי נחשת חמישים והבאת את הקרסים בלולאות וחברת את האהל והיה אחד" (שם כ"ו, יא).

ב. בכלי המשכן

המזבח החיצון:

"וְעָשִׂיתָ קַרְנֹתָיו עַל אַרְבַּע פִּנֹּתָיו מִמֶּנּוּ תִּהְיֶיןָ קַרְנֹתָיו וְצִפִּיתָ אֹתוֹ נְחֹשֶׁת. וְעָשִׂיתָ סִּירֹתָיו לְדַשְּׁנוֹ וְיָעָיו וּמִזְרְקֹתָיו וּמִזְלְגֹתָיו וּמַחְתֹּתָיו לְכָל כֵּלָיו תַּעֲשֶׂה נְחֹשֶׁת. וְעָשִׂיתָ לּוֹ מִכְבָּר מַעֲשֵׂה רֶשֶׁת נְחֹשֶׁת וְעָשִׂיתָ עַל הָרֶשֶׁת אַרְבַּע טַבְּעֹת נְחֹשֶׁת עַל אַרְבַּע קְצוֹתָיו... וְעָשִׂיתָ בַדִּים לַמִּזְבֵּחַ בַּדֵּי עֲצֵי שִׁטִּים וְצִפִּיתָ אֹתָם נְחֹשֶׁת" (שמות כ"ז, ב-ו).

יתדות המשכן ויתדות החצר:

"לְכֹל כְּלֵי הַמִּשְׁכָּן בְּכֹל עֲבֹדָתוֹ וְכָל יְתֵדֹתָיו וְכָל יִתְדֹת הֶחָצֵר נְחֹשֶׁת"            (שם כ"ז, יט).

הכיור וכנו:

"וְעָשִׂיתָ כִּיּוֹר נְחֹשֶׁת וְכַנּוֹ נְחֹשֶׁת לְרָחְצָה וְנָתַתָּ אֹתוֹ בֵּין אֹהֶל מוֹעֵד וּבֵין הַמִּזְבֵּחַ וְנָתַתָּ שָׁמָּה מָיִם" (שם ל', יח).

לאחר שסקרנו את הופעותיהם של הזהב, הכסף והנחושת במשכן, ניתן להבחין הבחנה ברורה:

• זהב - עיקרו של הזהב בחלקים השונים של מבנה המשכן, גם בקרשים המגדירים את המבנה, גם בחיבור היריעות הפנימיות של המשכן, גם בכל הכלים המצויים בקדש ובקדש הקדשים וגם בבגדי הכהונה של הכהן הגדול.
• כסף –הכסף מצוי מעט מאד במשכן, באדני הכסף של מבנה המשכן ושל עמודי הפרוכת, ובווי העמודים של עמודי החצר.
• נחושת - עיקרה של הנחושת בחצר, באדני הנחושת, בכלים שבחצר, המזבח החיצון, הכיור וכנו.

הבנה זאת מדרגת בבירור את היחס בין שלושת המתכות הללו מן החוץ פנימה. מן הנחושת הפשוטה יותר הממוקמת בעיקר בחצר, דרך הכסף ועד לזהב המתכת היקרה ביותר הנמצאת בתוך הקודש.

בית המקדש

מעניין לראות כי חלוקה בסיסית זאת מתקיימת באופן ברור גם במבנה בית ה', הבית הראשון שבנה שלמה^[1].

חומרי הבניה של המקדש הקבוע דומים במובנים רבים לחומרי הבניה של המשכן:

בנוגע לתיאור הבניה, הכתוב מפריד הפרדה ברורה בין תיאור פנים הבית עצמו בו בולט הזהב (המתואר במלכים א ו', יד-לח) לבין תיאור החצר והכלים בחצר בהם בולטת הנחושת (שם ז,יג-מז).

הבחנה נוספת העולה בפסוקים הינה כי בניית פנים הבית מיוחסת לכאורה לשלמה עצמו, ואילו בניית הכלים בחצר,  כלי הנחושת, נעשים על ידי אמן מיוחד, כמתואר:

"וַיִּשְׁלַח הַמֶּלֶךְ שְׁלֹמֹה וַיִּקַּח אֶת חִירָם מִצֹּר. בֶּן אִשָּׁה אַלְמָנָה הוּא מִמַּטֵּה נַפְתָּלִי וְאָבִיו אִישׁ צֹרִי חֹרֵשׁ נְחֹשֶׁת וַיִּמָּלֵא אֶת הַחָכְמָה וְאֶת הַתְּבוּנָה וְאֶת הַדַּעַת לַעֲשׂוֹת כָּל מְלָאכָה בַּנְּחֹשֶׁת, וַיָּבוֹא אֶל הַמֶּלֶךְ שְׁלֹמֹה וַיַּעַשׂ אֶת כָּל מְלַאכְתּוֹ"       (מלכים א ז', יג-יד).

מעניינת גם ההקבלה לדברי התורה בקשר לבצלאל אודות חכמתו המיוחדת. מצד שני כאן הכתוב מדגיש כי אומנותו המיוחדת היא הנחושת, ולא כסף וזהב.

עצי שיטים^[2]

עצי השיטים מצויים במשכן במבנה ובכלים.

א. במבנה המשכן

"ועשית את הקרשים למשכן עצי שיטים עמדים"

                                                      (שמות כ"ו,טו).

"ועשית פרכת... ונתת אותה על ארבעה עמודי שיטים מצפים זהב" (שם, לב).

"ועשית מסך לפתח האהל...ועשית למסך חמשה עמודי שיטים וצפית אותם זהב"      (שם, לז).

מאד מעניין בנוגע לעמודי החצר, אין התייחסות לחומר מהם הם עשויים. (הן בציווי - שמות כ"ז, ט ואילך, והן בביצוע שמות ל"ח, ט ואילך). אמנם מוזכר כי ישנם אדני נחושת, אולם לא נאמר מעבר לכך.

ההגיון אומר כי אף הם עשויים עצי שיטים עומדים כקרשי המשכן וכעמודי הפרכת ומסך פתח אהל מועד, אך עדיין צריך עיון גדול מדוע אין התורה מזכירה מאיזה חומר הם עשויים.

ב. בכלי המשכן

"ועשו ארון עצי שיטים"                        (שמות כ"ה, י).

"ועשית בדי עצי שיטים"                             (שם, יג).

"ועשית שלחן עצי שיטים"                          (שם, כג).

"ועשית את הבדים עצי שיטים"                   (שם, כח).

"ועשית את המזבח עצי שיטים"                (שם כ"ז, א).

"ועשית בדים למזבח בדי עצי שיטים"             (שם, ו).

"ועשית מזבח מקטר קטרת עצי שיטים עשה אותו"

                                                         (שם ל', א).

"ועשית את הבדים עצי שיטים"                    (שם, ה). 

הרב הירש מתייחס למהות עצי השיטים^[3]:

"העץ הוא בריאה אורגנית, בריאה בודדת המתפתחת מהתחלה קטנטונת, ובמשך זמן רב הוא מתקדם בפיתוחו, הוא מתרבה ומשתרע, הוא מתרחב וגדל לגובה רב בזמן התפתחותו. לכן אין סמל כמו העץ לפיתוח טבעי ולשגשוג הולך וגדל, ועל ידי טורח רב תתגשם התקוה שמתגשמת ומתמשכת זמן הרבה. אמנם, השגשוג והגידול תלויים בתנאי הסביבה, בעיקר במים הנמצאים במדה מספקת ובקרבה באופן שהשרשים יכולים לינוק אותם. כך מהווה העץ גם סמל לאדם השולח את שורשיו אל תוך דבר ה' ושואב את דברי התורה ומסדר לפיהם את חייו, וכמו כן הוא הסמל להיפך. הצדיק שואף ושואב את דבר ה' מתוך מים חיים של התורה, מתוך 'עץ החיים' (משלי ג,יח), וזהו הצדיק. ללא דברי התורה יבול האדם. 'כי יש לעץ תקווה אם יכרת ועוד יחליף וינקתו לא תחדל. אם יזקין בארץ שרשו ובעפר ימות גזעו. מריח מים יפרח ועשה קציר כמו נטע. וגבר ימות ויחלש ויגוע אדם ואיו' (איוב יד,ז-י). כמו כן אומר הנביא:'ארור הגבר אשר יבטח באדם ושם בשר זרעו ומן ה' יסור לבו. והיה כערער בערבה ולא יראה כי יבוא טוב ושכן חררים במדבר ארץ מלחה ולא תשב. ברוך הגבר אשר יבטח בה' והיה ה' מבטחו. והיה כעץ שתוך על מים ועל יובל ישלח שרשיו ולא יראה כי יבוא חם והיה עלהו רענן ובשנת בצורת לא ידאג ולא ימיש מעשות פרי' (ירמיהו יז, ה-ח). הנימוק לזה כתוב אחרי כן: 'מקוה ישראל ה' בכל עזביך יבשו וסורי בארץ יכתבו כי עזבו מקור חיים את ה'' (שם פסוק יג). כאן משוה הנביא את האדם עם העץ, והקב"ה הוא מקור מים חיים...

כך רואים אנו, שלא רק האדם בעצמו נקרא 'עץ', כי אם כל מה שחשוב בחיים, כמו חכמה, מרפא, כל מה שדרוש לו טיפול מוסרי תמידי כמו לימוד התורה, ז.א. כל הפירות המשובחים, שחיי תורה מרעננים אותם לנצח, נקראים בכינוי 'עץ'.

אם כן, מסמל העץ את השגשוג והפריחה המתמדת: אבל בבנין המקדש דרוש עץ מסוים: 'ועצי שיטים' (שמות כה,ה). ובבנין המקדש הראשון נקרא העץ 'ארז': 'ויכרתו לי ארזים מן הלבנון' (מלכים א ה,כ). גם השיטה שייכת למשפחת הארזים, כמו שחז"ל אומרים: 'עשרה מיני ארזים הם: שנאמר: 'אתן במדבר ארז שטה והדס ועץ שמן אשים בערבה ברוש תדהר ותאשור יחדו' (ישעיהו מא,י). ארז- ארזא, שטה-תורניתא, הדס-אסא, עץ שמן- אפרסמא, ברוש- ברתא, תדהר-שאגא, תאשור- שורבינא. הני שבעה הוו: כי אתא רב דימי, אמר: הוסיפו עליהם אלונים, אלמונים, אלמוגין. אלונים- בוטמי, אלמונים- בלוטי, אלמוגין- כסיתא' (ראש השנה כג.).

שיטה היא סוג העץ אשר ממנו בנו את המשכן וגם השתמשו בו בעשיית הכלים. עץ זה בולט בגובהו ובחוזקו. הוא הסמל של כח אדיר שנשאר תמיד רענן ומתפתח ללא הרף. גם כוחות של אומות אחרות מתוארים ככוחו של הארז: 'ואנכי השמדתי את האמרי מפניהם אשר כגבה ארזים גבהו וחסן הוא כאלונים ואשמיד פריו ממעל ושרשיו מתחת' (עמוס ב,ט). כמו כן: 'הנה אשור ארז בלבנון יפה ענף וחרש מצל וגבה קומה ובין עבתים היתה צמרתו' (יחזקאל לא,ג). אחר כך כתוב עליו: 'לכן כה אמר ה' א' יען אשר גבהת בקומה ויתן צמרתו אל בין עבותים ורם לבבו בגבהו. ואתנהו ביד אל גויים עשו יעשה לו ברשעו גרשתיהו'  (שם פסוקים י-יב).

...גם הנביא של אומות העולם, שתם העין, היה נאלץ להודות: 'כנחלים נטיו כגנת עלי נהר כאהלים נטע ה' כארזים עלי מים. יזל מים מדליו וזרעו במים רבים' (במדבר כד, ו-ז). כאן אין היחיד מהווה את העץ המבורך, כי אם הבית והמשפחה, אשר שגשוגם והתפתחותם נובעים מברכת ה', וההתפתחות דומה לארז באיתנו ובתדירותו. לכן יש להניח, שעץ שיטים במשכן ובכליו מסמל את ההתפתחות האיתנה והתדירה, הרעננה והמתקדמת תמיד.     

מעניין להתבונן על פי משמעות זו של עצי השיטים המסמלים התפתחות קבועה והתחדשות, כשמצד שני הזהב מסמל יציבות וקביעות, מהו היחס בין הכלים העשויים עצי שיטים ומצופים זהב, לכלים העשויים זהב?

בקדש הקדשים - מהו היחס בין הארון מחד, העשוי עצי שיטים המצופה בזהב, לבין הכפורת והכרבים העשויים מקשה זהב?

בקדש - מהו היחס בין השולחן ומזבח הקטורת העשויים עצי שיטים המצופים זהב לבין המנורה העשויה מקשה זהב?

במקביל, מהו היחס בין הכפורת הכרובים והמנורה מחד, לבין הארון, השולחן ומזבח הזהב מאידך גיסא? באיזה אופן באה לידי ביטוי היציבות והחוזק בכפרת כרובים ומנורה, ובאיזה מובן באה לידי ביטוי ההתפתחות וההתחדשות התחומה על ידי יציבות ציפוי הזהב בארון, שולחן ומזבח הזהב^[4]?"

הרב הירש מתייחס למבנה המיוחד של הארון העשוי עצי שיטים ומצופה בזהב מבית ומחוץ, המכיל בתוכו לוחות הברית- לוחות אבן.

 

בפירושו לציווי על הארון אומר הרש"ר הירש:

"ארון עצי שיטים: ישראל מקבל את התורה בכוח ההתפתחות וההשתלמות המתמדת שבו, כוח המשתמר ברעננותו הנצחית למען התורה. התורה ניתנה לישראל בצורה קבועה ושלמה, ולוחות העדות- לוחות אבן הם. יחד הם מהווים קוביה שלמה העשויה מאבן. אורכו של כל לוח- ששה טפחים, רוחבו ששה ועוביו שלושה, לפיכך שני הלוחות יחד הם קוביה של ששה טפחים מעוקבים, היינו אמה על אמה על אמה- ואמה היא הגדולה שבמידות האורך (עי' בבא-בתרא יד.). לא התורה משולה כאן לעץ, אלא אנחנו: על-ידי התורה יכולים וחייבים אנחנו להתקדם, להתעדן, להתפתח ולהשתלם מעלה מעלה אין קץ. ישראל מקבל את התורה על מנת שיעשה על ידי התורה ל'עץ שתול על פלגי מים וגו''(תהילים א,ג).   

(יא)וצפית. אל כושר הקליטה וההשתלמות החיונית צריך שתתלווה היציבות, העמידה וההתמדה הנחושה בכל מידה טובה ואצילה, בכל קושט דבר אמת. לפיכך התלווה אל העץ- המתכת, אל עצי השיטים- הזהב. תורת ה' דורשת מהאדם המקבל אותה כדי לקיימה- כושר השתלמות ויציבות כאחד, ויציבות אצילית זו צריכה להוכיח את עצמה כלפי פנים וכלפי חוץ: מבית ומחוץ תצפנו. הארון היה עשוי שלוש תיבות: תיבה פנימית ותיבה חיצונית מזהב, ובין שתי תיבות הזהב- תיבה של עץ. הווה אומר: חיים של טוהר ויציבות בפנים ובחוץ, חיים של אצילות ואמת, נקיים מכל סיגים ומחוסנים בפני כל שינוי ופיחות, - זה התנאי, ואלה מחיצות הזהב, שבתוכם יתפתחו החיים מתוך התורה ויתנשאו כהתנשא העץ על פלגי מים. חסינות מפני כל רע, נכונות לכל טוב, זהב ועץ מצוות לא תעשה ומצוות עשה אלה שני הפנים של מכלול התכונות המכשירות את ישראל להיות בית קיבול בשביל תורת ה'"          (שמות כה, י ו יא).

מעניין כי לא מצינו בשום מקום, לא במבנה המשכן ולא בכליו, את עצי השיטים חשופים ועומדים בפני עצמם. בכל מקום מצינו כי עצי השיטים מצופים: במזבח הנחושת ובדי מזבח הנחושת מצופים ציפוי נחושת, ובכל שאר המבנים והכלים מצופים בזהב (הארון, השולחן, מזבח הקטורת, מבנה המשכן: קרשיו, עמודי הפרוכת ועמודי פתח אהל מועד)^[5].

לפי זה יוצא כי עצי שיטים הם פנימיים, אין הם נראים והם משמשים כחומר עליו מצפים את הזהב (ובמזבח העולה את הנחושת). כלפי חוץ, נראות המתכות המסמלות קביעות ויציבות, ואילו הצד של עצי השיטים המבטאים התחדשות ורעננות הם פנימיים ולא נראים מבחוץ.

לסיום, נצטט את דברי הגמרא במסכת סוכה, הדורשת במספר אופנים את המילה 'עומדים' בפסוק "עצי שיטים עומדים":

"אמר חזקיה אמר רבי ירמיה משום רבי שמעון בן יוחי: כל המצות כולן אין אדם יוצא בהן אלא דרך גדילתן, שנאמר 'עצי שטים עמדים'. תניא נמי הכי: עצי שטים עמדים - שעומדים דרך גדילתן. דבר אחר: עמדים - שמעמידין את ציפוין. דבר אחר: עמדים - שמא תאמר אבד סיברם ובטל סיכויין, תלמוד לומר עצי שטים עמדים שעומדים לעולם ולעולמי עולמים" 

                                                                           (סוכה מה:).

מעבר לפשט דברי רשב"י המבאר כיצד היו מונחים עצי השיטים, דבריו נדרשו דבריו נדרשו רבות גם על דרך הסוד[6].

סיכום

בכך התייחסנו לעיקר החומרים והצבעים המשמשים במבנה המשכן, בכליו ובבגדי הכהונה- בתכלת, בארגמן, בתולעת השני ובשש, בזהב, בכסף ובנחושת^[7].

יוצא אם כך כי גם כאן ניתן לראות את המרכזיות של הזהב, המתכת היקרה ביותר והמצויה ביותר במשכן, אחריה הכסף המצוי מעט מאוד, ובחלק החיצון הנחושת.

נציין, כי ייתכן ויש מקום להקביל בין תכלת, ארגמן ותולעת שני, לבין זהב ,כסף ונחושת^[8].

בכך, אנו משלימים את עיוננו בצבעי המשכן ובחומרים המרכיבים אותו ובמשמעותם.

בכוונתנו בעזרת ה' בשיעורים הבאים לעסוק בכיווני המשכן והמקדש ובמשמעותם, ובנושא זה נסיים בעזרת ה' את עיוננו השנה במבנה המשכן.