חיוב כוונה בברכות

  • הרב אליקים קרומביין

א.  חידושו של בעל התניא

 

כתב השו"ע: "שנים שאכלו.., אם אחד יודע (לברך ברכת המזון) והשני אינו יודע - מברך היודע ויוצא השני, אם מבין לשון הקודש אלא שאינו יודע לברך.. אבל אם אינו מבין אינו יוצא בשמיעה" (או"ח קצ"ג).

כתב שם ה"משנה-ברורה" על פי ה"מגן-אברהם", שיש חולקים וסבורים שבלשון הקודש יוצא אדם ידי חובתו בשמיעה אפילו אם אינו מבין, וכן נהגו הנשים לצאת ידי חובה בברכת המזון בשמיעה על אף שאינן מבינות.  ואולם, מסיים ה"משנה ברורה", עדיף שיאמרו מלה במלה אחרי המברך, "דבזה יצאו לכל הפוסקים".  חילוקי הדיעות הללו, מקורם במחלוקת רש"י ותוס' המובא ברא"ש (ברכות פרק ז' סי' ו).

אלא שבשולחן ערוך של הרב בעל התניא (סי' קפה) חולק על המג"א והמ"ב, וסובר שלפי הדיעה המחמירה אין זה מועיל לומר מלה במלה אחרי המברך, משום שאין יוצאים ידי חובה כלל בשפה בלתי-מובנת, לא רק בשמיעה אלא אפילו באמירה.  ועוד קובע בעל התניא בטעם הדבר:

"שאין אני קורא בו וברכת את ה' אלקיך כיון שאינו מבין תיבות הברכה שמוציא מפיו, ואע"פ שיודע למי מברך וכוונתו לברך ה' בתיבות אלו, וכל שכן אם לבבו פונה לדבר אחר בשעת אמירת הברכות אע"פ שמבין לשון הקודש".

הרב מחדש בזאת, שברכת המזון אינה מצוה של אמירה בלבד, אלא שייכת לאותו סוג של מצוות המורכב מ"חובת הלבבות" ו"חובת האיברים" כאחת- דוגמת תפילה וקריאת שמע, שאינן מתקיימות ע"י אמירה גרידא, אלא מעכב בהן אלמנט פנימי חווייתי - בקשת רחמים בכוונת הלב, קבלת עול מלכות שמים.  וכן ברכת המזון אינה מתקיימת אלא בצירוף של אמירת הברכה וכוונת הלב כאחת.  כל זה בניגוד למצוות אחרות שאף על פי שמטרתן וטעמן היא עניין של חינוך וחוויה, אין אלמנט זה מעכב בעצם הקיום.  דוגמה לדבר - מצוות סוכה, שטעמה מפורש בתורה "למען ידעו דורותיכם", אולם פשוט שגם מי שאינו מודע למשמעות המצוה יוצא ידי חובתו בעצם הישיבה.

ב. הקשר בין מגילה לברכת המזון

ה"מגן אברהם" ו"שולחן ערוך הרב" חולקים, כנראה, בהבנת סוגיא אחת במסכת מגילה, סוגיא שהיא מוקד הויכוח הנזכר בין רש"י ותוס' - האם נשים שאינן מבינות יוצאות בשמיעה.

המשנה (מגילה יז.) קובעת ש"הלועז ששמע אשורית יצא", דהיינו שאפילו מי שאינו מבין עברית (=אשורית) יכול לצאת בשמיעת המגילה בשפתה המקורית. ועל זה שואלת הגמרא (יח.) "והא לא ידע מאי קאמרי?.. מתקיף לה רבינא - אטו אנן האחשתרנים בני הרמכים מי ידעינן? אלא - מצוות קריאה ופרסומי ניסא". ופירש רש"י על תירוץ הגמ': "ופרסומי ניסא: אע"פ שאינן יודעין מה ששומעין שואלין את השומעין ואומרין מה היא הקרייה הזו ואיך היה הנס ומודיעין להן".

והנה הוכיח רש"י שנשים יוצאות בשמיעת ברכת המזון על-סמך הדין הנזכר, שהלועז ששמע אשורית יצא. אבל  התוס'  דוחים את הראייה, שהרי הגמרא עצמה אינה מקבלת עקרון זה ומקשה "והא לא ידע מאי קאמרי", ורק בגלל שמגילה תלויה ב"פרסומי ניסא" אפשר להסתפק בה בשמיעה בלתי מובנת, מה שאין כן בברכת המזון.

הבנת שיטת התוס', שהנשים חייבות להבין את מה שהן שומעות, תלויה בפירוש קושיית הגמרא "והא לא ידע מאי קאמרי".  ה"מגן-אברהם" סובר שהצורך להבין הוא תנאי ב"שומע כעונה".  על מנת לצאת ידי חובה בשמיעה כתחליף לאמירה, אנחנו דורשים רמה גבוהה של "שמיעה", הכוללת גם הבנה. ואילו בעל התניא סובר שפירוש זה דחוק הוא, שכן אפילו ניתן להשיג "פרסומי ניסא" גם בלי הבנה - סוף סוף אנו זקוקים ל"שומע כעונה" כדי לקיים את המצוה, וזה הלא מותנה, לדעת ה"מגן אברהם", בהבנת השפה.  קשה איפוא להבין את תירוץ הגמרא לפי שיטתו.

לדעת בעל התניא, נראה שגם קושיית הגמרא כבר מתייחסת ל"פרסומי ניסא", לאמור, שהואיל וקיום מצוות מגילה אינו מסתכם בקריאה גרידא, אלא חייב להגשים את החוויה האישית של פרסומי ניסא, מן ההכרח שהשומע - כמו גם הקורא - יבינו את פירוש המלים.  ועל זה מתרצת הגמרא שבמקרה של פרסומי ניסא ניתן לוותר על הבנה מילולית של המגילה, כי גם הלועז יתוודע בסופו של דבר לתוכנה הכללי, ודי בזה.  אבל - טוענים התוס' - תירוץ זה כוחו יפה רק במסגרת מצוות מגילה.  במצוות אחרות, ההנחה שעליה מבוססת קושיית הש"ס "והא לא ידע מאי קאמרי" שרירה וקיימת.  ואותה הנחת-יסוד היא, שבכל מצוות אמירה המצריכה "קיום שבלב", חייב הקיום החוויתי לנבוע מתפישת הטקסט הנאמר, ואין להסתפק בכוונה כללית בניתוק מהבנה מילולית מדויקת.  וכנראה שמוסכם ומקובל על בעלי התוספות, שברכת המזון מותנית בקיום שבלב, ועל כן ברור להם שאי אפשר לקיים מצווה זו בשפה בלתי-מובנת, על פי הסוגיא במגילה.

אלא שיש לעיין, מה מקור דעתם של התוס' שבכלל יש קיום שבלב בברכת המזון.  ואם כי מסתבר שלכתחילה רצוי שהיא תיאמר בכוונה, על כל פנים עדיין אין הכרח שכוונה תעכב בה בתור חלק מן המצוה ממש.

"ברכת המזון נאמרת בכל לשון"

בדברי שו"ע הרב נרמז שיסוד זה נלמד מהגמרא בסוטה. במשנה שם (לב.) מפורטים ה"נאמרים בכל לשון" לעומת "הנאמרים בלשון הקודש".  הגמרא שם מתחקה על המקורות   לכל הדינים האלה. לגבי ההיתר לומר את ברכת המזון בכל לשון, מעירה הסוגיא "דכתיב ואכלת ושבעת וברכת את ה' א-להיך - בכל לשון שאתה מברך".  רש"י שם מבין שאין למעשה מקור לדין הזה, ולדעתו כוונת התלמוד היא שאין רמז בתורה להצריך לשון הקודש דוקא, וממילא כל לשון אפשרית (ועל כן אין רש"י גורס "מנלן").

תוס' שם חולקים. לדעתם יש צורך בלימוד מפורש שיאפשר ברכת המזון בכל לשון (עיין שם בטעם הדבר). תוכן הלימוד הוא: "וברכת את ה', כלומר, מאחר שהברכה והשבח כלפי השכינה, תוכל לברך בכל לשון שתרצה; ומסתמא - בלשון שאתה מכיר, שתיתן שבח בלבב שלם על הנאתך, והכי נמי איתא בירושלמי - וברכת, כדי שיהא יודע למי מברך".

כלומר, אין הלימוד מתייחס ישירות ללשון הברכה, אלא לעיקר הגדרת חיובה, ומהגדרה זו נגזרת גם המסקנה לגבי הלשון.  הברכה היא "כלפי השכינה...בלבב שלם", תקשורת אמיתית, ועל כן אין לחייב לשון הקודש דוקא.  כל לשון אפשרית, אך מכאן גם נובעת חומרה - לא כל לשון ממש, אלא דוקא לשון  המוכרת ומובנת, אחרת אין "ברכה בלבב שלם". נראה שהדברים כמעט מפורשים כהנחת בעל התניא בשיטת התוס' בברכות, שברכת המזון דורשת "קיום שבלב", ופרט זה נלמד מלשון הפסוק "וברכת את ה'". אלא שלפירוש רש"י בגמ' בסוטה מובן שאין ראיה, ומסתבר שרש"י בזה לשיטתו שבאמת אפשר לברך ברכת המזון גם כאשר השפה אינה מובנת.

כוונה בשאר ברכות

 האם החומרה של התוס' נוהגת גם בשאר ברכות?  מסברה נראה שחכמים הלכו בעקבות ההגדרה הבסיסית של "ברכה" בתורה, גם בברכות שהן מדרבנן, ודרשו שהן תהיינה בבחינת "וברכת את ה' א-להיך".  ועל כן גם בהן תעכב הכוונה.  וכך הבין שו"ע הרב מסתימת התוס' ורבינו יונה בברכות.  אבל הוא מביא גם שהתוס' בסוטה אומרים במפורש שדרישה זו קיימת בברכת המזון בלבד.  הם מקשים, מדוע אין שאר הברכות מוזכרות במשנה בסוטה בתור "נאמרות בכל לשון"?  תירוצם הוא, שהמשנה מזכירה רק דברים שחייבים להיאמר בלשון מובנת, וכנראה שהמשנה סבורה שבשאר ברכות אין הגבלה כלל.  כמובן, אפשר לדחות את ראייתם, כי יתכן שהמשנה כוללת שאר ברכות בברכת המזון, המשמשת להן בתור אב-טיפוס.

מסקנות מעשיות מכאן: היה מקום לומר שבברכות מדאורייתא (ברכת המזון, אולי גם ברכות התורה), מי שבירך בלי כוונה יחזור ויברך, כי לפנינו מחלוקת אם יצא ידי חובתו וספק דאורייתא לחומרא.  אולם למעשה  ברור  שאין לנהוג כך, היות שכתבו הפוסקים שהמנהג הוא כרש"י ונשים יוצאות גם כאשר אינן מבינות, ועל כן ההכרעה היא כדיעה זו לפחות בשעת הדחק ובדיעבד. אבל כמדומה שלאור האמור, יש להכפיל את הזהירות וההקפדה על כוונת הלב בברכות, ובפרט בברכת המזון. הדבר בוודאי רצוי גם בלי כל הנ"ל, אך כעת מתברר שיתכן מאוד שברכה בלי כוונה אינה כלום לחלק מן הראשונים, מעיקר הדין. ובזכות ברכות בלבב שלם נזכה גם אנו לברכה שלימה.

 

* תמצית שיעור שהועבר בישיבה במוצש"ק פרשת "חיי שרה".