חטא כדי שיזכה חברך

  • הרב משה טרגין

חטא כדי שיזכה חברך

רדיית הפת

הגמרא במסכת שבת (ד.) מתארת מקרה שבו אדם הכניס כיכר לחם לתנור בשבת. לו היה התהליך מגיע עד גמר, והלחם היה נאפה לגמרי, היה אותו אדם עובר על איסורי שבת. הגמרא דנה בשאלה אם אדם אחר יכול להוציא את הלחם מהתנור לפני שנאפה לחלוטין, ובכך להציל את חברו מן האיסור:

"גופא, בעי רב ביבי בר אביי: הדביק פת בתנור התירו לו לרדותה קודם שיבוא לידי חיוב חטאת, או לא התירו?... אמר רב שילא: לעולם בשוגג, ולמאן התירו - לאחרים. מתקיף לה רב ששת: וכי אומרים לו לאדם חטא כדי שיזכה חבירך?!".

הפעולה של הסרת הלחם מדיבוקו לדופנות התנור (שם היו אופים אותו בתקופת התלמוד), המכונה "רדיית הפת", היא פעולה האסורה באיסור מדרבנן. דעת רב שילא בגמרא היא שאדם יכול לעבור בכוונה תחילה על איסור דרבנן כדי להציל את חברו מלעבור על איסור דאורייתא. אך מיד מעלה רב ששת את התפיסה המנוגדת: הייתכן, שנעודד אדם לעבור על איסור כדי שייהנה אדם אחר?! מסקנת הגמרא נראית ברורה למדי, ש'תחבולה' הלכתית מעין זו איננה מקובלת. אך ההתנגדות החד-משמעית של הגמרא כאן איננה מתיישבת היטב עם כמה סוגיות בש"ס (המצוטטות כאן בתוספות, ד"ה וכי אומרים), שמהן עולה שלפחות במידה מסוימת ניתן לעבור על איסור כדי להציל אדם אחר מלעבור על איסור חמור יותר. בשיעור שלפנינו נרחיב את הדיון בנושא מעניין זה.

מכירת פֵּרות לעם-הארץ

התוספות מצטטים סוגיה במסכת עירובין (לב.-:) המתארת מקרה שבו אדם מוכר או נותן פֵּרות שאינם מעושרים לאדם שהוא עם-הארץ; כלומר, קרוב לוודאי שהקונה לא יפריש מיוזמתו תרומות ומעשרות מן הפֵּרות. לפי דעת רבי בגמרא, במצב כזה אפשר להניח שהמוכר יקדים ויפריש תרומות ומעשרות, וזאת אף על פי שיש איסור דרבנן להפריש תרומה מפֵּרות שאינם מכונסים כולם במקום אחד ("שלא מן המוקף"). כלומר, אותו מוכר יעדיף לעבור על איסור קל, כדי להציל את הקונה מלעבור על איסור חמור הרבה יותר של אכילת טבל:

"דתניא: האומר לחבירו צא ולקט לך תאנים מתאנתי - אוכל מהן עראי, ומעשרן ודאי. מלא לך כלכלה זה תאנים מתאנתי - אוכל מהן עראי, ומעשרן דמאי. במה דברים אמורים - ב[נותן שהוא] עם הארץ, אבל ב[נותן שהוא] חבר - אוכל [הלוקט] ואינו צריך לעשר, דברי רבי (רש"י: ודאי מעושרין הן, ואין צריך לעשרן אפילו דמאי.)... אמר רבי: נראין דברי מדברי אבא, מוטב שיחשדו חברים לתרום שלא מן המוקף, ולא יאכילו לעמי הארץ טבלים... רבי סבר: ניחא ליה לחבר דלעביד הוא איסורא קלילא, ולא ליעבד עם הארץ איסורא רבה".

קביעת הגמרא ש"נוח לו לחבר לעבור על איסור קל, כדי שלא יעבור עם הארץ על איסור חמור" עומדת לכאורה בסתירה חזיתית לסוגיה במסכת שבת, האוסרת על אדם אחר לרדות את הפת מן התנור כדי להציל את חברו מחילול שבת!

הסבר ראשון: מעורבות אישית

התוספות מציעים שני פתרונות לקושיה זו, אשר משקפים שתי גישות שונות לדיון ההלכתי שלפנינו. לפי התירוץ הראשון באמת בדרך כלל אין לעבור על איסור כדי להציל אדם אחר מעבירה. המקרה במסכת עירובין הוא חריג משום ששם המוכר עצמו גורם לקונה לעבור על האיסור, בכך שלא הקדים והפריש תרומות ומעשרות בעצמו ואף לא הודיע לקונה שעליו להפריש טרם האכילה. במקרה כזה, מותר למוכר להתערב ולעבור על איסור כדי למנוע איסור חמור יותר - שנגרם כתוצאה ממעשיו שלו-עצמו. אך בדרך כלל, אם הצד השני לא משתתף באיסור שאותו עומד פלוני לקיים, אין הצד השני רשאי לצמצם את האיסור על ידי הפרת איסור אחר בעצמו:

"התם (=במסכת עירובין) כדי שלא יאכל עם הארץ טבל על ידו, דאמר ליה מלא לך כלכלה של תאנים מתאנתי, אבל הכא (= במסכת שבת) שלא נעשה האיסור על ידו - אין אומרים לו חטא אפילו איסור קל שלא יבא חבירו לידי איסור חמור".

התוספות לא ביארו לגמרי את טעם ההבדל ההלכתי בין שני המקרים. בודאי, מנקודת השקפה פסיכולוגית מובן שאם אדם הכשיר את הדרך לפני אדם אחר לעבור עבירה, הוא מרגיש תחושת אשמה כלשהי ולכן יש לו עניין גדול יותר בצמצום הנזק שהוא עצמו גורם. אך מדוע הטיעון הפסיכולוגי הזה מביא להיתר הלכתי לעבור על איסור?

המאירי (ד"ה שגג והדביק) מוסיף במקצת על עמדתם של התוספות, ומדבריו ניתן להעלות הבנה ברורה יותר של ההיתר ההלכתי. לטענתו, מאחר שהמוכר הטעה את הקונה, גם לו יש כעת 'חלק' בעבירה:

"תירצו חכמי הצרפתים (=התוספות) שלא נאמר שם (= בעירובין) אלא מפני שאם יחטא עם הארץ, נמצא חבר גורם לו, אבל בזו שאינו גורם לו - לא התירו; וחכמי הדורות מוסיפין בתירוץ זה, שאף החבר - אילו חטא עם הארץ, נמצא הוא נותן מכשול ויש לו חלק בעבירה".

אמנם המאירי איננו משתמש במפורש בביטוי 'לפני עיוור', אך ניתן בהחלט להבין שהאיסור הזה חל כאשר יש הטעיה של הקונה. לאור זאת החילוק של התוספות נהיה יותר משכנע: אם המוכר עבר גם הוא על איסור ('לפני עיוור'), אז ההתערבות שלו נועדה להציל את עצמו, ולא את הקונה, מאיסור. גם אם לא נסכים שאדם יעבור על איסור בכוונה תחילה על מנת להציל אדם אחר מעבירה, בהחלט ייתכן שנתיר לאדם להציל את עצמו מעבירה באופן כזה.

מקרים נוספים

למעשה, הרחבת נקודת המבט הזו, כלומר ההבנה שלפעמים תועלתו של אדם אחר והצלתו מאיסור היא גם תועלתי שלי, נמצאת גם בחידושיהם של שני מפרשים נוספים של הסוגיה. הרמב"ן (ד"ה וכי אומרים) הקשה מסוגיה במסכת פסחים (נט.), שבה מתואר כיצד הכהנים עוברים בכוונה תחילה על אחד מכללי סדר היום של המקדש בכך שהם מקריבים קרבן של מחוסר כיפורים לאחר שהוקרב כבר תמיד של בין הערביים:

"ואין לך דבר שמתעכב אחר תמיד של בין הערבים אלא קטרת ונרות ופסח, ומחוסר כפורים בערב הפסח שטובל שנית ואוכל את פסחו לערב".

בדרך כלל תמיד של בין הערביים מסיים את העבודה במקדש, ואסור להקריב קרבנות לאחריו. אולם במקרה החריג הזה מדובר באנשים שלא יכלו להקריב את קרבן הכפרה שלהם במועד מוקדם יותר, ואם לא יקריבו אותו היום, ערב פסח, לא יוכלו להשתתף בהקרבת קרבן פסח; הכהנים מקריבים את קרבנם אחרי התמיד של בין הערביים - חרף האיסור - ובכך מאפשרים להם להשתתף בהקרבת קרבן הפסח. כפי שמעיר הרמב"ן, גם כאן יש לכאורה סתירה לכלל של סוגייתנו, שאיננה מתירה לעבור על חטא כדי להציל אחרים מחטא אחר:

"וקשיא להו, הא אמרינן בפסחים שהכהן עובר על עשה דהשלמה ומקריב קרבן מחוסר כיפורים בערבי פסחים כדי שלא יבוא חבירו לידי איסור כרת! ואיכא למימר, שאני כהנים דשלוחי ישראל שוינהו רחמנא, והוא אינו יכול לזכות מעצמו".

הרמב"ן מציע שמכיוון שהכהנים נחשבים כנציגים של כל עם ישראל, האחריות על השתתפותו של אותו מחוסר כיפורים בקרבן פסח מוטלת למעשה על כתפיהם. לכן כאשר הכהן משנה במקצת את לוח הזמנים, כדי לאפשר לאותו אדם להקריב קרבן פסח, הוא משרת בעצם גם את מטרותיו שלו-עצמו, ולכן הפעולה הזו לגיטימית.

דוגמה נוספת מובאת בספר דגול מרבבה (לבעל הנודע ביהודה) בהערותיו על השולחן ערוך (אורח חיים, סימן ש"ו, על מגן אברהם ס"ק כט). הוא מזכיר סוגיה במסכת ברכות (מז:) שבה מסופר שרבי אליעזר שחרר את עבדו, כדי שהלה יהפוך להיות יהודי ויוכל להשלים מניין, וזאת על אף האיסור לשחרר עבד כנעני:

"מעשה ברבי אליעזר שנכנס לבית הכנסת ולא מצא עשרה, ושחרר עבדו והשלימו לעשרה... והיכי עביד הכי? והאמר רב יהודה: כל המשחרר עבדו עובר בעשה, שנאמר: 'לעֹלם בהם תעבֹדו' (ויקרא כ"ה, מו)! - לדבר מצוה שאני. - מצוה הבאה בעבירה היא! - מצוה דרבים שאני".

כפי שמסביר הדגול מרבבה, ההסבר לסוגיה שם כרוך בכך שגם רבי אליעזר עצמו נהנה משחרור העבד, בכך שיכול היה להתפלל במניין:

"כגון רבי אליעזר ששחרר עבדו להשלימו לעשרה משום מצוה דרבים, ושם גם רבי אליעזר זכה במצוה - להתפלל בעשרה".

התמיהה שמעלה הסוגיה במסכת שבת מתייחסת רק למי שמציל את חברו מאיסור על ידי איסור שהוא עצמו מקיים (רדיית הפת), כאשר אין שום רווח הלכתי למציל עצמו כתוצאה ממעשה האיסור.

כמובן, הנחת היסוד המובלעת בתירוצם הראשון של התוספות היא שאסור לאדם לחטוא רק כדי להציל אדם אחר מן העבירה. רק אם יש תועלת הלכתית למציל עצמו - מותר לו לעבור על איסור.

תירוץ שני: העיקרון חל רק בפשיעה

התוספות הציעו גם תירוץ שני לסתירת הסוגיות, שהופך את הקערה על פיה, ולפיו הסוגיה במסכת עירובין מתארת דווקא את הנורמה ולא את החריג:

"ועוד יש לומר, דדוקא היכא דפשע קאמר 'וכי אומרים לו לאדם חטא כדי' כו' ".

בכל מקרה מותר לאדם לחטוא חטא קל כדי להציל את חברו מאיסור חמור; המקרה במסכת שבת שונה מכל המקרים האחרים משום ששם אותו אדם שהכניס את הפת לתנור הביא את עצמו לעבור על איסור במזיד, ולכן הוא איננו ראוי להיות מוצל מהאיסור על ידי עבירה של אדם אחר. אפשר להציל את מי שעובר על איסור בלי כוונה, אך לא את מי שפושע בכוונה תחילה לעבור על איסור.

תוספות אינם משנים רק את הנחת היסוד של הסוגיה, אלא גם את העיקרון הקובע את ההנחה הזו. מהו הדבר המתיר לאדם אחד - או אפילו מחייב אותו - להתערב כדי למנוע חטא מאדם אחר? ניתן להציע שמטרתה של ההתערבות הזו היא להימנע מן העבירות, או לפחות להפחית את כמות העבירות ואת חומרתן. אם אני מבחין בכך שאדם אחר הולך לעבור עבירה חמורה, הרי אני מחויב "כלפי ההלכה" להשתדל ולמנוע את ביצוע אותה עבירה. מזווית ראייה זו, החובה הזו היא חובה שבין אדם למקום. למעשה, מהמשך דברי התוספות מתחייבת ההבנה שהדין מבוסס ברובו על חישוב הלכתי כללי מעין זה ועל השאיפה לצמצם את כמות העבירות הנעשות ואת חומרתן. התוספות מקשים על הסוגיה במסכת שבת, האוסרת לחטוא כדי להציל מעבירה, מסוגיה במסכת גיטין (לח:) המחייבת אדם לשחרר עבד שלו המשוחרר למחצה (שבמעמדו זה איננו יכול לישא אישה - לא שפחה ולא יהודיה - משום שהוא חצי עבד וחצי בן חורין) כדי שיוכל לקיים את מצוות 'פרו ורבו'. השחרור הזה כרוך במחיר אישי לבעלים משום שהוא גורם לו לעבור על האיסור לשחרר עבד כנעני (שכבר הוזכר לעיל). תוספות מתרצים את הסתירה בכך שמצוות שנועדו לטובת כל הציבור (כמו 'פרו ורבו') הן משמעותיות מספיק כדי להצדיק הפרה של איסור קל על ידי אדם אחר:

"והא דתנן בהשולח 'מי שחציו עבד וחציו בן חורין כופין את רבו ועושה אותו בן חורין', ואף על גב דבהאי פירקא אמר רבי יהודה 'כל המשחרר עבדו עובר בעשה דלעולם בהם תעבודו', שאני פריה ורביה דמצוה רבה היא... והוי נמי כמצוה דרבים".

ברור מתשובת התוספות שתשומת לבם ממוקדת בהשלכה הכללית של דרכי הפעולה האפשריות השונות (לחטוא לצורך קיום המצווה או להימנע מחטא), ושהם מתייחסים להיקף הרחב של החישוב ההלכתי כאשר הם מתירים לעבור על האיסור.

אמנם, לפי זווית הראייה הכללית הזו, התירוץ השני של התוספות נראה תמוה. מדוע העובדה שאדם אחר פשע ועבר עבירה במזיד פוטרת אותי מהחובה למנוע את קיום העבירה הזו? הסברה לכאורה נוטה בכיוון ההפוך: ככל שכוונתו של האיש להזיד חמורה יותר, כך החטא חמור יותר וכך מוצדק יותר הצורך להתערב ולמנוע את העבירה שעומד האיש לעשות בכוונה תחילה!

נראה לומר שהתוספות, בתירוצם השני, ביססו את המניע להצלת האדם החוטא על העיקרון של "כל ישראל ערבים זה בזה" (שבועות לט. ועוד). כשם שעקרון הערבות ההדדית מחייב אותי לסייע לאחרים כאשר הם מנסים לקיים מצווה, כך הוא מחייב אותי לסייע להם להימנע מעבירה. אך אמנם, אם האדם האחר עומד לעבור על העבירה בכוונה תחילה לפשוע, אני משוחרר מחובת הערבות שלי וכבר אינני רשאי להצילו מהאיסור החמור על ידי עבירה על חטא קל.

תוספות, בשני ההסברים השונים שהציעו לסתירת הסוגיות במסכת שבת ובמסכת עירובין, הביאו לידי ביטוי שתי זוויות-ראייה שונות על אופיו של העיקרון "אין אומרים לאדם חטא כדי שיזכה חברך". שתי התפיסות האלה מביאות לשתי מערכות הגדרות שונות העונות לשאלה מתי רשאי אדם להתערב כדי להציל את חברו מעבירה כאשר הדבר עולה במחיר הלכתי כלפי עצמו.