חזרת פסולי עדות לכשרותם

  • הרב שמואל שמעוני
בית המדרש הוירטואלי

 

דף יוםיומי

סנהדרין דף כה – חזרת פסולי עדות לכשרותם

"החשוד על הטריפות אין לו תקנה עד שילך למקום שאין מכירין אותו ויחזיר אבידה בדבר חשוב או שיוציא טריפה מתחת ידו בדבר חשוב משלו... המשחק בקוביא אלו הן המשחקים בפיספסים... ואימתי חזרתן משישברו את פיספסיהן ויחזרו בהן חזרה גמורה דאפילו בחנם לא עבדי. מלוה בריבית... משיקרעו את שטריהן ויחזרו בהן חזרה גמורה, אפילו לנכרי לא מוזפי" (כה ע"ב).

הר"ן הקשה על דברי הברייתא מן הגמרא בבכורות דף ל, ששם משמע כי חשוד יכול לתקן עצמו בקבלת חברות בבית דין ותו לא. ביישוב הסתירה הביא הר"ן שלוש שיטות ראשונים:

א. שיטת הראב"ד: על חטאים ברשלנות די בקבלת חברות, ואילו על העובר במזיד החמירו יותר.
ב. שיטת הרמב"ן: אדם שרבים הסתמכו עליו מחויב בהליך מחמיר יותר.
ג. שיטת רבנו דוד: הסנקציות המוטלות על חשודים, ובעיקר ההשעיה מתפקידם, מקשות על חזרתם בתשובה, שכן יש חשש למוטיבציה זרה: לחזור למעמד הקודם. לכן תשובה גרידא מספיקה רק כאשר היא באה מיזמת החשוד, כמו בסוגיה בבכורות.

הצד השווה שבכל השיטות הללו, שסוגייתנו מחמירה בחשוד על הטרפות מחשש שתשובתו אינה שלמה, והוא עלול לשוב לסורו. גם באשר לחומרות המובאות בהמשך – כגון שמַלווה בריבית חוזר להכשרו רק כאשר הוא נמנע מלהלוות בריבית אפילו לנכרי – הסבירו רבים כי הן נובעות מחשש קלקול: "שישתכח שם ריבית מפיהם, דתו לא הדרי לקלקולייהו" (רש"י). כללו של דבר: בחטאים הנוגעים לכלל החברה אין די בהליך התשובה הרגיל, שהוא עניין שבין אדם ובין יודע צפונות, אלא דרוש הליך שיראה בוודאות כי החוטא אכן שינה את דרכו.

האם דינים אלו הם חומרה כללית בחזרתם לכשרות של פסולי עדות? מדברי הרמב"ם (הלכות עדות פי"ב ה"ד) נראה שלא כן הוא:

"כל מי שנתחייב מלקות, בין שעשה תשובה בין שלקה בבית דין, חוזר לכשרותו. אבל שאר פסולי עדות, שהן פסולין משום ממון שחמסו או שגזלו, אף על פי ששלמו צריכין תשובה, והרי הן פסולין עד שיודע שחזרו בהן מדרכן הרע".

לפי פסק הרמב"ם, החומרות בסוגייתנו אינן נוהגות בחייבי מלקות, והם חוזרים להכשרם לאחר שלקו או לאחר שעשו תשובה (ובהלכות טוען ונטען פ"ב ה"י כתב הרמב"ם שיש צורך הן בתשובה הן במלקות). מה יסוד החילוק הזה? המאירי בסוגייתנו מסביר:

"מי שנתברר לנו שעבר עבירה הפוסלתו לעדות, אם היא מעבירות שיש בהן מלקות ולקה, הרי זה בחזקת כשר ובעל תשובה; אבל אם עבר בדבר שאין בו מלקות, והראה העובר בעצמו שהוא שב מחטאו, אין מאמינין בו, וחוששין שמא דרך הערמה הוא, עד שיתברר לנו מענינו שבכל לבו הוא שב, ולא דרך הערמה".

נראה מדבריו שאדם שלקה, מן הסתם עשה תשובה, אך מי שלא לקה, ורק מצהיר שהשתנה, עדיין מוטל בספק.

ברם, דומה שמדברי הרמב"ם עולה הסבר אחר. ההבחנה שהרמב"ם מבחין בהלכה זו מוכרת לנו כבר מפרק י (הלכות א–ד), ששם הרמב"ם מגדיר פסול רשע:

"הרשעים פסולין לעדות מן התורה, שנאמר 'אל תשת ידך עם רשע להיות עד חמס' (שמות כ"ג, א) – מפי השמועה למדו: אל תשת רשע עד... אי זהו רשע? כל שעבר עבירה שחייבין עליה מלקות – זהו רשע ופסול, שהרי התורה קראה למחוייב מלקות רשע, שנאמר 'והיה אם בן הכות הרשע' (דברים כ"ה, ב)... ועוד יש שם רשעים שהן פסולין לעדות אף על פי שהן בני תשלומין ואינן בני מלקות, הואיל ולוקחים ממון שאינו שלהם בחמס – פסולין, שנאמר 'כי יקום עד חמס באיש' (שם י"ט, טז)".

מקובל לפרש שהרמב"ם מבחין כאן (על פי הבנתו בסוגיה להלן כז ע"א) בין שני סוגים של פסול רשע:

א. אדם שיש לו שֵם "רשע", גם אם אינו חשוד לשקר: רשע אינו יכול לבוא בשערי בית הדין כנציג הציבור ולזכות בפריבילגיה שנתנה התורה לעד – שדבריו נתפסים כאמת שאין עליה (כמעט) עוררין.
ב. רשע דחמס: זהו אדם שאין לו שֵם "רשע", מפני שאינו חייב מלקות, אך הוא פסול לעדות עקב החשד שדבק בו, ומשום שהראה יחס בלתי-ראוי לממון הזולת.

מסתבר שגדר החזרה לכשרות הוא אחת הנפקא-מינות של הבחנה זו. כאשר הפסול אינו מחשש שקר, אלא משום מעמדו של העד כרשע, די שיסתלק ממנו שֵם רשע – ולשם כך די במלקות ו/או בתשובה. בחשוד לשקר, לעומת זאת, דרוש בירור ודאי שעזב את דרכו הרעה, ולשם כך יש צורך בהרחקות יתרות.

להרחבה:

* על היחס שבין הליך התשובה הדרוש בפסולי עדות לבין מרכיבים אחרים בהליך התשובה, כגון וידוי דברים וכפרת יום הכיפורים, ראה דברי הגאון הרב יוסף דוב סולוביצ'יק בספרו "איש ההלכה", עמ' 92–94, ובאיגרות הגרי"ד, הלכות תשובה פ"א ה"א.

* למבט שונה על הדרישות מרחיקות הלכת של קריעת השטרות ושבירת הפספסין ראה דבריו בספרו "על התשובה", בפרק הראשון, בעיקר עמ' 21–23, 26.

הרב שמואל שמעוני