חידוש התכלת

  • הרב יהודה ראק

 

א.  הצורך בחלזון

אומרת הגמ' (מנח' מב:) - "הא תכלתא היכי צבעיתו ליה... מייתינן דם חלזון ...". וכן בברייתא שם מד. "ת"ר חלזון זהו... ובדמו צובעין תכלת". א"כ מפורש שהשתמשו בחלזון להפקת תכלת.  אך יש לדון האם זה מעכב.  הגוון הנכון בודאי לא מספיק, שהרי קלא אילן פסול (צבע הדומה לתכלת, אך פסול) (ב"מ סא:, מנח' מ. ועוד), אלא שיש לדון אם צריך חלזון בעקרון או שיש דין אחר הפוסל קלא אילן. בתוספתא מנח' ט,ו נאמר - "תכלת אין כשרה אלא מן החלזון, שלא מן החלזון פסולה, שני התולעת מן התולע שבהרים, הביא שלא מן התולעת שבהרים פסולה".  בפשטות התוספתא משמע שחלזון מעכב בכל צביעה בתכלת, אם כי ניתן לומר שזהו דין מסוים בבגדי כהונה, מתוך ההקשר, שהסיפא מדברת לעניין בגדי כהונה.

אומרת הגמ' (מנח' מב:) - "ת"ר תכלת אין לה בדיקה ואין נלקחת אלא מן המומחה... ותכלת אין לה בדיקה? והא רב יצחק בריה דרב יהודה בדיק ליה, מייתי... (חומרים מסויימים) ותרי לה בגווייהו מאורתא ועד לצפרא, אי איפרד חזותיה (דהה) - פסולה; לא איפרד חזותיה - כשרה וכו'. מאי אין לה בדיקה נמי דקאמר - אטעימה" (כלו' הבעיה היא לזהות אם התכלת נעשתה לשמה או לנסיון בלבד). מגמ' זו יוצא שכשרות התכלת תלויה ברמת עמידותה. אלא שכאן שתי אפשרויות:

1.  תכלת צריכה להיות ממקור מסוים; אלא שאין חומר אחר העמיד כחומר זה, וממילא העמידות היא סימן לכך.

2.  תכלת אינה צריכה עקרונית לבוא ממקור מסוים; אלא שהדין הוא שצריכה להיות עמידה, ולכן בדיקה זו מגדירה את כשרות התכלת.

הנפקא מינה היא, לחומר שאינו מהחלזון, ועמיד כמוהו. לפי הצד הראשון - פסול; לפי הצד השני - כשר. רש"י סובר שעקרונית תכלת באה רק מן החלזון, הן לבגדי כהונה (שמ' כה,ד; במד' טו, לח), והן לציצית (מנח' מב: ד"ה משום; וכן דעת התוס' שם ד"ה וסממנים). ב'יראים' משמע שעקרונית אין צורך בחלזון, שהרי לדעתו היות התכלת מחלזון הוא סברא, כדי להוציא גוון המזכיר את כסא הכבוד (אלא אם כן נפרש שכוונתו לבאר סברא דאורייתא). הרמב"ם (ציצית ב, א-ב) אומר "והתכלת האמורה בציצית צריך שתהיה צביעתה צביעה ידועה שעומדת ביופייה ולא תשתנה וכל שלא נצבע באותה צביעה פסול לציצית אע"פ שהוא כעין הרקיע וכו' (הלכה ב) כיצד צובעין תכלת של ציצית וכו' ואחר כך מביאים דם חלזון וכו'". התפארת ישראל (מבוא לסדר מועד, כללי בגדי קדש של כהונה) דייק שלדעת הרמב"ם אין צורך בחלזון בעקרון, אלא שצריך עמידות, וזהו הטעם לחלזון. אלא שהבנה זו ברמב"ם היא קשה מכמה סיבות:

א.  לא יתכן לפרש על פי הרמב"ם את התוספתא לענין בגדי כהונה, שהרי בהל' כלהמ"ק ח,יג לא הזכיר לא חלזון ולא עמידות, כן בהל' ציצית ב,א כתב "תכלת האמורה בתורה בכל מקום היא הצמר הצבוע כפתוך שבכוחל וכו' והתכלת האמורה בציצית...". כלומר לדעת הרמב"ם אפילו הצורך בעמידות נאמר רק לענין ציצית, ולבגדי כהונה צריך רק את הגוון הנכון. ואם כן הרישא של התוספתא מוכרחת להתפרש לענין ציצית לדעתו. אלא שעדיין יתכן לומר בדוחק שצבע החלזון הוא היחיד העמיד ברמה מספקת, וניסוח התוספתא אינו של הדין העקרוני אלא של הדין למעשה, ובעצם הדין הוא של עמידות ולא של חלזון.

ב.  ניסוחו של הרמב"ם בהגדרת התכלת של ציצית הוא, "צביעה ידועה שעומדת ביופייה ולא תשתנה, וכל שלא נצבע באותה צביעה פסול לציצית אע"פ שהוא כעין הרקיע". אין לומר שהמלה 'ידועה' מתארת את הגוון, שאם כן 'כל שלא נצבע באותה צביעה' אינו יכול להיות כעין הרקיע. והעמידות מתוארת באותו משפט במפורש, ואם כן מוכרחים אנו לומר ש'צביעה ידועה' פירושה צבען מסוים; והצבען המסוים בענין זה מוכרח להיות צבע מהחלזון.

ג.  בהל' ציצית ב,ד כתב הרמב"ם: "אם נבדקה ונודעה שנצבעה באחד משאר צבעונין המשחירים שאינן עומדים, פסולה". משמע ברמב"ם שהבדיקות הנן סימן למקור הצובען ולא שהעמידות היא בעצמה הדין.

אם כן ברור שלדעת הרמב"ם נאמרה הלכה שיש צורך בחלזון דווקא; אלא שלדעתו יסוד דין זה הוא משום עמידותו, ועל כן הזכיר ספציפית את החלזון רק בהלכה ב', בפרטי הצביעה. אלא שמכל מקום תוכן ההלכה שנאמרה הוא, שיש צורך בחלזון דווקא, ועל כן צבע סינתטי שיעמוד בבדיקות יהיה פסול.

יש לשאול, מדוע צמצם הרמב"ם את הצורך בעמידות ובחלזון לציצית לעומת בגדי כהונה? (מצאנו שהגמ' מקישה מאחד לשני, מנחות מב:)

את הצורך בחלזון ניתן לראות בשני אופנים:

1. דין מסוים. 2. הגדרת חפצא.

הגדרת חפצא יכולה לבוא מפסוק, דבר שלא שייך כאן, שהרי אין חלזון מתפרש בתוך המילה "תכלת"; או יכולה לנבוע מכך שבזמן התורה ובמקומה השתמשו בחלזון, ועל כן אעפ"י שאין דין מפורש, מכל מקום המילה "תכלת" מתפרשת ממילא על פי מובנה לשומעים אז, וממילא החפצא מוגדר באופן מסוים, לעכובא.

כנראה לדעת הרמב"ם אין אומרים דבר כזה, ועל כן הצורך בחלזון מוכרח להיות דין מסוים, והרמב"ם הסיק מכאן שתי מסקנות: האחת, אם זהו דין מסוים אזי הוא נאמר במסגרת הלכתית מסוימת, ולכן אין להשליך לגבי דין אחר אם אין בסיס לכך, ועל כן אין צורך בחלזון לבגדי כהונה. והשני, שצריך להיות לדין יסוד הלכתי מסוים, הדין צריך להיות מסווג בתוך המסגרת הקיימת, והרמב"ם ספק צורך זה ע"י שהגדיר את הצורך בחלזון כדין בעמידות, במסגרת דין נוי, שהוא יסוד הקיים בדין תכלת (הל' ציצית א,ח בהשוואה ל-א,ט).

ב.  אפשרות חידוש התכלת

התכלת היתה קיימת בבבל בזמן האמוראים עד לדורו של רב אחאי (מנחות מג.) לפחות, ולא נזכר דבר בגמרא בענין היפסקותה. בשאילתות דרב אחאי גאון (פ' שלח קכ"ז), נושא התכלת מושמט ככלל, ובמדרש רבה (שלח י"ז,ה) נזכר ש"עכשיו אין לנו אלא לבן, שהתכלת נגנז". לכן ברור שהתכלת נפסקה בבבל בזמן רבנן סבוראי או תחילת ימי הגאונים.

משמעות גניזת התכלת, אין לומר שהיא הכחדת החלזון וכיו"ב, שהרי ביטוי זה הוזכר בספרי (וזאת הברכה שנ"ד) בהקשר של נדירות החלזון והקושי להתפרנס מצידתו, כאשר ברור משם, שעדיין היה קיים בעת שזה נאמר.

הרמב"ם (פיה"מ מנחות ד,א) אומר: "ואינו אצלנו היום לפי שאין אנו יודעים צביעתו" (עפ"י תרגום קאפח). שו"ת הרדב"ז סי' תרפ"ה: "ואפשר שעד היום הוא מצוי אלא שאין מכירין או אותו שאין יודעין לצודו...". אם כן ברור שיתכן שהחלזון קיים, ואין החסרון אלא בהכרתנו אותו.

ב"שעורים לזכר אבא מארי ז"ל" (כרך א' עמ' רכח), במסגרת הדיון על תקפה של מסורת מעשית, כתב הרב ז"ל בשם בית הלוי, שאין ראיות וסברות מספיקות לזיהוי התכלת אלא צריך דווקא מסורת. לא מובאות שם ראיות לגבי תכלת בפרט ולא לגבי השיטה בכלל (עיין גם בספר 'נפש הרב' עמ' נב-נד ובהערות שם; ובספר 'פתיל תכלת' לאדמו"ר מראדזין שהביא את טענת בית הלוי באופן אחר). מלבד זה שאין לסברה זו מקור, קשה מסברא לראות איך שייך להעמיד דרישה פורמלית לרמת הידיעה בדבר שאינו יכול להזיק (שהרי מפורש בגמ' מנחות מ. שקלא אילן כשר בתור לבן).

ג.  זיהוי החלזון

בשנת 1887 פרסם הרב גרשון חנוך ליינר, האדמו"ר מראדזין, שהוא מתכנן לחפש אחר החלזון האבוד. לאחר מחקרים, זיהה את החלזון בתור מין דיונון מסוים (סיפיה אופיסינליס) הפולט דיו שחור. הוא נתקל בקשיים בהתאמת הדיו לצביעת צמר ובהפיכתו לכחול, אך בסופו של דבר פרסם שהצליח להפיק תכלת ע"י תהליך מסוים. כל חסידיו החלו ללבוש תכלת מהדיונון, ועד היום מיוצר צבע זה בארץ.

ב1913- כתב הרב הרצוג עבודת דוקטורט בנושא התכלת ושלח דגימות של התכלת הראדזינית לכימאים בגרמניה, בצרפת ובאנגליה. תוצאות הבדיקות השונות הראו שהצבען היה 'כחול פרוסי' - צבען לא אורגני. במהלך הצביעה נוספים חומרים חסרי צבע, שהם המתרכבים ליצירת הצבען הסופי. אמנם חנקן, שיכול לבוא מחומר אורגני, נצרך לתהליך, אך ניתן היה להשתמש באותה מידה בכל דג אחר (כשהומצא הכחול הפרוסי בשנת 1704, השתמשו לצורך זה בדם של שור).

הרב הרצוג הציע את הינתינה-הסגולית (ג'נתינה). לדעתו, הסגולית היתה המתאימה ביותר לדברי הגמרא 'גופו דומה לים', שכן צבע קונכיית הסגולית הוא סגול בהיר, צבע הקרוב לכחול. הסגולית מפרישה חומר כחול-סגול, אך עד היום לא היתה הצלחה בשימוש בחומר זה כצבען, והחוקרים טוענים שהמבנה הכימי של החומר אינו מתאים לצביעת טכסטיל (כגון צמר). מכל מקום אין שום רקע היסטורי או ארכיאולוגי לכך שהשתמשו בינתינה לצביעה.

ישנם תיאורים באריסטו ובפיליניוס הרומי של משפחת חלזונות בשם פורפורא, שבהם השתמשו לצביעת אדום, סגול וכחול. משפחה זו מזוהה עם המשפחה המכונה כיום משפחת הארגמונים (מורקס). בחלזונות אלו ישנו חומר שקוף בבלוטה ההיפוברונכיאלית, שבהחשפו לשמש מקבל צבע אדום עז עד סגול.

ביוספוס פלביוס ובפילון האלקסנדרוני מוזכר שגם את הארגמן למקדש ייצרו מחלזון. בבתי צביעה עתיקים באזור צור וצידון, האזור שבו היתה מרוכזת תעשיית התכלת (עפ"י הגמרא שבת כו., "מסולמות צור ועד חיפה", וכן בספרי וזאת הברכה שהובטח לשבט זבולון שהחלזון יהיה בנחלתו), נמצאו ערימות קונכיות מסוגים אלו, כאשר הם שבורים באזור בלוטת הצביעה. בגדים הצבועים באמצעות חלזונות אלו היו נחשבים בעת העתיקה לבגד חשוב, בגד מלוכה, כמו התכלת (עי' ב"ר פה,ט; רמב"ן שמות כח,ב). באריסטו מתואר שהצבעים הקפידו להוציא את הצבע בעוד החלזון חי משום שבמיתתו הוא פולט את הצבע, וזה תואם את מה שרואים במציאות, מה גם שאנזים מסוים הנחוץ להיווצרות הצבען מתפרק במהירות לאחר מות החלזון, וזה תואם את תיאור הגמ' שבת עה. "כמה דאית ביה נשמה טפי ניחא ליה כי הכי דליציל ציבעיה". בקיצור, מי שירצה לומר שהחלזון של תכלת אינו מהארגמונים, יצטרך להניח שהיו בעת העתיקה שני חלזונות ששמשו לצביעת אותם צבעים, שהתעשייה שלהם התרכזה באותו אזור ושמשניהם הקפידו להוציא את הצבע מחיים; על האחד יש שלל ידיעות ארכיאולוגיות והסטוריות, ובו לא השתמשו לציצית, ועל השני לא הגיעה אלינו שום ידיעה הסטורית, שום ממצא ארכיאולוגי - ובו השתמשו לציצית. הנחה זו קשה במיוחד לאור העובדה שבחז"ל החלזון שהוא מקור התכלת נקרא תמיד 'חלזון' סתם, ללא שם לוואי, ואם כן משמע שהיה רק חלזון אחד ידוע ששימש לצביעה.

ראיה נוספת היא מכך שהגמרא תמיד מזכירה את "קלא אילן" בתור חומר הזהה במראה לתכלת עד כדי כך שללא בדיקה לא ניתן להבחין ביניהם. הקלא אילן מזוהה ע"י בעל הערוך כאינדיגו, צבען שמקורו משיח מסוים שמוצאו מהודו (המילה 'קלא', ככל הנראה, היא מילה הודית במשמעות כחול, כלומר - הכחול מן האילן). צבען התכלת הבא מן הארגמונים זהה במבנה המולקולרי, ולכן גם במראה, לאינדיגו, ואם חלזון התכלת אינו מן הארגמונים, מכל מקום הצבע הכחול שמופק מהם זהה במראה לתכלת, שהרי התכלת הארגמונית זהה במראה לאינדיגו, והאינדיגו - לתכלת של ציצית. ואם כן, בכל אותם מקומות שהוזכר הקלא-אילן כחומר דומה לתכלת שמטעה, מדוע לא הוזכרה התכלת הארגמונית כצבע שיכול להטעות?

הראבי"ה (ברכות ט: סי' כה) אומר: "וגרסינן בירושלמי בין תכלת לכרתי בין פורפירין לבין פריפינין...". ירושלמי זה אינו נמצא בדפוסים לפנינו, אך לפי הגירסה של הראבי"ה מפורש לכל הפחות שגוון התכלת זהה לצבע המופק מן הארגמונים, ופשטות הלשון מצביעה על זהות ממש.

בים התיכון ישנם שלשה מינים ממשפחת הארגמונים הבאים בחשבון: 1. ארגמון קהה-קוצים (טרנקולריאופסיס טרנקולוס). 2. ארגמון חד-קוצים (מורקס ברנדריס) 3. ארגמונית אדומת-הפה (צ'ייס היימסטומה). הצבען העיקרי בשניים האחרונים הוא דיברומואינדיגוטין, כלומר מולקולה של אינדיגו בתוספת שני אטומי ברום. הגוון המתקבל בבלוטה לאחר החשיפה לשמש הוא אדום-סגול עז. בארגמון קהה-הקוצים יש בנוסף לצבען הנ"ל גם אינדיגו (גוון כחול), והתערובת יוצרת סגול מתון יותר. כדי להגיע לגוון כחול "טהור", על הצבע לעבור תהליך בו הברומים מתפרקים, ואז נשאר אינדיגו "טהור". לכן תהליך זה הוא קל יותר בצבע הארגמון קהה-הקוצים, שבו מלכתחילה יש אחוז מסוים של אינדיגו. בבתי הצביעה בצור ובצידון, קונכיות חדי-הקוצים ואדומות-הפה נמצאו מעורבים יחד, כאשר קונכיות קהי-הקוצים היו בערמה לחוד. לאור האמור לעיל, מסתבר שהשתמשו בחדי-הקוצים ובאדומות-הפה לגוונים האדומים יותר, ובקהי-הקוצים לתכלת. מכל מקום נראה שכולם כשרים לתכלת, שהרי הם מהווים בעצם מין כללי אחד של חלזון, ועוד שהנימוק לעיל בענין הסתמיות של הכינוי 'חלזון' בחז"ל תופס לגבי כולם. מצד הסברא, אם הצורך בחלזון הוא הגדרת החפצא, אזי השאלה פתוחה האם יש צורך דווקא בקהה-הקוצים או שכל ארגמון כשר, ואם הוא דין מסוים שיסודו העמידות (עפ"י הרמב"ם), אזי סביר שכולם כשרים.

הרב הרצוג בעבודתו הביא את מכלול הראיות לזיהוי חלזון התכלת כארגמון קהה-הקוצים, וברוב העבודה אף התבסס על הזיהוי כהנחה פשוטה, אך בסופו של דבר דחה זיהוי זה (לטובת הינתינה) משלוש סיבות:

הראשונה, והעיקרית שבהן, היא שצבע הקונכיה של ארגמון קהה-הקוצים הוא חום ולבן, דבר שלא תואם את תאור הגמ' "גופו דומה לים". מה שלא ידע הרב הרצוג הוא שבבית גידולו הטבעי בים, יש על החלזון צמידה ביולוגית של יצורים וצמחים המכסים את קונכייתו וכן את הסלעים שסביב הקונכיה וכך מקנים לחלזון מראה כמראה סביבתו. כך מתפרש 'גופו דומה לים' בשני אופנים: 1. מצד הצבע, באותם אזורים בהם הסביבה היא כחולה; 2. מצד הדמיון הפיזי לקרקעית הים (המילה "ים" במקומות רבים היא כינוי לקרקעית דוקא).

בעיה שניה שהטרידה את הרב הרצוג היתה, שהצבע המתקבל מהארגמון קהה-הקוצים היה סגול. מטעם זה סברו חוקרים רבים שהתכלת היתה בצבע סגול, שהרי היו בטוחים בזיהוי חלזון התכלת כארגמון קהה-הקוצים. בחז"ל ככלל ההשוואה היא של התכלת לצבע הרקיע והים (וכן התיאור ביוספוס), ולכן התקשה הרב הרצוג לקבל שהתכלת הוא סגול, דבר ששמש לו יסוד נוסף לדחיית הזיהוי.

לפני כ-20 שנה נמצא הפתרון: כאשר הצבע במצב המחוזר (מצב של אי-יציבות כימית אליו מביאים את הצבע כדי שיצור קשר עם המים, ודרכם אל הצמר) נחשף לשמש, הקרניים האולטרא-סגולות שבקרינת השמש גורמות לפירוק הברום מהמולקולה, וע"י כך נשאר אינדיגו טהור, שצבעו כחול, ואם כן, גם בעיה זו נפתרה.

הקושי האחרון של הרב הרצוג, והקל שבהם, היה שלדעתו הארגמון לא התאים לתיאור המופיע בגמ' "ועולה אחד לשבעים שנה". ראשית, יש להדגיש שמספרים כאלו נתפשים בדרך כלל כגוזמא (למשל: נאמר שהחרוב נותן פירות לאחר 70 שנה), וקיימת גירסה אחרת של הברייתא הגורסת "אחת לשבע שנים". הרב הרצוג הסביר את המאמר לגבי הינתינה, בכך שהינתינה מתרבה במיוחד במחזוריות של 4-5 שנים. שנית, המאמר פתוח לפרשנויות רבות לפיהן אין כאן תיאור של תכונה ביולוגית קבועה. יתכן למשל שהמאמר בא להצביע על נדירות שהיתה בתקופה מסוימת של שפל בכמות החלזונות. יתכן גם שהכוונה היא שעולה חלזון ברשתות דייגים, כלומר שהחלזון מגיע לפני המים רק באופן נדיר, ואין זה אומר דבר על כמות החלזונות בקרקעית הים.

לפני כ7- שנים, לראשונה מאז למעלה מ-1300 שנה, עשה הרב אליהו טבגר בירושלים צביעה בארגמון קהה-קוצים לשם ציצית, והחלו הוא ועוד אנשים אחדים ללבוש ציצית עם תכלת. בשנה וחצי האחרונות החלו במכירת התכלת בכמויות גדולות יותר, וכיום זוכים אנשים רבים לקיים מצוה חשובה זו.

"ר' מאיר אומר 'וראיתם אותם' לא נאמר כאן אלא 'וראיתם אותו', מגיד הכתוב שכל המקיים מצות ציצית מעלים עליו כאילו הקביל פני שכינה, שהתכלת דומה לים וים דומה לרקיע ורקיע דומה לכסא הכבוד, כענין שנאמר 'וממעל לרקיע אשר על ראשם כמראה אבן ספיר דמות כסא'"  (ספרי שלח).