חטא נדב ואביהוא ופרשת איסורי האכילה

  • הרב אמנון בזק
א. הבעיה
בעיצומה של פרשת מותם הטרגי של נדב ואביהוא, נקטע הרצף הסיפורי בציווי על תפקיד נוסף של הכוהנים:
וּלְהַבְדִּיל בֵּין הַקֹּדֶשׁ וּבֵין הַחֹל וּבֵין הַטָּמֵא וּבֵין הַטָּהוֹר. וּלְהוֹרֹת אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֵת כָּל הַחֻקִּים אֲשֶׁר דִּבֶּר ה' אֲלֵיהֶם בְּיַד מֹשֶׁה         (י', י–יא).
פסוקים אלו מהווים מסגרת לכל הפרקים הבאים, בסדר כיאסטי: תחילה נידונים ההבדלים שבין הטמא ובין הטהור במאכלות אסורות (פרק י"א) ובטומאות ובטהרות השונות (פרשות אחרי מות, תזריע ומצורע); ולאחר מכן – ההבדלים שבין הקודש ובין החול (פרשות קדֹשים ואמֹר).
מה עניינן של הבדלות אלו אצל חטא נדב ואביהוא? מדוע התחדש תפקיד הכוהנים להבדיל בין הקודש ובין החול ובין הטמא ובין הטהור תוך כדי אירועי היום השמיני דווקא?
על מנת להשיב על שאלה זו, נבחן את פרשת מאכלות אסורות שבפרק י"א. נלמד על שתי קבוצות האיסורים שבפרק זה, ואז נעמוד על הזיקה שבינן ובין פרשת מותם של נדב ואביהוא.
ב. בין הטמא לשקץ
כאמור, בפרק י"א מתחיל העיסוק בהבדלה בין הטמא ובין הטהור. חלקו הראשון מיוחד להבחנה בין בעלי החיים שמותר לאכלם לבין בעלי החיים שאסור לאכלם, והוא נחלק לארבע יחידות ברורות ומוגדרות היטב:[1]
1.   פס' ב–ח: "זֹאת הַחַיָּה אֲשֶׁר תֹּאכְלוּ מִכָּל הַבְּהֵמָה אֲשֶׁר עַל הָאָרֶץ..."
2.   פס' ט–יב: "אֶת זֶה תֹּאכְלוּ מִכֹּל אֲשֶׁר בַּמָּיִם..."
3.   פס' יג–יט: "וְאֶת אֵלֶּה תְּשַׁקְּצוּ מִן הָעוֹף לֹא יֵאָכְלוּ..."
4.   פס' כ–כג: "אֶת זֶה תֹּאכְלוּ מִכֹּל שֶׁרֶץ הָעוֹף..."
בין היחידה הראשונה לבין שלוש היחידות האחרות יש שוני חשוב. היחידה הראשונה מכנה את האיסור "טמא":
(ד) אַךְ אֶת זֶה לֹא תֹאכְלוּ מִמַּעֲלֵי הַגֵּרָה וּמִמַּפְרִיסֵי הַפַּרְסָה אֶת הַגָּמָל כִּי מַעֲלֵה גֵרָה הוּא וּפַרְסָה אֵינֶנּוּ מַפְרִיס טָמֵא הוּא לָכֶם: (ה) וְאֶת הַשָּׁפָן כִּי מַעֲלֵה גֵרָה הוּא וּפַרְסָה לֹא יַפְרִיס טָמֵא הוּא לָכֶם: (ו) וְאֶת הָאַרְנֶבֶת כִּי מַעֲלַת גֵּרָה הִוא וּפַרְסָה לֹא הִפְרִיסָה טְמֵאָה הִוא לָכֶם: (ז) וְאֶת הַחֲזִיר כִּי מַפְרִיס פַּרְסָה הוּא וְשֹׁסַע שֶׁסַע פַּרְסָה וְהוּא גֵּרָה לֹא יִגָּר טָמֵא הוּא לָכֶם: (ח) מִבְּשָׂרָם לֹא תֹאכֵלוּ וּבְנִבְלָתָם לֹא תִגָּעוּ טְמֵאִים הֵם לָכֶם:
לעומת זאת, בשלוש היחידות האחרות המילה "טמא" אינה מופיעה כלל, ואת מקומה תופסת מילה אחרת – "שקץ":
(י) וְכֹל אֲשֶׁר אֵין לוֹ סְנַפִּיר וְקַשְׂקֶשֶׂת בַּיַּמִּים וּבַנְּחָלִים מִכֹּל שֶׁרֶץ הַמַּיִם וּמִכֹּל נֶפֶשׁ הַחַיָּה אֲשֶׁר בַּמָּיִם שֶׁקֶץ הֵם לָכֶם: (יא) וְשֶׁקֶץ יִהְיוּ לָכֶם מִבְּשָׂרָם לֹא תֹאכֵלוּ וְאֶת נִבְלָתָם תְּשַׁקֵּצוּ: (יב) כֹּל אֲשֶׁר אֵין לוֹ סְנַפִּיר וְקַשְׂקֶשֶׂת בַּמָּיִם שֶׁקֶץ הוּא לָכֶם: (יג) וְאֶת אֵלֶּה תְּשַׁקְּצוּ מִן הָעוֹף לֹא יֵאָכְלוּ שֶׁקֶץ הֵם אֶת הַנֶּשֶׁר וְאֶת הַפֶּרֶס וְאֵת הָעָזְנִיָּה... (כ) כֹּל שֶׁרֶץ הָעוֹף הַהֹלֵךְ עַל אַרְבַּע שֶׁקֶץ הוּא לָכֶם:
הבדל זה אינו מקרי. הבהמות והחיות האסורות, המוגדרות כאיסור טומאה, מטמאות גם לאחר מותן, כמבואר בהמשך:
(כד) וּלְאֵלֶּה תִּטַּמָּאוּ כָּל הַנֹּגֵעַ בְּנִבְלָתָם יִטְמָא עַד הָעָרֶב: (כה) וְכָל הַנֹּשֵׂא מִנִּבְלָתָם יְכַבֵּס בְּגָדָיו וְטָמֵא עַד הָעָרֶב: (כו) לְכָל הַבְּהֵמָה אֲשֶׁר הִוא מַפְרֶסֶת פַּרְסָה וְשֶׁסַע אֵינֶנָּה שֹׁסַעַת וְגֵרָה אֵינֶנָּה מַעֲלָה טְמֵאִים הֵם לָכֶם כָּל הַנֹּגֵעַ בָּהֶם יִטְמָא: (כז) וְכֹל הוֹלֵךְ עַל כַּפָּיו בְּכָל הַחַיָּה הַהֹלֶכֶת עַל אַרְבַּע טְמֵאִים הֵם לָכֶם כָּל הַנֹּגֵעַ בְּנִבְלָתָם יִטְמָא עַד הָעָרֶב: (כח) וְהַנֹּשֵׂא אֶת נִבְלָתָם יְכַבֵּס בְּגָדָיו וְטָמֵא עַד הָעָרֶב טְמֵאִים הֵמָּה לָכֶם:
ואילו חיות המים, העופות ושרצי העופות, המוגדרים כאיסורי "שקץ", אינם מטמאים לאחר מותם. מה טיבו של הבדל זה?
ג. אפשי או אי אפשי?
שאלה ידועה ומפורסמת היא, מה טעם אסרה תורה לאכול את בעלי החיים הללו. מצד אחד, ידועים דברי חז"ל: "לא יאמר אדם: אי איפשי ללבוש שעטנז, אי אפשי לאכול בשר חזיר... אבל איפשי, מה אעשה ואבי שבשמים גזר עלי כך" (ספרא קדושים פרשה י). מדברים אלו משתמע שאין טעם רציונלי באיסורים אלו, ויש לראותם כביטוי לגזרת ה', ואת הזהירות בהם – כביטוי לקבלת עול מלכות שמים. מצד שני, הראשונים נתנו בכל זאת טעמים רציונליים לאיסורים אלו, ובמשך הדורות התפתחו טעמים אלו בכיוונים שונים. היו שהדגישו את ההיבט הפיזי, כמו רשב"ם (בפירושו לפס' ג):
ולפי פשוטו של מקרא ותשובת המינים, כל הבהמות והחיות והעופות והדגים ומיני ארבה ושרצים שאסר הקב"ה לישראל מאוסים הם ומקלקלים ומחממים את הגוף, ולפיכך נקראו טמאים. ואף רופאים מובהקים אומרים כן, ואף בתלמוד (שבת פו ע"ב, עבודה זרה לא ע"ב): גוים שאוכלים שקצים ורמשים חביל גופייהו.
והיו שראו את הבעייתיות במישור הרוחני, כמו בדבריו הידועים של הרמב"ן בנושא (פירושו לפס' יג):
והנה טעם האיסור בעופות, מפני אכזריות תולדותם, והבהמות יתכן שיהיו כן, מפני שאין בבעלי הגרה והפרסה השסועה דורס, והשאר כולם יטרופו.
מסתבר שאלו ואלו דברי א‑לוהים חיים, ושתי הגישות באות לביטוי בשני סוגים של מאכלות אסורות. היחידות שבהן מופיעה השורש שק"ץ, נראה שהן מבטאות מגמה רציונלית באיסורים אלה. "שקץ" הוא דבר מתועב ומאוס. כך משתמע מהופעותיה של מילה זו במקרא, בפרט כלפי עבודה זרה, כגון: "וְלֹא תָבִיא תוֹעֵבָה אֶל בֵּיתֶךָ וְהָיִיתָ חֵרֶם כָּמֹהוּ שַׁקֵּץ תְּשַׁקְּצֶנּוּ וְתַעֵב תְּתַעֲבֶנּוּ כִּי חֵרֶם הוּא" (דברים ז', כו); "וְגַם אֶת הָאֹבוֹת וְאֶת הַיִּדְּעֹנִים וְאֶת הַתְּרָפִים וְאֶת הַגִּלֻּלִים וְאֵת כָּל הַשִּׁקֻּצִים אֲשֶׁר נִרְאוּ בְּאֶרֶץ יְהוּדָה וּבִירוּשָׁלִַם בִּעֵר יֹאשִׁיָּהוּ" (מל"ב כ"ג, כד). מסתבר ששרצי המים, שרצי העופות, העופות המשוקצים והדגים המשוקצים נתפסים כמאכלים שאמורים לעורר באדם גועל על פי טבעו.
ענייני טומאה וטהרה, לעומת זאת, שייכים דרך כלל לתחום של "מה אעשה ואבי שבשמים גזר עלי כך", כדברי הרמב"ם (הלכות מקוואות פי"א הי"ב): "דבר ברור וגלוי שהטומאות והטהרות גזירות הכתוב הן, ואינן מדברים שדעתו של אדם מכרעתו, והרי הן מכלל החוקים". הגדרת החיות והבהמות האסורות כטמאות משמעה אפוא שאיסורן איננו מבטא סלידה מציאותית, וההימנעות מאכילתן היא ביטוי לקבלת עול מלכות שמים וגזרותיו של הקב"ה גם כשאין האדם מבין אותן.
כך ניתן להבין גם את הסיומת הכפולה של הפרק. תחילה מדובר באיסורים המשוקצים: "אַל תְּשַׁקְּצוּ אֶת נַפְשֹׁתֵיכֶם בְּכָל הַשֶּׁרֶץ הַשֹּׁרֵץ... כִּי אֲנִי ה' אֱ‑לֹהֵיכֶם וְהִתְקַדִּשְׁתֶּם וִהְיִיתֶם קְדֹשִׁים" (פס' מג–מד). לאחר מכן מדובר באיסורים המבטאים קבלת עול מלכות שמים: "כִּי אֲנִי ה' הַמַּעֲלֶה אֶתְכֶם מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם לִהְיֹת לָכֶם לֵא‑לֹהִים... לְהַבְדִּיל בֵּין הַטָּמֵא וּבֵין הַטָּהֹר וּבֵין הַחַיָּה הַנֶּאֱכֶלֶת וּבֵין הַחַיָּה אֲשֶׁר לֹא תֵאָכֵל" (פס' מה–מז) – הדגש הוא בעצם ההבדלה בין הטמא ובין הטהור, אף שאין בחיה אשר לא תיאכל משום שיקוץ.
ד. המסר מפרשת נדב ואביהוא
כעת נוכל לחזור לשאלה שפתחנו בה: מה עניין מאכלות אסורות אצל נדב ואביהוא?
דומה שהחיבור בין שתי הפרשות ממוקד ביחידה הראשונה דווקא: מאכלים שאיסורם מבטא קבלת עול מלכות שמים.
נבאר את דברינו. חטאם של נדב ואביהוא מתואר בכתוב בפשטות:
וַיִּקְחוּ בְנֵי אַהֲרֹן נָדָב וַאֲבִיהוּא אִישׁ מַחְתָּתוֹ וַיִּתְּנוּ בָהֵן אֵשׁ וַיָּשִׂימוּ עָלֶיהָ קְטֹרֶת וַיַּקְרִבוּ לִפְנֵי ה' אֵשׁ זָרָה אֲשֶׁר לֹא צִוָּה אֹתָם           (י', א).
אף על פי כן הציעו המפרשים כיוונים שונים בביאור החטא (עיין למשל בשני הפירושים שהביא רש"י ובפירוש רשב"ם). דומה שריבוי הפירושים נובע מבעיה אחת: מדוע נחשב מעשה זה חמור כל כך, עד שבני אהרן התחייבו עליו מיתה?
כשמשווים את תיאור חטאם של בני אהרן עם תיאור מעשיהם של אהרן ובניו קודם לכן, ניכר הבדל בולט. במעשי אהרן ובניו נאמר: "וַיִּקְחוּ אֵת אֲשֶׁר צִוָּה מֹשֶׁה... וַיַּקְרִבוּ בְּנֵי אַהֲרֹן אֶת הַדָּם... לִפְנֵי ה' כַּאֲשֶׁר צִוָּה מֹשֶׁה... וַתֵּצֵא אֵשׁ מִלִּפְנֵי ה' וַתֹּאכַל עַל הַמִּזְבֵּחַ אֶת הָעֹלָה וְאֶת הַחֲלָבִים וַיַּרְא כָּל הָעָם וַיָּרֹנּוּ וַיִּפְּלוּ עַל פְּנֵיהֶם" (ט', ה–כב). ואילו במעשי נדב ואביהוא נאמר: "וַיִּקְחוּ בְנֵי אַהֲרֹן נָדָב וַאֲבִיהוּא אִישׁ מַחְתָּתוֹ... וַיַּקְרִבוּ לִפְנֵי ה' אֵשׁ זָרָה אֲשֶׁר לֹא צִוָּה אֹתָם. וַתֵּצֵא אֵשׁ מִלִּפְנֵי ה' וַתֹּאכַל אוֹתָם וַיָּמֻתוּ לִפְנֵי ה' " (י', א–ב). בשני התיאורים לקחו בני אהרן והקריבו לפני ה', ובשניהם יצאה אש מלפני ה' ואכלה, אלא שבפעם הראשונה אכלה האש את הקרבנות, והדבר הביא לרינת העם, ואילו בפעם השנייה אכלה האש את המקריבים, והדבר הביא לבכיית כל בית ישראל (שם, ו). הסיבה להבדל מפורשת: בתחילה נעשה הכול "כַּאֲשֶׁר צִוָּה",[2] ואילו נדב ואביהוא עשו את "אֲשֶׁר לֹא צִוָּה אֹתָם".
וכאן בדיוק שורש הבעיה. בכל חוויה דתית, בצד החשיבות הגדולה שבעצם קיומה, טמונה סכנה: האומנם כל מגמתו של האדם לעבודת ה', או שמא עניינו לספק את הצורך האישי שלו בחוויה מצד עצמה? הדרך להבחין בין הדברים עוברת בשאלת "כַּאֲשֶׁר צִוָּה מֹשֶׁה". כל עוד הפעולה נעשית בגבולות הציווי, הרי שהאדם מגביל את עצמו ואת מעשיו גם בעיצומה של החוויה הרוחנית, ומודע להיותו כפוף בכל עת לדבר ה'. אך כאשר הוא פועל שלא כפי שצֻווה מתעורר תמיד הספק: האם התוספת נחוצה באמת לעבודת ה'?
"אף הם בשמחתם, כיון שראו אש חדשה עמדו להוסיף אהבה על אהבה" (תורת כוהנים שמיני פרשה א). תוספת מעשה ה'אהבה' שלא לצורך היא שלימדה שביום היסטורי זה, יום השראת השכינה במשכן, פרצו נדב ואביהוא את גבולות עבודת ה', ופעלו מתוך חיפוש חוויה אישית משלהם. בכך הייתה מעין עבודה זרה, ועל כן נתחייבו מיתה.
התיקון לחטא יבוא על ידי הדגשת הצורך לדבוק בצו ה' במדויק, ונראה שזה עניינה של פרשת המאכלות האסורות בכאן. קבלת איסורי המאכל המבטאים אך ורק היענות לצו ה', בלא טעם רציונלי, היא חלק מהתיקון של הפגם היסודי שהתגלה בפרשת בני אהרן.
ה. הַיִּיטַב בְּעֵינֵי ה'?!
ואולם, התורה אינה מעוניינת רק בגזרות חסרות טעם. בצד החשיבות של קבלת צו ה' גם בלא להבינו, התורה מציגה מערכת מקבילה של איסורי מאכל, שהאדם יכול להבינה בשכלו. ככלל, התורה אכן מבוססת על אמת וצדק, על הבנת האדם ועל יכולתו להפנימה; עם כל חשיבותו, המסר שיש לקבל עול מלכות שמים ולקיים את הציווי גם בלא הבנה הוא משני בתורה. אשר על כן, רוב פרשיות המאכלות האסורות עשויות להיות מובנות לאדם.
יתר על כן, דומה שעניין זה מובע עוד לפני פרשת מאכלות אסורות, בסיפור נדב ואביהוא גופו. לאחר מותם הטרגי של מות בני אהרן מתברר למשה שקרבן החטאת, שהכוהנים היו אמורים לאכלו, נשרף. משה כועס על הכוהנים: "וַיִּקְצֹף עַל אֶלְעָזָר וְעַל אִיתָמָר בְּנֵי אַהֲרֹן הַנּוֹתָרִם לֵאמֹר: מַדּוּעַ לֹא אֲכַלְתֶּם אֶת הַחַטָּאת בִּמְקוֹם הַקֹּדֶשׁ... וְאֹתָהּ נָתַן לָכֶם לָשֵׂאת אֶת עֲוֹן הָעֵדָה לְכַפֵּר עֲלֵיהֶם לִפְנֵי ה'! הֵן לֹא הוּבָא אֶת דָּמָהּ אֶל הַקֹּדֶשׁ פְּנִימָה, אָכוֹל תֹּאכְלוּ אֹתָהּ בַּקֹּדֶשׁ כַּאֲשֶׁר צִוֵּיתִי!" (י', טז–יח). אך אהרן משיב לו: "הֵן הַיּוֹם הִקְרִיבוּ אֶת חַטָּאתָם וְאֶת עֹלָתָם לִפְנֵי ה' וַתִּקְרֶאנָה אֹתִי כָּאֵלֶּה וְאָכַלְתִּי חַטָּאת הַיּוֹם הַיִּיטַב בְּעֵינֵי ה'?!" (שם, יט). מה טיבו של ויכוח זה?
נראה שמשה הסיק ממותם של בני אהרן את מה שראינו לעיל: שיש חשיבות גדולה להקפדה על שמירת המצוות "כַּאֲשֶׁר צִוָּה ה' ". לפיכך נקט משה בסדרת פעולות שעניינן הקפדה יתרה שהכול ייעשה כפי הציווי המדויק. הוא מזהיר את אהרן ואת בניו להמשיך בעבודתם ולא לנהוג אבלות, פן יבואו צרות נוספות: "רָאשֵׁיכֶם אַל תִּפְרָעוּ וּבִגְדֵיכֶם לֹא תִפְרֹמוּ וְלֹא תָמֻתוּ וְעַל כָּל הָעֵדָה יִקְצֹף" (שם, ו). לאחר מכן הוא מוסיף ומזהיר על החשיבות של אכילת חלקי הקרבנות המיועדים לכוהנים: "וַיְדַבֵּר מֹשֶׁה אֶל אַהֲרֹן וְאֶל אֶלְעָזָר וְאֶל אִיתָמָר בָּנָיו הַנּוֹתָרִים קְחוּ אֶת הַמִּנְחָה הַנּוֹתֶרֶת מֵאִשֵּׁי ה' וְאִכְלוּהָ מַצּוֹת אֵצֶל הַמִּזְבֵּחַ... כִּי חָקְךָ וְחָק בָּנֶיךָ הִוא מֵאִשֵּׁי ה' כִּי כֵן צֻוֵּיתִי. וְאֵת חֲזֵה הַתְּנוּפָה וְאֵת שׁוֹק הַתְּרוּמָה תֹּאכְלוּ בְּמָקוֹם טָהוֹר... וְהָיָה לְךָ וּלְבָנֶיךָ אִתְּךָ לְחָק עוֹלָם כַּאֲשֶׁר צִוָּה ה' " (שם, יב–טו). מכאן יובן היטב כעסו של משה כשהתברר לו שפרט אחד לא נעשה כציווי: "מַדּוּעַ לֹא אֲכַלְתֶּם אֶת הַחַטָּאת... אָכוֹל תֹּאכְלוּ אֹתָהּ בַּקֹּדֶשׁ כַּאֲשֶׁר צִוֵּיתִי!".
ואולם, אהרן משיב במתינות כי יש מצבים יוצאי דופן, שבהם יש מקום לחרוג מן המסגרת. האם יש מקום לאכילה מכפרת ביום שאיבד אהרן את שני בניו?! "והאיך אוכל חטאת של קדשי דורות ביום הזה שנתקלקלה ונתערבה שמחתינו, דוגמת עלובה כלה שזינתה בקרב חופתה?!" (לשון רשב"ם). אכן, חריגה ממסגרת היא בדרך כלל חטא, ופעמים שעונשה מיתה. אבל יש לבחון כל מקרה לגופו, ואין ללמוד ממעשה שנעשה ממניעים זרים על מעשה שהוא מובן מאליו כשמבקשים רק את הטוב בעיני ה'.
גדולתו של משה הייתה שאף הוא חזר והבין זאת. הדרישה לשמור על גבולות המסגרת שמירה מוחלטת, בלי להתחשב בתנאים המשתנים, אף היא איננה תמיד הדרך הנכונה בעבודת ה'. "וַיִּשְׁמַע מֹשֶׁה וַיִּיטַב בְּעֵינָיו" (שם, כ).
האיזון בין הכפיפות לצו ה', גם אם אינו מובן לאדם, מצד אחד, ובין ההבנה שהמסגרת עשויה להשתנות בתנאים מסוימים, וששינוי זה הוא הוא הביטוי האמתי לרצון ה', מצד שני – איזון זה אינו פשוט כלל ועיקר. אחת הדרכים למציאת איזון זה היא קיום פרשת מאכלות אסורות, המצווה הן על איסורים המובנים לאדם הן על איסורים שאינם מובנים לו. במובן זה מהווה פרשת מאכלות אסורות בניין אב לכמה וכמה תחומים בתורה, בקיום המצוות ובעבודת ה'.
 
*
**********************************************************
*
* * * * * * * * * *
*
*
*
*
*
כל הזכויות שמורות לישיבת הר עציון ולרב אמנון בזק, תשע"א
עורך: בעז קלוש
*******************************************************
בית המדרש הווירטואלי
מיסודו של
The Israel Koschitzky Virtual Beit Midrash
האתר בעברית: http://www.etzion.org.il/vbm
האתר באנגלית: http://www.vbm-torah.org
 
משרדי בית המדרש הווירטואלי: 02-9937300 שלוחה 5
 
לביטול רישום לשיעור:
* * * * * * * * * *
*
*
*
*
*
*
**********************************************************
*
 
 
 

[1]   כל ההפניות בעיון זה הן לויקרא י"א, אלא אם כן צוין אחרת.
[2]   ביטוי זה מופיע בסיפור היום השמיני חמש פעמים בווריאציות שונות, עיין פרק ט' פסוקים ה, ו, ז, י, כא.