חטאי מוסר וכפירה מאדם ועד המבול

  • ד"ר ברכי אליצור

פרשת בראשית                                                                    ד"ר ברכי אליצור

חטאי מוסר וכפירה מאדם ועד המבול


א. מקומה של שירת למך

הפרשה הראשונה של ספר בראשית עוסקת באירועים קוסמופוליטיים: בריאה, תולדות האנושות, היררכיית הטבע ("וכבשה ורדו בדגת הים ..."), יחסי האדם ובוראו (גן עדן, שכר ועונש), זוגיות ("לא טוב היות האדם לבדו"), המוות ("עד שובך אל האדמה"), השגחת ה' ("קול דמי אחיך צועקים אלי מן האדמה") ותוחלת החיים ("והיו ימיו מאה ועשרים שנה"). הלקח שניתן להפיק מהסיפורים הנזכרים בה מהווים את תשתיות היסוד של הנהגת העולם. פרשת נח עוסקת אף היא בארוע קוסמי, שהשפעתו חרגה מעבר לגבולות המין האנושי, ושעיצב מחדש את יחסי הא-ל האדם והטבע.

אם כן, אירועי פרשות בראשית ונח מקפלים בתוכם מאות של שנים שהשפיעו על הבריאה כולה. תוכני הפרשות ומיקומם כהקדמה לתולדות הנבחרים, שיתחילו עם קריאת "לך לך" של ה' לאברם, מוסברים היטב בהקדמת רבינו בחיי (בן אשר אבן חלואה) לתורה:

"ועל כן חייבה החכמה שתתחיל התורה בחדוש העולם להגיד לעמו כח מעשיו, ומפני שכל שרשי האמונה נסמכים ונשענים על אמונת החדוש, כי החדוש מופת על ההשגחה וההשגחה מופת על גודל הנבואה ועל אמתת עונש ושכר, וכל העקרים הגדולים האלה מתבארים מן הפרשה הזאת, הודיענו תחלה כי העולם מחודש, נברא יש מאין, אחר שהיה ראשיתו תהו ובהו, ברא כל הנמצאים בששה ימים, ובששי ברא אדם והשגיח עליו בג' ענינים: בבריאה וביצירה ובעשיה, וצוה עליו במצות עשה ובמצות לא תעשה, וכל זה עדות ומופת גמור על ההשגחה ועל הנבואה, כי ידבר ה' את האדם ויצוה עליו לעשות מה שירצנו, וימנע ממנו מה שירחיקנו. ועם זה נתבאר השכר והעונש לצדיק ולרשע, נתבאר השכר, שהניחו בגן עדן בהיותו זכאי, באמרו (בראשית ב', ט"ו) "ויניחהו בגן עדן", ונתבאר העונש, בחטאו שגרש אותו משם, הוא שנאמר (שם ג', כ"ד) "ויגרש את האדם", וגם נתבאר העונש לקין על הרציחה, והשכר לחנוך שהתהלך עם הא-להים, גם עונש אנשי דור המבול על מעשה הזנות, והוא שהביא עליהם המבול, והשכר לנח הצדיק אשר מצא חן בעיני ה' וניצל. הא למדת שכל העקרים העצומים האלה נמשכים מאמונת חדוש העולם, וכל התורה כלה מיוסדת ובנויה עליהם, וכל אחד ואחד מחייב את חברו: חדוש העולם מחייב ההשגחה, וההשגחה מחייבת העונש והשכר, ומחייבת את הנבואה, ומתוך הנבואה תבא התורה, ואם כן מוכרח היה להתחיל התורה בחדוש העולם"                                            

יסודות האמונה של פרשות אלו מהווים, אם כן, תנאי הכרחי להבנת תהליך היווצרות העם. מבחירתם של היחידים, שהאמינו ביסודות האמונה והלכו לאורם, להורשת הבחירה לצאצאיהם, שיסודות אלו היו נר לרגלם.

על רקע כובד משמעותן של הפרשיות, בולט בחריגותו סיפורו של למך ושתי נשותיו. משפחת למך תרמה לעולם את תרבות הנוודות ("אבי ישב אהל ומקנה") את מנעמי המוזיקה ("אבי כל תפש כנור ועוגב"), ואת אומנות המתכת (לטש כל חרש נחשת וברזל"). פרטים אלו אכן משתלבים היטב עם תיאור יסודות הבריאה ופיתוחה, אך המידע האגבי שמספר הכתוב על שירת למך לנשותיו נראה כתלוש מיסודות אלו:

"וַיֹּאמֶר לֶמֶךְ לְנָשָׁיו עָדָה וְצִלָּה שְׁמַעַן קוֹלִי נְשֵׁי לֶמֶךְ הַאְזֵנָּה אִמְרָתִי כִּי אִישׁ הָרַגְתִּי לְפִצְעִי וְיֶלֶד לְחַבֻּרָתִי: כִּי שִׁבְעָתַיִם יֻקַּם קָיִן וְלֶמֶךְ שִׁבְעִים וְשִׁבְעָה"                                    

                                     (בראשית ד', כ"ג-כ"ד)

פרשנים בכל הדורות ניסו לבאר את פשר השירה, ונחלקו בשאלה אם מדובר בשיר התנצלות על הריגה שבצע למך, או שמא מדובר בשירת התפארות על רצח מכוון.

המחלוקת הפרשנית סובבת סביב שלוש השאלות הבאות:

1.      האם המילים "שמען... האזנה..." נאמרות באינטונציה מתנשאת או בלשון תחנונים? כך, המלבי"ם אוחז באפשרות הראשונה, ואילו מרש"י נראה כאפשרות השניה:

"שמען קולי: ואל תמרו את פי, כי איש אחד ועשה לי פצע והרגתי אותו ובעת ההרג נתן בי חבורה – שהיא קלה מפצע – והרגתי גם את ילדו, ולא היה מי שיקום כנגדי ויבקש דמם מידי, כי אין משפט נגדי בארץ, כי זרועי רמה"        (מלבי"ם שם)

"שהיו נשיו פורשות ממנו מתשמיש לפי שהרג את קין ואת תובל קין בנו"           

                              (רש"י ד"ה שמען קולי)

2.      מהו מעמדם התחבירי של דברי למך: "כי איש הרגתי לפצעי וילד לחברתי" – האם למך מדווח על מעשה שעשה, או שהוא אומרם בתמיהה? כך, אחת מהאפשרויות שמציג רס"ג היא האפשרות הראשונה, ואילו רש"י מפרש כדרך השניה:

"כאשר נפרש "כי איש הרגתי" בהחלט (=בחיוב), נאמר: אם ייהרג ההורג את קין, יוקח ממנו נקמה גדולה – אף כי קין בעצמו הרג – ולמך שהרג איש וילד, מכל שכן שייקחו ממנו נקמה בעבורם יותר ויותר, ובייחוד מפני שהילד אין לו חטא כלל"

                            (רס"ג, ספר הגלוי קע"ד)

"והוא אומר להן וכי איש הרגתי לפצעי וכי אני הרגתי את הבל שהיה איש בקומה וילד בשנים שיהא זרעי כלה באותו" (רש"י שם)

3.      האם המילים "כי שבעתיים יוקם..." עוסקות בהשוואת עונשו של קין לענשו של למך, או שהן מתארות את הנקמה של מי שיעיז לפגוע בהם? רש"י מפרש כאפשרות הראשונה, ואילו המלבי"ם מציין את הכיוון השני:

"ומה קין שהרג נתלה לו שבעה דורות אני שלא הרגתי לא כל שכן שיתלו לי שביעיות הרבה?!"       (רש"י שם)

"ואם תאמר, שאענש בדיני שמים, אז אשיב כי אם קין שהיה הרוצח הראשון, בכל זאת אמר ה' שמי שיהרוג אותו ינקם על אחת שבע, כל שכן למך, שהוא תקיף יותר מקין והוא מושל ממשל רב, מי שיהרגהו ינקם פי שבעים ושבע, כי בניו ועבדיו יקחו נקמתו" (מלבי"ם שם)

בעלי השיטה המסנגרת, לפיה מצוי למך בתהליך של חרטה על מעשה שנעשה על ידו ומבקש חנינה על העונש הצפוי לו, מחריפים את קושי המצאותו של הסיפור בליבן של פרשיות החטא – קין מלפניו, וחטאי בני האלהים ודור המבול מאחוריו. בהתאם לכך, הפרשנים המייחסים ללמך חטא של רצח והתפארות על רצח זה (מתוך מחשבה שנקמת א-להים לא תחול עליו), מתאימים יותר לביאור רצף הסיפורים.

אולם, עדיין יש להבין מהו מקומו של סיפור משפחתי מצומצם זה, בתוך תיאורי חטאי בני אדם שהיו בעלי השפעה על האנושות כולה (קין, בני האלהים ודור המבול). לאור זאת, ברצוני להציע קו מנחה לניתוח פרשיות החטא של סיפורי בראשית ונח, שאף יבהיר את סיבת הבחירה באברם כראשון שושלת הנבחרים שהעביר את הבחירה לזרעו.

משה דוד קסוטו מסביר את עונש המבול כשבירה של המשוואה המעוותת שהייתה בדורות הראשית, לפיה התפתחות הציוויליזציה הובילה להידרדרות מוסרית. המבול נועד לבניית עולם חדש בו ההתפתחות התרבותית תקדם את ערכי המוסר:

"לאחר שהזכירה (התורה) החידושים שחדש קין ובניו בתרבות האנושית, מביאה היא את שירו של למך, המוכיח שעל יד ההתקדמות החומרית לא הייתה מורגשת התקדמות מוסרית. החמס היה שורר ובמעשי החמס היו אותם הדורות מתפארים, דווקא המידות המגונות השנואות בעיני ה' היו נחשבות למעלה בעיני בני אדם. במצב שכזה לא היה אפשר ששופט כל הארץ לא יעשה משפט. כל ההישגים בתרבות החומרית אינם שווים כלום בלי המידות הטובות בדרכי המוסר" ("מאדם עד נח" עמוד 130)

מדברי קסוטו עולה, אם כן, שמכלול הסיפורים מאדם הראשון ועד נח מתארים רצף של חטאי מוסר ההולכים ונעשים חמורים יותר בכל דור, עד לחורבן הבריאה שהביא המבול. המבול שם קץ לכל הקידמה, והשתית אותה מחדש על אדני מוסר שהוכתבו לאנושות לאחר היציאה מהתיבה.

ואכן, הביטוי הגלוי של חטאי קין, בני האלהים ודור המבול הינו מוסרי. אולם, לצד העוולות המוסריות המחמירות ברצוני להוכיח כי ההידרדרות איננה מסתכמת בתחום החברתי. למעשה, בניתוח עמוק יותר של הארועים ניתן ללמוד על היבט דתי הנלווה לכל אחד ממעשי החוטאים שמאדם ועד נח. נסקור אם כן את חטאי האנושות הקדומה, ונבחן אותם מבחינת ביטויי הכפירה שעמדו ביסוד החטא[1].

 

ב. החטאים השונים

1. חטא האכילה מעץ הדעת

בסיפור גן עדן האיש והאשה הינם תושבי העולם היחידים, ולפיכך קשה למצוא חטא מוסרי בעוון האכילה. את ההיבט הדתי של החטא ניתן לזהות, כפי שמיטיב לבטא הפרשן בנו יעקב:

"ראה נתתי לפניך היום את החיים ואת הטוב ואת המוות ואת הרע: אשר אנכי מצוך היום לאהבה את ה' א-להיך ללכת בדרכיו ולשמור מצוותיו. – הטוב הוא אהבת ה' ושמירת מצוותיו והרע הוא אי ציות לדבריו. האדם הראשון ילמד זאת בקבלו מצווה ראשונה. אם לא ישמע לה ידע מהו הרע אשר בו בחר וידע מה בינו לבין הטוב אשר היה חלקו לו שמע בקול המצוה. העץ הוא אבן בוחן בין טוב לרע בין מותר לאסור, בין חיים למות. והרי זה בלתי תלוי בתוכנה של המצווה, אדרבה, הרי בזאת ייבחן האדם אם לא יהיה מושפע משיקולים מעשיים בתועלתיותה של המצווה, אם יכוון רצונו רק לשמוע בקול נותן המצווה. והרי המצווה ניתנה לו, שלא יהא אדם חושב שהוא א-לוה, אלא ידע שאדון ומצווה עליו, ופרי העץ לא היה מזיק ולא היה בו סם מוות, אדרבה, היה טוב למאכל" (בנו יעקב, תרגומה של נחמה ליבוביץ)

מעלתו של עובד ה' הינה הציות למצוות ה' מתוך הכרה בגודלו של המצָוֶַוה. חטאו של אדם היה בחבלה בטהרה של עבודת ה' בקרב האנושות כולה. עד לחטא האכילה מעץ הדעת טוב ורע, המניע של ציות למצווה היה מתוך כפיפות למְצָוֶַוה, ואילו לאחר החטא נוסף שיקול של יראת העונש. האדם מבטא, אם כן, ערעור מסוים באמונה התמימה בהגיון של הציווי מתוקף מקורו הא-להי, כשטעמו אינו נהיר למצווים.

 

2. חטא קין

כמובן, מעשה של רצח הוא בראש וראשונה עוול מוסרי חמור. אולם, נראה שכדי להבין את סיבת הרצח של הבל אין להסתפק במניע הקנאה הנראה כחסר פרופורציה אל מול חומרת המעשה. מי שמצביע על מניע דתי למעשה הרצח הוא המשורר האנגלי ביירון במחזה 'קין'[2]. המחזה מתאר שיח בין קין ללוציפר, אדון הרוחות, על א-לוהות ושליטה. וכך הוא מתאר את תגובת קין למראה גופתו של הבל:

"אַיֵּה אָנֹכִי? לְבַדִּי! אַיֵּה הֶבֶל? אַיֵּה קַיִן?

הֲיֵשׁ כִּי אָנֹכִי אֹתוֹ – – ? הוֹי אָחִי, קוּם, הָקִיצָה! –

מָה אַתָּה שׁוֹכֵב בָּזֶה עַל-פְּנֵי יְרַק הָאֲדָמָה?

וְעַתָּה לֹא עֵת שֵׁנָה: – מַה כָּכָה יַלְבִּינוּ פָנֶיךָ?

מָה אֵפוֹא זֶה, הַאֻמְנָם – – עוֹד בֹּקֶר מָלֵאתָ חַיִּים!

הֶבֶל! רְאֵה בִקַּשְׁתִּיךָ, אַל תַּרְבֶּה תְהַתֵּל עוֹד בִּי!

הֵן אֹתְךָ בְחֵמָה הִכִּיתִי, וְאוּלָם לֹא עַד לְהַשְׁחִית.

אַף אָמְנָם גַּם אַתָּה מַדּוּעַ הָיִיתָ מִתְקוֹמֵם אֵלַי?

רַק הֲתֻלִּים אֵפוֹא עִמְּךָ; לְהַחֲרִידֵנִי אַתָּה אוֹמֵר: –

הֵן אָמְנָם הִכִּיתִי אֹתְךָ – וְאוּלָם רַק מַכָּה אֶחָת.

הִתְנוֹדֵד נָא אֵפוֹא – הִתְנוֹדֵד – רַק נוֹד הִתְנוֹדֵד אֵפוֹא!

כֵּן אָמְנָה – טוֹב אֵפוֹא, טוֹב! – כִּי נְשָׁמָה עוֹד בְּאַפֶּךָ!

פְּחֵה נָא בִי אֵפוֹא בְּפִיךָ! הוֹי אֱ-לֹהִים! אֱ-לֹהִים!"

ביירון מתאר את קין כמי שמופתע וחרד מתוצאות הפגיעה בהבל, שכלל לא עלו על דעתו. קין הוא הראשון העומד נוכח פני המוות, ואינו משלים עם המציאות הבלתי הפיכה. כיצד יש להסביר את ההלם האוחז את קין לנוכח מעשה שבצע במו ידיו?

נראה שקין חוטא בכפירה בעונש האל-הי. ה' מעניש את אבי קין, בקללת האדמה ובמוות:

"וְקוֹץ וְדַרְדַּר תַּצְמִיחַ לָךְ וְאָכַלְתָּ אֶת עֵשֶׂב הַשָּׂדֶה: בְּזֵעַת אַפֶּיךָ תֹּאכַל לֶחֶם -

עַד שׁוּבְךָ אֶל הָאֲדָמָה כִּי מִמֶּנָּה לֻקָּחְתָּ כִּי עָפָר אַתָּה וְאֶל עָפָר תָּשׁוּב"    (בראשית ג', י"ח-י"ט)

הצלחתו של קין להצמיח פירות מהאדמה, מובילה למחשבה כי יש בכוחו של האדם לגבור על הגזרה הא-להית. הצעת המנחה של קין, נתפסת כהתרסה כלפי ה', כדברי המדרש:

אבל קין לא נתירא מהקדוש ברוך הוא, והיה קשה עורף ואמר אני אהיה עובד אדמה" (מדרש אגדה בראשית ד', ב')

אזהרת ה' מתייחסת לכפירה של קין ומזהירה אותו כי היא תוביל אותו אל עברי פי שחת, אולם קין, באופוריית הצלחתו בשדה, מתקדם לבדיקת כוחו בהדיפת גזרת המוות על ידי פגיעה בגופו של הבל. ההלם ממראה המוות של הבל נובע ממחשבתו שהגזרה הא-להית ניתנת לשליטה על ידי האדם.

בהמשך לכך, מערבולת הכפירה בה מצוי קין מובילה אותו להמשיך ולהתעלם מכח השליטה וההשגחה הא-להית על העולם, ולברוח מאחריות על מות הבל בדברי השקר "לא ידעתי השומר אחי אנוכי".

בהתאם לכך, עונשו של קין הכופר הוא יצירת תלות מוחלטת שלו בא-ל, והעדר שליטה באלמנטים מהם שאב את כוחו:

א.        על הכפירה בקללת האדמה, נענש קין בתוספת קללת האדמה שתחול רק עליו ("כִּי תַעֲבֹד אֶת הָאֲדָמָה לֹא תֹסֵף תֵּת כֹּחָהּ לָךְ", ד' י"ב).

ב.        על הכפירה בגזרת "עד שובך אל האדמה" נענש קין באיום מוות שירחף עליו למשך שארית חייו ("וְהָיָה כָל מֹצְאִי יַהַרְגֵנִי", שם י"ד).

ג.         על הכפירה בשליטת הא-ל על מעשי הנבראים, נענש קין בתלות בהשגחתו התמידית של הא-ל ("וַיָּשֶׂם ה' לְקַיִן אוֹת לְבִלְתִּי הַכּוֹת אֹתוֹ כָּל מֹצְאוֹ" – שם ט"ו).

אדם, אבי קין, פגם בטהרה של עבודת ה', ובהחדרת איום הענש כמדרבן לציות לצו הא-לוהי, ואילו קין מבקש לערער על עצם החובה לציית לדבר הא-ל על ידי הסרת החשש מאיום העונש.

 

3. חטא למך

ההידרדרות המוסרית של מעשה למך מבוטאת בשני מישורים: גם בגודל המעשה (הריגת שני אנשים לעומת הריגת איש אחד), אך בעיקר בהתייחסות אליו. בעוד קין מנסה להסתיר את המעשה, להתחמק מאחריות ולבסוף אפילו להתוודות על חומרתו[3], למך מתפאר בו בפני נשותיו.

האם ניתן ליחס ללמך גם כפירה ב-ה'?

יש מן הפרשנים המייחסים ללמך כפירה דתית, כדוגמת הרלב"ג, והם נתלים במילים "כי שבעתיים יוקם קין":

"מה שאמר למך לנשיו, להורות על מיעוט פחדו מעונש ה' ושהוא לא היה משתדל לשוב אל ה' בכל כוחו"            (פירוש הרלב"ג)

רלב"ג מצייר את למך כמי שמזלזל בפורענות שעתידה להינתן בעתיד, ומערער על סיכויי התגשמותה. אולם נראה כי נוסח המילים המיוחסות ללמך, מצפינות מסר נוסף המלמד על מניעי מעשיו ושירתו.

המסגרת הסיפורית של מעשה למך ודבריו אל נשותיו, מקיימים אלוזיה לשירת הפרידה של משה מהעם, ולתוכחה חסרת התקדים של ישעיהו. מהם המסרים שניסה הכתוב להביע באלוזיות אלו?

בראשית ד', כ"ב-כ"ו

 

דברים ל"ב, א'-ו'

 

ישעיהו א', ג'-ו'

 

"וְצִלָּה גַם הִוא יָלְדָה אֶת תּוּבַל קַיִן לֹטֵשׁ כָּל חֹרֵשׁ נְחֹשֶׁת וּבַרְזֶל וַאֲחוֹת תּוּבַל קַיִן נַעֲמָה:

וַיֹּאמֶר לֶמֶךְ לְנָשָׁיו עָדָה וְצִלָּה שְׁמַעַן קוֹלִי נְשֵׁי לֶמֶךְ הַאְזֵנָּה אִמְרָתִי כִּי אִישׁ הָרַגְתִּי לְפִצְעִי וְיֶלֶד לְחַבֻּרָתִי: כִּי שִׁבְעָתַיִם יֻקַּם קָיִן וְלֶמֶךְ שִׁבְעִים וְשִׁבְעָה...: וּלְשֵׁת גַּם הוּא יֻלַּד בֵּן וַיִּקְרָא אֶת שְׁמוֹ אֱנוֹשׁ אָז הוּחַל לִקְרֹא בְּשֵׁם ה' "

"הַאֲזִינוּ הַשָּׁמַיִם וַאֲדַבֵּרָה וְתִשְׁמַע הָאָרֶץ אִמְרֵי פִי: יַעֲרֹף כַּמָּטָר לִקְחִי תִּזַּל כַּטַּל אִמְרָתִי כִּשְׂעִירִם עֲלֵי דֶשֶׁא וְכִרְבִיבִים עֲלֵי עֵשֶׂב: כִּי שֵׁם ה' אֶקְרָא הָבוּ גֹדֶל לֵאלֹהֵינוּ: שִׁחֵת לוֹ לֹא בָּנָיו מוּמָם דּוֹר עִקֵּשׁ וּפְתַלְתֹּל: הֲלַ-ה' תִּגְמְלוּ זֹאת עַם נָבָל וְלֹא חָכָם הֲלוֹא הוּא אָבִיךָ קָּנֶךָ הוּא עָשְׂךָ וַיְכֹנְנֶךָ"

"שִׁמְעוּ שָׁמַיִם וְהַאֲזִינִי אֶרֶץ כִּי ה' דִּבֵּר בָּנִים גִּדַּלְתִּי וְרוֹמַמְתִּי וְהֵם פָּשְׁעוּ בִי: הוֹי גּוֹי חֹטֵא עַם כֶּבֶד עָוֹן זֶרַע מְרֵעִים בָּנִים מַשְׁחִיתִים עָזְבוּ אֶת ה' נִאֲצוּ אֶת קְדוֹשׁ יִשְׂרָאֵל נָזֹרוּ אָחוֹר: עַל מֶה תֻכּוּ עוֹד תּוֹסִיפוּ סָרָה כָּל רֹאשׁ לָחֳלִי וְכָל לֵבָב דַּוָּי: מִכַּף רֶגֶל וְעַד רֹאשׁ אֵין בּוֹ מְתֹם פֶּצַע וְחַבּוּרָה וּמַכָּה טְרִיָּה לֹא זֹרוּ וְלֹא חֻבָּשׁוּ וְלֹא רֻכְּכָה בַּשָּׁמֶן"

 

משה וישעיהו מוכיחים את העם על כפיות טובה וחוסר הכרת טובה ל-ה' על מעשיו כלפי בני האדם. משה מדבר על בגידה בא-ל וסגידה לאלהי נכר, ואילו ישעיהו מתאר בנבואת ההמשך את הסגידה לאדם: "חִדְלוּ לָכֶם מִן הָאָדָם אֲשֶׁר נְשָׁמָה בְּאַפּוֹ כִּי בַמֶּה נֶחְשָׁב הוּא" (ישעיהו ב', כ"ב). השימוש של משה וישעיהו במוטיבים משירת למך יוצרים פרשנות פנים מקראית המסייעת להבנת חטאו של למך.

אולם קודם שנבאר את משמעותה, נשים לב למוטיב נוסף העולה משירת למך. המוטיב של "שמיעת קול", הנזכר בשירת למך, מופיע בפרשת בראשית שלוש פעמים נוספות. בשניים מתוכם היא מיוחסת לשמיעת קולו של הא-ל, ובפעם השלישית היא מוטחת כביקורת לאדם על העדפת קול אשתו על דברי ה':

"וַיִּשְׁמְעוּ אֶת קוֹל ה' אֱ-לֹהִים מִתְהַלֵּךְ בַּגָּן לְרוּחַ הַיּוֹם"          (בראשית ג', ח')

"וַיֹּאמֶר אֶת קֹלְךָ שָׁמַעְתִּי בַּגָּן וָאִירָא כִּי עֵירֹם אָנֹכִי וָאֵחָבֵא"    (שם י')

וּלְאָדָם אָמַר כִּי שָׁמַעְתָּ לְקוֹל אִשְׁתֶּךָ וַתֹּאכַל מִן הָעֵץ אֲשֶׁר צִוִּיתִיךָ לֵאמֹר לֹא תֹאכַל מִמֶּנּוּ אֲרוּרָה הָאֲדָמָה בַּעֲבוּרֶךָ בְּעִצָּבוֹן תֹּאכֲלֶנָּה כֹּל יְמֵי חַיֶּיךָ" (שם י"ז)

למך הוא אפוא כופר מוחלט בא-ל, הסבור כי כוחותיו עולים על כוחות ה'. את עליונותו הוא מוכיח בדיווח על הכאתם למוות של בניו ("שחת לו לא בניו מומם") על ידי פצע וחבורה. הכאה זו מלמדת על שליטתו בעולם, ועל היותו קובע את גורלם של האנשים על פני האדמה.

למך מנסה להסב את חובת השמיעה וההאזנה לקול ה', לשמיעת קולו ואמרותיו שלו. למך מאיים על נשותיו בתיאור יכולת הנקמה שלו העולה, כביכול, על פני כח הנקמה הא-להי. לפי למך, ה' נפרע מרוצחו של מי ש"קול דמי אחיך צועקים אלי מן האדמה" – "שבעתיים", ואילו מי שלא ישמע לקול למך ינקם "שבעים ושבעה".

חטאו של למך נמצא בתווך שבין מחשבת קין שיש בכוחו לנטרל את השפעת הקללה על הטבע, לבין החטא שייחסו חז"ל לדור הפלגה -הרצון להלחם בכוחו של הא-ל ''ודברים אחדים – על יחידו של עולם". למך אינו מבקש לנטרל את כח הא-ל ואף לא להלחם בו, ושאיפתו מנוסחת היטב בדברי הנביא ישעיהו:

"אֶעֱלֶה עַל בָּמֳתֵי עָב אֶדַּמֶּה לְעֶלְיוֹן" (ישעיהו י"ד, י"ד)

 

*

חטאי האנושות בדורות הראשונים בביטוים הגלוי הינם חטאי מוסר ההולכים ונעשים חמורים יותר ויותר במהלך הדורות. את הבושה והחרטה שנלוו לפשע המוסרי הראשון, מחליפה שירה המפארת את מעשי העוול, שמאוחר יותר הופכים לנורמת התנהגות של החזקים כלפי מי שאינו יכול להגן על עצמו מפניהם.

אולם, הגורם למעשי העוול ואופן תיאורם בפי פושעי המוסר מלמדים על פן סמוי של המעשים. הפגיעה של האדם בזולתו, היוותה מדד ליכולת האדם לשנות את גזרת ה', הוכיחה את שליטתו בסביבתו, והציבה אותו כמי שאינו נופל בכוחו מכח הא-ל.

חורבן הבריאה על הישגיה הטכנולוגיים של האנושות, הציבה מחדש את מקומו של הא-ל כשליט עליון של הטבע, הבורר מתוך הבריאה את מי שמאמצים לקרבם את חוקי המוסר ומכירים במרותו של מי שקבע אותם.

ניצני ההכרה הא-להית בדמותו של שת "וּלְשֵׁת גַּם הוּא יֻלַּד בֵּן וַיִּקְרָא אֶת שְׁמוֹ אֱנוֹשׁ אָז הוּחַל לִקְרֹא בְּשֵׁם ה'" (בראשית ד', כ"ו), נובטים וצומחים כעבור כמעט עשרים דורות בדמותו של אברם. אברם זכה לבחירה נצחית הודות להיותו אבי המאמינים, ומהווה מודל של המוסר, "לעשות צדקה ומשפט" (שם י"ח, י"ט).

 



[1]את הניתוח של מהות חטא בני האלהים נשאיר להזדמנות אחרת.

[2]הלורד ביירון הינו מגדולי משוררי הרומנטיקה האנגליים. חי בשנים 1788 – 1825. המחזה 'קין' (מובא כאן בתרגומו של דוד פרישמן) נכתב בשנת 1821.

[3]     כך לפחות על פי כמה מהפרשנים המפרשים את מילותיו "גדול עווני מנשוא" (ד', י"ב) כוידוי. כגון דברי הרמב"ן: "...והנכון בפשט שהוא וידוי. אמר, אמת כי עוני גדול מלסלוח, וצדיק אתה ה' וישר משפטיך, אף על פי שענשת אותי הרבה מאד".