דף יוםיומי

עבודה זרה דף כג – "חטאת קרייה רחמנא": על מעמדה של פרה אדומה

שלושת הדפים הראשונים של הפרק השני עוסקים, ברובם, ביישוב הסתירה בין משנתנו, האוסרת להעמיד בהמה ברשות נכרי, שמא ירבענה, לבין התוספתא בשמעתין, המתירה לקחת מנכרי בהמה לקרבן, ואינה חוששת שמא נרבעה. רבי פדת מתרץ (כג ע"א) שנחלקו תנאים בדבר:

"דתנן גבי פרת חטאת, ר' אליעזר אומר: אינה נקחת מן העובדי כוכבים, וחכמים מתירין (פרה פ"ב מ"א)".

לדעת רבי פדת, רבי אליעזר אוסר לקחת פרה מגויים מחשש לרביעה, ולכן יאסור גם להעמיד בהמה בידם, ואילו חכמים אינם חוששים לכך. והגמרא מעירה (בעמוד ב):

"עד כאן לא פליגי אלא בחששא, אבל היכא דודאי רבעה – פסלה".

כלומר פרה אדומה שנרבעה – פסולה לכולי עלמא. הגמרא עוסקת בהרחבה בטיבו של פסול זה, מתוך עיון בשאלת יסוד בדבר מעמדה של פרה אדומה. בתחילת הסוגיה הגמרא מציעה שרביעה פוסלת בפרה משום שהיא קודשי מזבח, זאת אומרת: יש לה מעמד של קרבן, ולכן רביעה פוסלת בה, כשם שהיא פוסלת בהמה לקרבן. אך הגמרא דוחה רעיון זה ומבהירה שפרה היא קודשי בדק הבית, כלומר אינה קרבן. בין קודשי מזבח לקודשי בדק הבית יש הבדלים אחדים, ובראשם דרך הפדיון והיציאה לחולין. מעמדה של הפרה (קודשי מזבח או קודשי בדק הבית) חשוב לעניין זה, כשם שהוא חשוב לעניין הנידון בסוגייתנו.

על כל פנים, הגמרא מסיקה, כאמור, שחטאת היא קודשי בדק הבית, ומסבירה שרביעה פוסלת בה מסיבה אחרת: "חטאת קרייה רחמנא". כידוע, חטאת היא אחד הקרבנות המרכזיים בעולם הקרבנות. מן הגמרא משתמע אפוא שפרה אדומה היא פרת חטאת, דהיינו קרבן – קביעה שכמובן אינה עולה בקנה אחד עם דברי הגמרא שהיא קודשי בדק הבית. ובכן, מה פשר השניות הזאת במעמדה של הפרה האדומה – קודשי בדק הבית ששמם חטאת? מביאורו של הריטב"א על אתר עולה הבנה יסודית בעניין זה:

"ויש לומר דלא קרייה רחמנא חטאת אלא כשאתה עושה ממנה פרה, ולא כשאתה בא לפדותה, דהכי כתיב קרא: 'למי נדה חטאת היא' (במדבר י"ט, ט), לומר דכשיהיה למי נדה היא כחטאת לכל פסולין שבה".

לדברי הריטב"א, מבחינה מהותית פרה אדומה איננה קרבן, שהרי אין שוחטים אותה במקדש ואין זורקים את דמה על המזבח. עם זאת, התכלית שלה היא תכלית 'קרבנית' – מי חטאת. לשון אחר: ה'מצרך' המופק מן הפרה האדומה שווה בחשיבותו לקרבן חטאת. דבר זה מחייב הקפדה על הלכות שונות הנוהגות בקרבנות, אף על פי שאין הפרה האדומה קרבן.

הגאון ר' יצחק זאב סולוביצ'יק הזכיר (בחידושיו על הרמב"ם הלכות מעשה הקרבנות פ"ד הי"א) בשם אביו, ר' חיים מבריסק, נפקא-מינה מעניינת למודל זה. לפי ההלכה, יש לשחוט את הזבח לשם שישה דברים (ראה מסכת זבחים פ"ד מ"ו). ברם, אם נעשו עבודות הזבח בלי אמירה מפורשת לשם אותם דברים, אנו אומרים ש"סתמא לשמה", ומניחים שהכוונות הדרושות אכן קיימות. וביאר הגרי"ז שיסוד דין "סתמא לשמה" בקדושה ובייעוד למזבח הטבועים בכל קרבן. והנה, ר' חיים מוכיח ממקורות שונים שבשחיטת פרה אדומה אין אומרים "סתמא לשמה", ומציע להסביר זאת על פי היסוד הנזכר. פרה אדומה כשלעצמה איננה קרבן ואיננה עומדת לקרבן. רק לאחר שחיטתה תזכה למעמד של קודש. מכיוון שאין קדושת הקרבן טבועה בה מתחילתה, אין אומרים בה "סתמא לשמה".

בסיום הסוגיה מוצע הסבר אחר לפסול נרבעת בפרה אדומה: "הואיל ומום פוסל בה". על פי גרסת רש"י, נימוק זה בא לשלול את המעמד הייחודי "חטאת קרייה רחמנא". אבל התוספות מציעים גִרסה שאיננה מחייבת לשלול מפרה אדומה את יסוד החטאת. לדבריהם, סוגיות רבות בש"ס מוסברות יפה על פי יסוד זה, ועל כן סביר מאוד לקבלו.

על מעמדה של פרה אדומה ראה גם הדף היומיומי למסכת בבא קמא דף עז.

הרב אביהוד שוורץ