חורבן וגאולה בזמן - עיון ברמב"ם

  • הרב יהודה שביב

א

חמישה פרקים הקדיש הרמב"ם להלכות תעניות[1]. בארבעה מהם דיבר על תעניות מזדמנות שיש בהן קיום של מצווה מדברי סופרים -

"להתענות על כל צרה שתבוא על הציבור עד שירוחמו מן השמים" (פ"א ה"ד)

והיא כמוסיפה מסגרת למצוות העשה מן התורה "לזעוק ולהריע בחצוצרות על כל צרה שתבוא על הציבור". (פ"א ה"א)

תעניות אלו אינן קבועות: אין הן נוהגות בכל הזמנים ובכל המקומות, אלא נקבעות לציבורים שונים בהתאם לצרות ציבור המזדמנות.

לעומת זאת, בפרק החמישי מתייחס הרמב"ם לימים קבועים -

"שכל ישראל מתענים בהם מפני צרות שאירעו בהן"

                                                        (פ"ה ה"א)

לא (רק) כזכרון הסטורי על שאירע, אלא -

"כדי לעורר הלבבות ולפתוח דרכי התשובה, ויהיה זה זכרון למעשינו הרעים ומעשה אבותינו שהיה כמעשינו עתה, עד שגרם להם ולנו אותן הצרות, שבזכרון דברים אלו נשוב להיטיב".           (שם)

הרי זה מחבר ימי תענית אלו לתעניות שהוזכרו בפרקים קודמים: מה הן על צרות עכשוויות - אף ימים אלו על צרות הוֹות, אלא שתעניות אלו מתקיימות בזמנים קבועים בשנה.

בהלכה השניה והשלישית בפרק זה, מנה הרמב"ם את התעניות הללו אחת לאחת -

"ואלו הן: יום שלישי בתשרי - שבו נהרג גדליה. ועשירי בטבת - שבו סמך מלך בבל על ירושלים. ושבעה עשר בתמוז - וחמישה דברים ארעו בו... ותשעה באב - וחמישה דברים ארעו בו...".

ב

צירופם של הימים יחד ומנינם, לא נעשה לראשונה על ידי הרמב"ם, אלא נזכר כבר בדברי הנביא ובמסורת חכמים, כפי שמבהיר הרמב"ם בהלכה ד -

"וארבעת ימי הצומות האלו הרי הן מפורשין בקבלה: 'צום הרביעי וצום החמישי וצום השביעי וצום העשירי' (זכריה ח). צום הרביעי זה שבעה עשר בתמוז שהוא בחודש הרביעי, וצום החמישי זה תשעה באב שהוא בחדש החמישי, וצום השביעי זה שלשה בתשרי שהוא בחודש השביעי, וצום העשירי זה עשרה בטבת שהוא בחודש העשירי".

לשם מה נזקק הרמב"ם לפרשנות ולזיהוי הצומות השונים? כנראה כדי להכריע במחלוקת התנאים כדלקמן.

למדנו במסכת ראש השנה (יח ע"ב):

"תניא, אמר רבי שמעון: ארבעה דברים היה רבי עקיבא דורש ואני אין דורש כמותו: צום הרביעי זה ט' בתמוז[2], שבו הובקעה העיר... ואמאי קרי ליה רביעי? רביעי לחודשים. צום החמישי זה ט' באב שבו נשרף בית א-להינו, ואמאי קרי ליה חמישי? חמישי לחדשים, צום השביעי זה ג' בתשרי... צום העשירי זה עשרה בטבת שבו סמך מלך בבל על ירושלים... והלא היה ראוי זה לכתוב ראשון (מבחינת הסדר הכרונולוגי של המאורעות) ולמה נכתב כאן? כדי להסדיר חדשים כתיקנן. ואני איני אומר כן, אלא צום העשירי זה חמישה בטבת שבו באה שמועה לגולה... ונראין דברי מדבריו, שאני אומר על ראשון ראשון ועל אחרון אחרון, והוא אומר על ראשון אחרון ועל אחרון ראשון, אלא שהוא מונה לסדר חדשים ואני מונה לסדר פורענות".

מחלוקת תנאים זאת אינה רק בסידור התעניות, אלא יש בה נפקותא ממשית. לכאורה, באיזה יום יש להתענות בחודש טבת, האם בעשירי בטבת, שהוא שבו סמך מלך בבל או בחמישה בטבת, שבו הגיעה לגולה השמועה הקשה על החורבן.

לכך מונה הרמב"ם את התעניות - כדי להכריע כדעת רבי עקיבא.

ג

הרמב"ם הכריע כדעת רבי עקיבא, אך סדר התעניות שנקט בו אינו הסדר שעלה מדברי רבי עקיבא ואף אינו זה שהעלה רבי שמעון, כמו כן הוא אף אינו מתאים כלל לסדר הצומות שהוזכרו בנבואת זכריה; לא סדר חודשים ולא סדר פורענות, וננסה להבין את דבריו.

בעצם, נקט הרמב"ם סדר פורענות אך בסדר ההפוך: אחרון המאורעות הופך להיות אצלו ראשון. הנה - ראשון לימי התענית אצל הרמב"ם הוא ג' תשרי, והרי רצח גדליה היה האירוע האחרון במסכת החורבן. שמא תאמר: הלך הרמב"ם מן הסוף להתחלה, הרי בהמשך מניית התעניות, חוזר הוא לסדר המאורעות - י' בטבת; י"ז בתמוז; ט' באב!

אם נסכם עד כה, ראינו כי ישנם שלוש שיטות לסידור ימי התעניות:

  1. רבי עקיבא (סדר חדשים) - ט' תמוז, ט' אב, ג' תשרי, י' טבת.
  2. רבי שמעון (סדר מאורעות) - י"ז תמוז, ט' אב, ג' תשרי, ה' טבת.
  3. רמב"ם (סדר ?) - ג' תשרי, י' טבת, י"ז תמוז, ט' אב.

 

ד

נחלקו תנאים אימתי נברא העולם, ואימתי עתיד הוא להיגאל:

"תניא רבי אליעזר אומר: בתשרי נברא העולם, בתשרי נולדו אבות, בתשרי מתו אבות, בפסח נולד יצחק, בראש השנה נפקדה שרה, רחל וחנה, בראש השנה יצא יוסף מבית האסורין, בראש השנה בטלה עבודה מאבותינו במצרים, בניסן נגאלו, בתשרי עתידין ליגאל. רבי יהושע אומר: בניסן נברא העולם, בניסן נולדו אבות, בניסן מתו אבות, בפסח נולד יצחק, בראש השנה נפקדה שרה, רחל וחנה, בראש השנה יצא יוסף מבית האסורין, בראש השנה בטלה עבודה מאבותינו במצרים, בניסן נגאלו בניסן עתידין ליגאל".     (ראש השנה י ע"ב-יא ע"א)

במספר פרטים מודים השניים, אך במספר דברים מחלוקת קוטבית ביניהם: בריאה אימתי הייתה, וגאולה אימתי תהיה - בתשרי או בניסן.

נוסח התפילה שאנו משמיעים במוסף של ראש השנה 'זה היום תחילת מעשיך זיכרון ליום ראשון', מוכיח - לדעת רבי שמואל בר יצחק (ראש השנה כז ע"א) - כי נפלה הכרעה (לפחות לגבי בריאת העולם) כרבי אליעזר, שבתשרי נברא העולם.

נמצא, כי לדידנו מתנהל העולם בשני ערוצי זמן. האחד הוא הזמן הטבעי - לפיו מתנהל העולם מעת בריאתו, ועל פיו מתחילה השנה בתשרי. בו פותחת השנה גם לגבי מצוות הקשורות במחזור החקלאי והשנתי - כמו שמיטה ויובלות (כפי שעולה מן המשנה הראשונה במסכת ראש השנה). הערוץ האחר הוא זה שנתחדש להם לישראל ערב גאולתם ממצרים באמור ה' להם:

"החודש הזה לכם ראש חדשים, ראשון הוא לחדשי השנה".      (שמות יב, א)

זו למעשה ראשית גאולתם, שהִנֵה להם לישראל מסגרת זמן עצמאית משלהם; זמן שהם השליטים בו והמעצבים אותו; שהם קובעים מעתה את ראשי החדשים והימים הטובים.

מכאן מקור דין המשנה בתחילת מסכת ראש השנה:

"בא' בניסן ראש השנה למלכים ולרגלים".

אך מבהירה הגמרא בדף ג ע"א:

"לא שנו אלא למלכי ישראל, אבל למלכי אומות העולם מתשרי מנינן".

 בעולם הכללי - עולם כמנהגו נוהג, ותחילת השנה בתשרי היא. רק לעם ישראל ראשית אחרת; האנושות נוצרה בתשרי, אך עם ישראל נולד בניסן - מועד צאתו ממצרים[3].

ה

שליטה זו של העם על הזמן קשורה קשר עמוק אל המקום המיוחד לו, אל ארץ ישראל. רעיון זה עולה בבהירות מדברי הרמב"ם בספר המצוות, מצוה קנג -

"...היא שציוונו לקדש חדשים ולחשב חדשים ושנים, וזו היא מצות קידוש החדש, והוא אמרו יתעלה 'החדש הזה לכם ראש חדשים', הפירוש: עדות זו תהיה מסורה לכם... מצוה זו לא יעשה אותם לעולם זולתי בית דין הגדול לבדו ובארץ ישראל לבד... ודע שהחשבון הזה שנמנה אותו היום ונדע בו ראשי חדשים והמועדים, אי אפשר לעשותו אלא בארץ ישראל לבד... וזה שהיותנו היום בחוץ לארץ מונים במלאכת העיבור שבידינו ואומרים שזה היום ראש חדש וזה היום יום טוב, לא מפני חשבוננו נקבעו יום טוב בשום פנים, אלא מפני שבית דין הגדול שבארץ ישראל כבר קבעו זה היום יום טוב או ראש חודש... ואני אוסיף לך ביאור: אילו אפשר דרך משל שבני ארץ ישראל יאבדו מארץ ישראל - חלילה לאל מעשות זאת כי הוא הבטיח שלא ימחה אותות האומה מכל וכל - ולא יהיה שם בית דין ולא יהיה בחוץ לארץ בית דין שנסמך בארץ, הנה חשבוננו זה לא יועילנו אז כלום בשום פנים, לפי שאין לנו רשות שנחשב בחוץ לארץ ונעבר שנים ונקבע חדשים, אלא בתנאים הנזכרים כמו שבארנו 'כי מציון תצא תורה' ".

היכולת של כלל ישראל לנוע במרחבי הזמן המיוחד לו, תלויה בהימצאותם של נציגים יהודים בארץ ישראל, שהם המהווים את השלד של כלל ישראל.

ו

נמצא לפי זה, כי גלות וחרבן - אין להם רק משמעות מרחבית - מפני חטאינו גלינו מארצינו ונתרחקנו מעל אדמתנו - אלא גם משמעות לעניין הזמן. ואם אמנם נשארה דרך של קביעת חדשים הרי זה רק כמין הד קלוש מכוחה של כנסת ישראל לפעול ולעצב את הזמן.

אפשר שביטוי מסוים לגלות ולחרבן חל גם במישור הזמן. שאם בשורת גאולה ראשונה היתה: לכם יש מניין ייחודי והוא מניסן, הנה השלמת החרבן הוא באיבוד הייחודיות הזאת. אולי לזה התכוון הרמב"ם בשנותו את סדר התעניות בשונה ממה שהוצע בנביא ובגמרא, שהרי כך סדר התעניות ברמב"ם: ג' תשרי, י' טבת, י"ז תמוז, ט' אב. בשונה מהמניין הישראלי המתחיל מניסן, אלא כמניין הכללי המתחיל בתשרי[4].

שמא תאמר, מדוע, אם כן, לא נקט גם הנביא זכריה בזה הסדר, שהרי סדורים הם בכתוב כך:

"צום הרביעי וצום החמישי וצום השביעי וצום העשירי".

התשובה פשוטה: זכריה בימי שיבת ציון ניבא, והלא כל מהותה של השאלה שבאה לפניו נבעה מן החידוש הגאולתי. כשרואים ראשית גאולה, האם עדיין יש מקום לתעניות על חורבן בית ראשון? (ראה שם פרק ח) עצם המניין שנוקט בו הנביא בא לבשר כי שוב הם מונים כשעת צאתם מארץ מצרים.

הרמב"ם קבע את דבריו בעידן של גלות ולכך, אולי, שינה את הסדר. והיכן הוא חוזר לסדר שנקט בו הנביא - בחתימת הלכות תענית -

"כל הצומות האלו עתידין ליבטל לימות המשיח, ולא עוד אלא שהם עתידים להיות ימים טובים וימי ששון ושמחה. שנאמר: 'כה אמר ד' צבאות: צום הרביעי וצום החמישי וצום השביעי וצום העשירי, יהיה לבית יהודה לששון ולשמחה ולמועדים טובים והאמת והשלום אהבו' ".

 

[1] הפנייה סתמית במאמר מכוונת להלכות תענית ברמב"ם.

[2] וראה בתוספות שזה היה בבית ראשון, אבל בשני הובקעה העיר בי"ז בתמוז.

[3] הציונות החילונית שביקשה להחזיר את עם ישראל להיסטוריה, היטב הבינה כי גלות פירושה, בין השאר, השעיית העם מתוך ההיסטוריה הלאומית. אבל הבן לא הבינה כי עם ישראל לעולם לא יוכל להשתלב במעגל האומות כאומה מן המניין. אפשר לו להיות מושעה אבל אי אפשר לו להיות משולב. עולם ההיסטוריה שלו ועולם הזמן שלו שונים הם, אפשר לו להיות מקביל אולי לערוץ הזמן הכללי, אך להיות חופף או זהה - אינו יכול.

[4] אמנם, מצינו בהלכות הרמב"ם סדר כזה גם במקום נוסף, בהלכות שעניינן דווקא שמחת גאולה: "שמונה עשר יום בשנה מצוה לגמור בהם את ההלל ואלו הן: שמונת ימי החג (היינו סוכות ושמיני עצרת) ושמונת ימי חנוכה וראשון של פסח ויום עצרת" (הלכות חנוכה ג', ו). התחיל בתשרי, אלא שכאן הרמב"ם העתיק את הסדר הנזכר בגמרא משמו של רבי שמעון בן יהוצדק (ערכין י.), ואפשר ששם הסדר הוא מן הריבוי (שמונה ימים) אל המיעוט (יום אחד).