עבודה זרה | דף יא | חוקות הגויים ודרכי האמורי

המשנה (ח ע"א) מביאה את דעת חכמים כי "כל מיתה שיש בה שריפה, יש בה עבודת כוכבים, ושאין בה שריפה – אין בה עבודת כוכבים". סוגייתנו מסיקה מדבריהם ששרפת חפצי המלכים ביום מותם היא "חוקה" לעבודה זרה, ומקשה על כך מברייתא:

"והא תניא: שורפין על המלכים, ולא מדרכי האמורי. ואי חוקה היא, אנן היכי שרפינן? והכתיב 'ובחוקותיהם לא תלכו'!         
אלא דכולי עלמא שריפה לאו חוקה היא, אלא חשיבותא היא...".

עיוננו יעסוק ביחס בין שני האיסורים הנזכרים בסוגיה – דרכי האמורי וחוקות הגויים. הברייתא ראתה צורך להתיר שרפה על המלכים ולהבהיר שאין בכך איסור משום דרכי האמורי, ואילו הגמרא הקשתה מדוע אין כאן איסור חוקות הגויים. השוני בין האיסורים מתחדד בדברי רש"י על אתר (ד"ה ולא) שאיסור דרכי האמורי נלמד מהפסוק "וְלֹא תַעֲשֶׂה כְּמַעֲשֵׂיהֶם" (שמות כג, כד), בעוד איסור חוקות הגויים נלמד, כדברי הברייתא, מן הפסוק "וּבְחֻקֹּתֵיהֶם לֹא תֵלֵכוּ" (ויקרא יח, ג). ובכן, מהו ההבדל המהותי בין שני האיסורים?

בעל קהילות יעקב (סימן ה) ביאר שאיסור חוקות הגויים מוסב אך ורק על מעשים הקשורים לעבודה זרה, כדברי רש"י (ד"ה אלמא) ש"חק הגוים הוא לשם עבודה זרה", ואילו איסור דרכי האמורי מתייחס לכל הנהגות הגויים שאין להן טעם ואוסר עלינו לחקותן.

הבחנה זו הביאה את בעל קהילות יעקב לקושי בהבנת דברי התוספות. התוספות (ד"ה ואי) מביאים את דעת ר"י, המחלק אף הוא בין שני סוגי הנהגות של הגויים:

"לכך פירש ר"י דתרי גווני חוקה הוו: אחד שעושין לשם חוק לעבודת כוכבים, ואחד שעושין לשם דעת הבל ושטות שלהם...".

לדעת ר"י, יש חילוק להלכה בין שני סוגי המנהגים הללו: מנהגי עבודה זרה נאסרו אפילו אם הם נזכרים בתורה, ואילו הנהגות סתמיות של הגויים נאסרו רק אם לא הוזכרו בתורה. על כל פנים, מדברי התוספות עולה ששני סוגי האיסורים נלמדים מ"וּבְחֻקֹּתֵיהֶם". והקשה הקהילות יעקב: היאך כללו את איסור דרכי האמורי בפסוק האוסר את חוקות הגויים?

בתשובתו ניסה בעל קהילות יעקב לחלק בין הנהגות סתמיות שלדעת הגויים "כן צריך לעשות", שהן בכלל חוקות הגויים, ובין הנהגות שלדעת הגויים רק "כדאי לעשותן", והן בגדר דרכי האמורי. אך הוא עצמו היה מודע לדוחק שבחילוק זה, ונשאר בצריך עיון.

ייתכן שנוכל ליישב את הקושיה על פי התורת כוהנים (אחרי מות ט, יג):

"'ובחוקותיהם לא תלכו'... רבי מאיר אומר: אלו דרכי האמורי שמנו חכמים. ר' יהודה בן בתירא אומר: שלא תנחור ושלא תגדל ציצית ושלא תספור קומי שפה".

מדרש ההלכה מביא מחלוקת בהבנת איסור "וּבְחֻקֹּתֵיהֶם": לדעת רבי יהודה בן בתירא, האיסור נוגע רק לחוקים הקשורים לעבודה זרה, ואילו רבי מאיר כולל בו גם את דרכי האמורי שאינן קשורות לעבודה זרה.

ייתכן אפוא שרש"י הלך בדרכו של רבי יהודה בן בתירא, ועל כן הוצרך ללמוד את איסור דרכי האמורי מהפסוק "ולא תעשה כמעשיהם", ואילו התוספות הלכו בשיטתו של רבי מאיר, ולמדו גם איסור זה מ"וּבְחֻקֹּתֵיהֶם". [שיטה שלישית עולה מדברי הרמב"ם בפירוש המשניות (שבת ו, ו) שאיסור דרכי האמורי נלמד מהפסוק "וְלֹא תֵלְכוּ בְּחֻקֹּת הַגּוֹי אֲשֶׁר אֲנִי מְשַׁלֵּחַ מִפְּנֵיכֶם" (ויקרא כ, כג).]

המחלוקת בדבר מקור האיסור עשויה להיות מחלוקת גם על אודות אופיו. לפי התוספות, איסור דרכי האמורי הוא סניף של איסור חוקות הגויים, וייתכן שגם הוא נאסר משום סרך עבודה זרה (וכן משמע בדרשות הר"ן, דרשה יב). לפי רש"י, לעומת זאת, זהו איסור שונה בתכלית.