חטא המפקד

  • הרב אמנון בזק

א. וַיָּסֶת אֶת דָּוִד

הנספח האחרון לספר שמואל הוא פרקנו, הפותח בחטאו של דוד במפקד בני ישראל:

(א) וַיֹּסֶף אַף ה' לַחֲרוֹת בְּיִשְׂרָאֵל[1] וַיָּסֶת אֶת דָּוִד בָּהֶם לֵאמֹר לֵךְ מְנֵה אֶת יִשְׂרָאֵל וְאֶת יְהוּדָה: (ב) וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ אֶל יוֹאָב שַׂר הַחַיִל אֲשֶׁר אִתּוֹ שׁוּט נָא בְּכָל שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל מִדָּן וְעַד בְּאֵר שֶׁבַע וּפִקְדוּ אֶת הָעָם וְיָדַעְתִּי אֵת מִסְפַּר הָעָם:

פתיחת הסיפור מפתיעה: נאמר בה כי הגורם לחטאו של דוד היה חרון אף ה', שבגללו הוסת דוד למנות את ישראל. במילים אחרות: מצד עצמו לא היה דוד חוטא – ולפיכך גם לא היה נענש – לולא הסיתו ה' לחטוא, ובעקבות זאת גם הענישו. זהו תיאור חריג ביותר במקרא. התיאור הקרוב ביותר הוא אולי הכבדת לב פרעה בזמן שעבוד ישראל במצרים, אך גם שם החטא היה של פרעה, והקב"ה רק גרם לו לדבוק בחטא ומנע ממנו לתקן את דרכיו בטרם ישלם את המחיר על מעשיו הרעים. כאן, לעומת זאת, מתואר חטא שכל כולו תוצאה של הסתת ה' את דוד לחטוא. מה טיבה של תופעה זו?[2]

רש"י מציין בכנות האופיינית לו: "לא ידעתי על מה",[3] ורד"ק מוסיף: "אולי היה בישראל עוברי עבירה בסתר... כי אילו היו גלויות, לא הניחם דוד". רלב"ג, לעומת זאת, סירב לקבל את האפשרות שה' הסית את דוד לחטוא, בין היתר משום שהדבר שולל את ההצדקה להעניש את דוד על החטא, ומשום כך העלה שתי אפשרויות: או שזוהי אמירה כללית, שהקב"ה מנהיג את העולם כולו, ולכן כל התרחשות בעולם היא מרצונו;[4] או שהמקרא חסר, ושיעורו 'ויסת לבו את דוד',[5] ואין הקב"ה מעורב בחטא.[6]

על דרך הפשט נראה, שאכן ה' הוא שהסית את דוד לחטוא ולשלם על כך את המחיר. וכל כך למה? דומה שהתשובה לשאלה זו טמונה בפסוק הקודם – הפסוק המסיים את רשימת גיבורי דוד שבפרק כ"ג: "אוּרִיָּה הַחִתִּי כֹּל שְׁלֹשִׁים וְשִׁבְעָה". נראה שהכתוב סמך בכוונה את אזכורו של אוריה החתי לחרון אף ה', לומר שאף חרון זה, על פרשת בת שבע בא. ואכן, יש כמה זיקות בין פרקנו לבין אותה פרשה:

1.   הצירוף 'חרון אף' מופיע בשתי הפרשות: "וַיִּחַר אַף דָּוִד בָּאִישׁ מְאֹד" (י"ב, ה); "וַיֹּסֶף אַף ה' לַחֲרוֹת בְּיִשְׂרָאֵל" (כ"ד, א).

2.   בשתי הפרשות דוד חוטא, ובשתיהן הוא מכה על חטאו בלשון דומה: "וַיֹּאמֶר דָּוִד אֶל נָתָן חָטָאתִי לַה' " (י"ב, יג); "וַיֹּאמֶר דָּוִד אֶל ה' חָטָאתִי מְאֹד" (כ"ד, י).

3.   בשני הסיפורים בא הצירוף 'העברת חטא': "גַּם ה' הֶעֱבִיר חַטָּאתְךָ" (י"ב, יג); "וְעַתָּה ה' הַעֲבֶר נָא אֶת עֲוֹן עַבְדְּךָ" (כ"ד, י).

4.   בפרשת בת שבע נאמר "וַיֵּרַע הַדָּבָר אֲשֶׁר עָשָׂה דָוִד בְּעֵינֵי ה' " (י"א, כז), ובמקבילה לפרקנו בדברי הימים נאמר "וַיֵּרַע בְּעֵינֵי הָאֱ‑לֹהִים עַל הַדָּבָר הַזֶּה" (דה"א כ"א, ז).

נראה אפוא שפרשת המפקד היא סרח עודף של פרשת בת שבע. משהו מחטאו של דוד שם טרם תוקן, ונדרשה מכה נוספת כדי להשלים את תהליך התשובה שלו.

ב. וְיָדַעְתִּי אֵת מִסְפַּר הָעָם

הבעיה בספירת בני ישראל קשורה, כמובן, לאמור בתחילת פרשת כי תשא:

כִּי תִשָּׂא אֶת רֹאשׁ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לִפְקֻדֵיהֶם וְנָתְנוּ אִישׁ כֹּפֶר נַפְשׁוֹ לַה' בִּפְקֹד אֹתָם וְלֹא יִהְיֶה בָהֶם נֶגֶף בִּפְקֹד אֹתָם. זֶה יִתְּנוּ כָּל הָעֹבֵר עַל הַפְּקֻדִים מַחֲצִית הַשֶּׁקֶל בְּשֶׁקֶל הַקֹּדֶשׁ עֶשְׂרִים גֵּרָה הַשֶּׁקֶל מַחֲצִית הַשֶּׁקֶל תְּרוּמָה לַה'         (שמות ל', יב–יג).

התורה אמנם אינה אוסרת לפקוד את בני ישראל, אך היא מציינת שהמפקד עלול להביא לנגף, ומצווה לתת כופר נפש של מחצית השקל על מנת למנוע זאת.[7]

סתמה התורה ולא פירשה, מדוע יש חשש לנגף במניית בני ישראל. אך נראה שהדבר ברור, במיוחד לאור פרקנו. לשם מה רצה דוד למנות את העם? כתב רלב"ג: "והנה החטא היה בזה המספר לפי מה שאחשוב, כי זה יורה על שדוד היה שם בשר זרועו בבטחו על רוב העם, ולא היה ראוי שיבטח כי אם בשם יתברך לבדו". דוד רצה למנות את ישראל כאדם הסופר את מעותיו. המפקד אמור לתת תחושה של ביטחון, ובמידה מסוימת אף גאווה. ודווקא משום כך הזהירה התורה מפני מניין סתמי של בני ישראל וציוותה על נתינת מחצית השקל, המבטאת את העובדה שעם ישראל שייך לה', ועל כן מניינם מחייב כופר נפש. כשאדם נמנה, נגזר עליו כביכול עונש מוות, אך בידו להיחלץ מעונש זה על ידי כופר נפש של מחצית השקל.[8]

הבנה זו מתחזקת מן האמור להלן, שהמניין היה של אנשי הצבא דווקא – "אִישׁ חַיִל שֹׁלֵף חֶרֶב" (פס' ט). מניין אנשי הצבא נותן למלך תחושה של עצמה וכוח, ונראה כמנוגד למה שאמר דוד עצמו שנים רבות קודם לכן: "וְיֵדְעוּ כָּל הַקָּהָל הַזֶּה כִּי לֹא בְּחֶרֶב וּבַחֲנִית יְהוֹשִׁיעַ ה' כִּי לַה' הַמִּלְחָמָה" (שמ"א י"ז, מז).

נראה שכך יש להבין גם את דברי יואב, המנסה להניא את דוד מן המעשה:

(ג) וַיֹּאמֶר יוֹאָב אֶל הַמֶּלֶךְ וְיוֹסֵף ה' אֱ‑לֹהֶיךָ אֶל הָעָם כָּהֵם וְכָהֵם מֵאָה פְעָמִים[9] וְעֵינֵי אֲדֹנִי הַמֶּלֶךְ רֹאוֹת וַאדֹנִי הַמֶּלֶךְ לָמָּה חָפֵץ בַּדָּבָר הַזֶּה:

בדברי יואב ובניסיונו לשכנע את דוד שמניין העם הוא פעולת חסרת טעם ניתן להרגיש בחששו מפני המגפה הצפויה. ברם, דוד עומד על דעתו:

(ד) וַיֶּחֱזַק דְּבַר הַמֶּלֶךְ אֶל יוֹאָב וְעַל שָׂרֵי הֶחָיִל וַיֵּצֵא יוֹאָב וְשָׂרֵי הַחַיִל לִפְנֵי הַמֶּלֶךְ לִפְקֹד אֶת הָעָם אֶת יִשְׂרָאֵל:

ג. המפקד

(ה) וַיַּעַבְרוּ אֶת הַיַּרְדֵּן וַיַּחֲנוּ בַעֲרוֹעֵר יְמִין הָעִיר אֲשֶׁר בְּתוֹךְ הַנַּחַל הַגָּד וְאֶל יַעְזֵר: (ו) וַיָּבֹאוּ הַגִּלְעָדָה וְאֶל אֶרֶץ תַּחְתִּים חָדְשִׁי וַיָּבֹאוּ דָּנָה יַּעַן וְסָבִיב אֶל צִידוֹן: (ז) וַיָּבֹאוּ מִבְצַר צֹר וְכָל עָרֵי הַחִוִּי וְהַכְּנַעֲנִי וַיֵּצְאוּ אֶל נֶגֶב יְהוּדָה בְּאֵר שָׁבַע: (ח) וַיָּשֻׁטוּ בְּכָל הָאָרֶץ וַיָּבֹאוּ מִקְצֵה תִשְׁעָה חֳדָשִׁים וְעֶשְׂרִים יוֹם יְרוּשָׁלִָם: (ט) וַיִּתֵּן יוֹאָב אֶת מִסְפַּר מִפְקַד הָעָם אֶל הַמֶּלֶךְ וַתְּהִי יִשְׂרָאֵל שְׁמֹנֶה מֵאוֹת אֶלֶף אִישׁ חַיִל שֹׁלֵף חֶרֶב וְאִישׁ יְהוּדָה חֲמֵשׁ מֵאוֹת אֶלֶף אִישׁ:

המפקד החל בעבר הירדן, ששם הלכו הפוקדים מדרום-מזרחה של הארץ לצפון-מזרח; מצפון-מזרח (דן) הלכו לצפון-מערב (צידון וצור); ומשם – דרומה עד באר שבע.

מעניין הדבר, שבסיפור המקביל בדברי הימים נאמר דבר שאין לו בפרקנו אפילו רמז: "וְלֵוִי וּבִנְיָמִן לֹא פָקַד בְּתוֹכָם כִּי נִתְעַב דְּבַר הַמֶּלֶךְ אֶת יוֹאָב" (דה"א כ"א, ו). יואב מיאן לבצע את פקודת דוד במלואה, ונמנע ממניית שבטי לוי ובנימין, שהייתה בעיניו בבחינת קו אדום, שלא היה מוכן לחצותו. מדוע שבטים אלו דווקא?

אשר ללוי התשובה פשוטה: התורה עצמה קבעה שאין למנות את שבט לוי עם שאר שבטי ישראל – "אַךְ אֶת מַטֵּה לֵוִי לֹא תִפְקֹד וְאֶת רֹאשָׁם לֹא תִשָּׂא בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל" (במדבר א', מט; ועיין  גם שם כ"ו, סב). אך מדוע לא מנה יואב את שבט בנימין? לדעת הפירוש המיוחס לרש"י לספר דברי הימים, יואב חשש ממה שעלול הנגף הצפוי לעולל לשבט בנימין, המוכה בלאו הכי: "הלא בפלגש בגבעה נגפו, ואם יתנגפו עתה – מה ישתייר להם?!". תשובה אפשרית אחרת היא שיואב נמנע מלמנות את שבט בנימין בגלל קרבתו לירושלים ובגלל היות נחלתו נחלת השכינה,[10] דבר שעוד יופיע במפורש בהמשך הסיפור. אם כנה הצעה זו, נמצא שאת שני השבטים, לוי ובנימין, מיאן יואב למנות בגלל מעלת הקדושה היתרה שבהם.[11]

ד. התשובה

משהתקבלה התוצאה, קרה לדוד הדבר המאפיין אותו יותר מכול לכל אורכו של ספר שמואל – הכרה בחטא ובקשת תיקון:

(י) וַיַּךְ לֵב דָּוִד אֹתוֹ אַחֲרֵי כֵן סָפַר אֶת הָעָם וַיֹּאמֶר דָּוִד אֶל ה' חָטָאתִי מְאֹד אֲשֶׁר עָשִׂיתִי וְעַתָּה ה' הַעֲבֶר נָא אֶת עֲוֹן עַבְדְּךָ כִּי נִסְכַּלְתִּי מְאֹד:[12]

בתופעה זו[13] נתקלנו כבר בימי שאול: מיד לאחר שכרת דוד את כנף מעילו של שאול, בא אותו ביטוי האמור בפרקנו – "וַיְהִי אחֲרֵי כֵן וַיַּךְ לֵב דָּוִד אֹתוֹ עַל אֲשֶׁר כָּרַת אֶת כָּנָף אֲשֶׁר לְשָׁאוּל" (שמ"א כ"ד, ה). פרק לאחר מכן ביקש דוד להרוג את נבל ואת כל אנשי ביתו, אך לאחר דבריה המשכנעים של אביגיל הודה: "וּבָרוּךְ טַעְמֵךְ וּבְרוּכָה אָתְּ אֲשֶׁר כְּלִתִנִי הַיּוֹם הַזֶּה מִבּוֹא בְדָמִים וְהֹשֵׁעַ יָדִי לִי" (שם כ"ה, לג). לאחר הטעויות שהיו בהעלאת הארון הראשונה הבין דוד שמשהו פגום, "וַיִּרָא דָוִד אֶת ה' בַּיּוֹם הַהוּא וַיֹּאמֶר אֵיךְ יָבוֹא אֵלַי אֲרוֹן ה' " (שמ"ב ו', ח). ומעל הכול, דברי דוד כאן "חָטָאתִי מְאֹד אֲשֶׁר עָשִׂיתִי" מזכירים כמובן את דבריו לאחר משל כבשת הרש של נתן הנביא – "חָטָאתִי לַה' " (י"ב, יג). גם כאן אין דוד מהסס לתקן את המעוות, מכיר בחטאו ואינו מנסה להצדיק את מעשיו בדיעבד.

תכונה זו של דוד בולטת במיוחד כנגד דמותו של שאול, שכזכור התקשה מאוד דווקא בדבר זה. ואכן, אפילו בפסוק שאנו עסוקים בו יש רמז לקושי זה של שאול. דוד הסיק בעצמו "כִּי נִסְכַּלְתִּי מְאֹד", ואילו שאול נאלץ לשמוע זאת משמואל הנביא, בד בבד עם ההודעה על החלפתו: "וַיֹּאמֶר שְׁמוּאֵל אֶל שָׁאוּל נִסְכָּלְתָּ לֹא שָׁמַרְתָּ אֶת מִצְוַת ה' אֱ‑לֹהֶיךָ אֲשֶׁר צִוָּךְ כִּי עַתָּה הֵכִין ה' אֶת מַמְלַכְתְּךָ אֶל יִשְׂרָאֵל עַד עוֹלָם. וְעַתָּה מַמְלַכְתְּךָ לֹא תָקוּם בִּקֵּשׁ ה' לוֹ אִישׁ כִּלְבָבוֹ וַיְצַוֵּהוּ ה' לְנָגִיד עַל עַמּוֹ כִּי לֹא שָׁמַרְתָּ אֵת אֲשֶׁר צִוְּךָ ה' " (שמ"א י"ג, יג–יד).

אכן, יותר מכל אדם אחר ראוי דוד למה שאמרו עליו חז"ל:

אמר רבי שמואל בר נחמני אמר רבי יונתן: מאי דכתיב 'נְאֻם דָּוִד בֶּן יִשַׁי וּנְאֻם הַגֶּבֶר הֻקַם עָל' (שמ"ב כ"ב, א)? נאֻם דוד בן ישי שהקים עוּלהּ של תשובה.

 

*

**********************************************************

*

* * * * * * * * * *

*

*

*

*

*

כל הזכויות שמורות לישיבת הר עציון ולרב אמנון בזק, תש"ע

עורך: בעז קלוש

*******************************************************

בית המדרש הווירטואלי

מיסודו של

The Israel Koschitzky Virtual Beit Midrash

האתר בעברית: http://www.etzion.org.il/vbm

האתר באנגלית: http://www.vbm-torah.org

 

משרדי בית המדרש הווירטואלי: 02-9937300 שלוחה 5

דוא"ל: [email protected]

 

לביטול רישום לשיעור:

http://etzion.org.il/vbm/unsubscribe.php

* * * * * * * * * *

*

*

*

*

*

*

**********************************************************

*

 

 

 


[1]   לדעת רוב המפרשים, במילה "וַיֹּסֶף" הכוונה: נוסף על שלוש שנות הרעב שבאו בגלל פרשת הגבעונים (פרק כ"א). וכבר עמדנו בשיעורנו שם (שיעור 46) על המבנה הכיאסטי של 'הנספחים', שעל פיו יש הקבלות בין הנספח הראשון (פרשת הגבעונים) ובין הנספח האחרון, הלוא הוא פרקנו.

[2]   חז"ל ראו בכך עונש של מידה כנגד מידה על הלשון הבעייתית שאמר דוד לשאול "אִם ה' הֱסִיתְךָ בִי יָרַח מִנְחָה" (שמ"א כ"ו, יט): "אמר ליה הקדוש ברוך הוא לדוד: מסית קרית לי? הרי אני מכשילך בדבר שאפילו תינוקות של בית רבן יודעים אותו..." (ברכות סב ע"ב).

[3]   כך כתב רש"י מספר פעמים בפירושו, ראה למשל פירושיו לבראשית כ"ח, ה; ל"ה, יג; שמות כ"ב, כח; כ"ז, י.

[4]   אך אין הוא מבאר מה ראה הכתוב לייחס את ההתרחשות לה' כאן דווקא.

[5]   רלב"ג משווה זאת לפסוק שראינו בעבר: "וַתְּכַל דָּוִד הַמֶּלֶךְ לָצֵאת אֶל אַבְשָׁלוֹם" (י"ג, לט), שרבים מן המפרשים ביארוהו כמקרא חסר ששיעורו: 'ותכל נפש דוד המלך'.

[6]   נראה שבדרך זו הלך גם בעל דברי הימים במקבילה לפרקנו: "וַיַּעֲמֹד שָׂטָן עַל יִשְׂרָאֵל וַיָּסֶת אֶת דָּוִיד לִמְנוֹת אֶת יִשְׂרָאֵל" (דה"א כ"א, א). ושם פירשו גם רד"ק ובעל המצודות שהכוונה ליצר הרע.

[7]   כך נראה על דרך הפשט, שמחצית השקל לא באה אלא למנוע את הנגף. על דרך הדרש הוסיפו חז"ל שאין למנות כלל את בני ישראל, כי אם את השקלים (עיין רש"י שם), ועל דרך זה פירשו את האמור בשאול "וַיְשַׁמַּע שָׁאוּל אֶת הָעָם וַיִּפְקְדֵם בַּטְּלָאִים" (שמ"א ט"ו, ד) – שכל אחד נתן טלה, וספרו את הטלאים (עיין רש"י שם; אך רד"ק שם פירש שזהו שֵם מקום).

[8]   ניתן להוסיף ולומר שכאשר אדם נמנה, הוא יוצא מן ההגנה הסוככת של הכלל, ונידון לפני הקב"ה כפרט העומד בפני עצמו, ואז מתעורר החשש שמא יידון לכף חובה. כך ביאר המלבי"ם בפירושו לתחילת פרשת כי תשא: "כי כל עוד העם מתאחדים והם כולם כאיש אחד, זכות הרבים גדול מאד, אבל כשמונים אותם, שאז מפרידים כל איש בפני עצמו ויחופשו מעשיהם, ואז ישלוט בהם הנגף. ולתקן זה ציוה שכל אחד יתן מחצית השקל, שזה מורה על אגודתם".

[9]   דברי יואב מזכירים את דברי משה לעם: "ה' אֱ‑לֹהֵי אֲבוֹתֵכֶם יֹסֵף עֲלֵיכֶם כָּכֶם אֶלֶף פְּעָמִים וִיבָרֵךְ אֶתְכֶם כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר לָכֶם" (דברים א', יא).

[10]  דבר זה מתבטא בראש ובראשונה בברכת משה לבנימין: "לְבִנְיָמִן אָמַר יְדִיד ה' יִשְׁכֹּן לָבֶטַח עָלָיו חֹפֵף עָלָיו כָּל הַיּוֹם וּבֵין כְּתֵפָיו שָׁכֵן" (דברים ל"ג, יב). וכבר עמדנו בעבר על היבטים נוספים של הדבר (ראה למשל שיעורנו לשמ"א ז' [שיעור 11 לספר שמ"א]).

[11]  הבדל אחר בין הספרים הוא מניין הנפקדים. בפרקנו תוצאות המפקד הן: "יִשְׂרָאֵל שְׁמֹנֶה מֵאוֹת אֶלֶף אִישׁ חַיִל שֹׁלֵף חֶרֶב וְאִישׁ יְהוּדָה חֲמֵשׁ מֵאוֹת אֶלֶף אִישׁ". בדברי הימים המספרים שונים: "וַיְהִי כָל יִשְׂרָאֵל אֶלֶף אֲלָפִים וּמֵאָה אֶלֶף אִישׁ שֹׁלֵף חֶרֶב וִיהוּדָה אַרְבַּע מֵאוֹת וְשִׁבְעִים אֶלֶף אִישׁ שֹׁלֵף חָרֶב" (דה"א כ"א, ה). המניין בדברי הימים מוסיף אפוא 300,000 איש על ישראל, ומחסיר 30,000 איש מיהודה.

רד"ק ניסה, כדרכו, ליישב את המקראות. הוא מביא בשם חז"ל את ההצעה שההבדל נובע מן ההבדל הקודם, כלומר שבספר שמואל המניין קטן יותר מפני שאין הוא כולל את לוי ובנימין. אך הוא מקשה על פירוש זה, שהימנעותו של יואב ממניין שבטים אלו מצוינת בדברי הימים דווקא, ואם כן, היה המספר הקטן יותר צריך להופיע שם.

פירוש אחר הביא רד"ק בשם ברייתא דשלושים ושתיים מידות של רבי אליעזר בנו של רבי יוסי הגלילי, הפותרת את הבעיה על פי הכלל: שני הכתובים המכחישים זה את זה – בא הכתוב השלישי ומכריע ביניהם. הכתוב השלישי הוא פרק כ"ז בדה"א, ששם מסופר כי היו לדוד שתים עשרה מחלקות, 24,000 איש בכל אחת מהן – הרי 288,000 איש; עוד 12,000 הם נשיאי ישראל; הרי 300,00 איש בין הכול.

אשר ל-30,000 האיש החסרים ממניין שבט יהודה, רד"ק כותב כי שמא אלו המתים במגפה משבט יהודה (מתוך 70,000 מתים בסך הכול), וספר דברי הימים ניכה אותם למפרע מן המפקד.

[12]  מעניין הדבר, שבספר דברי הימים מוצגת תשובתו של דוד באופן פחות מרשים. שם נאמר קודם לכן: "וַיֵּרַע בְּעֵינֵי הָאֱ‑לֹהִים עַל הַדָּבָר הַזֶּה וַיַּךְ אֶת יִשְׂרָאֵל" (דה"א כ"א, ז), כלומר דוד הכה על חטאו רק לאחר שהכה ה' את ישראל.

[13]  בדוגמות המובאות להלן רצוי לעיין שוב בשיעורינו לפרקים הנזכרים.