חייו של הרב יחיאל יעקב ויינברג

הלומדים את כתביו של הרב יחיאל יעקב ויינברג חבים הכרת תודה עצומה לפרופסור מלך שפירא. הביוגרפיה של הרב וינברג שכתב שפירא 'בין עולם הישיבה והאורתודוקסיה המודרנית: חייו וכתביו של הרב יחיאל יעקב ויינברג, 1884-1966' המבוססת על מחקר מרשים, משרטטת דיוקן מרשים של רב גדול זה. שפירא גם הוציא לאור שני כרכים של כתביו של הרב ויינברג, המציגים נושאים חשובים בהגותו של הרב ויינברג. ולבסוף, כשרונו של שפירא בהבנת גרמנית ותרגומה סייע להביא את כתביו של הרב ויינברג לתשומת ליבם של תלמידי החכמים. לפני שאתחיל בהצגת הגותו של הרב ויינברג, אציין כי עבודתו של שפירא סייעה לי מאד בחקירותיי. אף על פי כן, אני מקווה להוסיף כיווני ניתוח חדשים של אישיות רבנית מורכבת זו.

חייו של הרב ויינברג

הגותו של הרב ויינברג שזורה כל כך בביוגרפיה שלו, עד שאני מרגיש כי מוצדק להציג סיכום מורחב למדי של חייו. בהספד לרב ויינברג, כותב תלמידו הרב אליעזר ברקוביץ': "דרוש גדול הוא תמיד וידוי אישי. הדרשן הגדול תמיד מפרש את חייו שלו. הגותו של הרב ויינברג כדרשן נבעה מעומק ניסיונו האישי."^[1] בעוד הרב ברקוביץ' טוען טענה זו לגבי כל מי שנושא דרשות, אנו נראה כי טענה זו היא בעלת עצמה מיוחדת במקרה של הרב ויינברג.

הרב ויינברג נולד בפולין ב-1884, והלך ללמוד בישיבת סלובודקה בגיל שבע עשרה. בעודו שם, הוא למד 'קצות החושן' בחברותא עם הרב נפתלי אמסטרדם, תלמיד של ר' ישראל סלנטר. רבנים המגונים הבולטים בסלובודקה, בכללם הסבא מסלובודקה, הרב נתן צבי פינקל, חשפו את הרב ויינברג לרעיונות של תנועת המוסר, נושא שהוא כתב עליו בהמשך. ב-1903, הוא הלך ללמוד בישיבת מיר יחד עם הרב אליעזר יהודה פינקל, בנו של ה'סבא' ולאחר מכן ראש ישיבת מיר.

כמו תלמידים אחרים בישיבות מזרח אירופה, הרב ויינברג התעניין בעולם הרחב יותר של ספרות, והוא נסע לגרודנה  כדי ללמוד רוסית. לא אחר מאשר החפץ חיים עצמו הגיע לגרודנה כדי להחזיר את הרב ויינברג בחזרה אל עולם הישיבות. ב-1906 הרב ויינברג התמנה לרב העיירה פילווישקי, אך מעבר זה גבה מחיר כבד. כחלק מהסידור, הוא נאלץ לשאת לאישה את בתו של הרב המנוח, אישה שלא התאימה באמת לרב ויינברג. הנישואין לא היו מוצלחים ובסופו של דבר הסתיימו בגירושין.

בעודו בגרמניה לצורך טיפול רפואי, נתקע הרב ויינברג בשל פרוץ מלחמת העולם הראשונה. הוא התוודע לעולם האינטלקטואלים היהודים בברלין, ואף ערך את נישואיו של ש"י עגנון. גם לאחר שהמלחמה הסתיימה, הרב ויינברג בחר להישאר בגרמניה. בתחילה הוא למד באוניברסיטת ברלין, ולאחר מכן באוניברסיטת גיסן. ב-1923 הגיש הרב וינברג דוקטורט על הפשיטתא, התרגום הסורי של המקרא. בשנה שלאחר מכן הוא הצטרף לסגל ההוראה בבית המדרש לרבנים בברלין, ובסופו של דבר התמנה לראש בית המדרש.

בנקודה זו, נוכל לציין את הזרמים השונים המרובים בחייו של הרב ויינברג. הוא חווה הן את האורתודוקסיה המזרח-אירופאית והן את זו המערב-אירופאית, והוא הכיר בערכם של 'לומדעס', מוסר, ישיבות מסורתיות, לימודי יהדות אקדמיים וספרות חילונית. האם נשזרו כוחות שונים אלו יחדיו לכדי אישיות מאוחדת, או שמא היה הרב ויינברג אדם של סתירות וניגודים? החוקרים דנים בשאלה זו, ואנו נשוב אליה באחד השיעורים הבאים.

הרב ויינברג שיחק תפקיד בולט במענה לשאלות הלכתיות קשות שנגרמו בשל הנאצים. לדוגמה, החוק הנאצי, שדרש להמם בהמה לפני השחיטה, הוביל אותו לכתוב בהרחבה על השאלה האם הימום זה הופך את הבהמה ללא-ראויה לשחיטה (הניתוח שלו מופיע בכרך הראשון של 'שרידי אש'). תשובה אחרת מתייחסת לשאלה האם יהודים יכולים לקיים קונצרט בבית כנסת כאשר הנאצים אינם מרשים כינוסים יהודיים בשום מקום אחר.^[2]

ליל הבדולח ב-1938 הותיר את הרב ויינברג שבור. בשנה שלאחר מכן, הוא ברח מגרמניה הנאצית, והותיר מאחוריו את ספרייתו העצומה, ובתוכה כתבי יד שהמתינו לפרסום. הוא נתקע בגטו וורשה, שם היה מנהיג בולט של היהודים הלכודים בגטו. בגלל אזרחותו הרוסית, הגרמנים החזיקו אותו יחד עם שבויי מלחמה רוסים. בעוד חייו במחנה הכליאה כללו בוודאי סבל ניכר, כליאתו של הרב ויינברג שם אפשרה לו לחמוק ממחנות הריכוז ולשרוד את המלחמה. מאוחר יותר הוא סיפר לפרופסור שמואל אטלס כי הוא לא היה מודע לחורבן המלא של יהדות אירופה עד לאחר סיום המלחמה.^[3]

לאחר המלחמה, הרב ויינברג הפך לאדם שבור שכל עולמו חרב עליו. תלמידו הנאמן, הרב שאול ויינגורט, הביא אותו למונטרה שבשוויץ, שם חי הרב ויינברג עד מותו ב-1966. הוא היה מעורה שם בישיבה קטנה, אך היא לא סיפקה לו גירוי אינטלקטואלי. מכתב שכתב ב-1956 מציין כי היו תלמידים מעטים בישיבה וכי לא היה לו עם מי לדבר: "כאן אני בודד לגמרי".^[4] על אף הרגשת הבדידות ולמרות הצעות רבות למשרות רבניות בולטות יותר ברחבי כדור הארץ, הרב וינברג בחר לא לעזוב את שוויץ, שם הוא כתב תשובות חשובות ובעלות השפעה.

כבר ציינו את הרשת המורכבת של השפעות בקריירה של הרב ויינברג. למרבה הצער, נושא משמעותי נוסף לאורך חייו הוא זה של הסבל. כפי שצוין, הרב ויינברג סבל מנישואין לא מוצלחים ומעולם לא היו לו ילדים. האכזריות הברברית של הנאצים החריבה הן את עולם האורתודוקסיה של מזרח אירופה והן את זה של מערב אירופה, והותירה אותו נישא ברוח. בנוסף הוא סבל מבריאות לקויה. הוא מצא את עצמו בגטו ורשה, בעוד הרוב המכריע של רבני ברלין נמלט למקום מבטחים, כיוון שבעיות בריאותיות מנעו ממנו לעזוב את אירופה. מכתב שכתב מנירנברג לרב ויינגורט זמן קצר לאחר המלחמה סיפר כי אינו יכול לנסוע לשוויץ ללא ליווי בשל מצבו הבריאותי הירוד.^[5]  כמו כן, הרב ויינגורט, תלמידו האהוב שאסף אותו אליו לאחר המלחמה, נהרג בתאונה כשנה לאחר שהביא את הרב ויינברג לשוויץ. בהתחשב בקשיים המרובים בחייו, הרב ויינברג היה כותב ומורה יצרני במיוחד.

תשובה אחת מספקת עדות נוגעת ללב לקשיים שסבל. ב-1956, הוא נשאל לגבי ספרים שהוצלו מספריית בית המדרש לרבנים בברלין. השואל תהה האם הוא יכול להשוות את המקרה לזה של מי שמצא חפץ שנסחף לים על ידי הגאות, ובו הוא רשאי לשמור את החפץ לעצמו. פסקת הפתיחה והפסקה שלפני האחרונה של הרב ויינברג מעבירות תמונה עוצמתית של עצב:

שמחתי במכתבו ונהניתי לראות כי עוד לא הוסח זכרוני מלבו למרות הפגעים הרעים שאירעו בינתים. נתקיים בי: יסור יסרני וגג' ולמות לא נתנני. ומה יתאונן אדם חי דיו שהוא חי. [...]

מהספרים הפרטיים שהשארתי בביה"מ ובחדרי לא הצלתי אף ספר אחד. ואני מתאבל על אבדן ספרי. כי יצאתי מגיא ההפכה בערום ובחוסר כל.                                          
                                                                  (שרידי אש ג, עא).

שורת הסיום של הפסקה הראשונה (המבוססת על קידושין פ ע"ב) מעבירה בבירור את רגשותיו של הרב ויינברג. הוא סבל רבות ואיבד את הכול, אך נותר בחיים.

בספר זיכרון לרב ויינגורט, המכונה "יד שאול", הרב ויינברג כתב חיבור נוגע ללב לכבוד תלמידו לשעבר, השופך אור גם על המחבר. בתארו את החיים בגטו וורשה תחת שלטון הנאצים הוא כותב: "בגיטו ראינו בעין את ירידתו ושפלותו של בן־אדם כשהוא ריק ממוסר אלוקים ונטול מצפון אנושי. אכזריותו של זה עולה פי מונים על זו של חיתו טרף."^[6] הוא הכריז כי "טוב המוות מחיים כאלו" ומתייחס לגמרא (כתובות לג, ע"ב) הקובעת כי לוּ היו חנניה, מישאל ועזריה מעונים, הם היו עובדים לאלילים. במילים אחרות, קדושים אלו היו יכולים לעמוד בפני איום המוות אך לא זה של עינוי, ומכך נלמד כי יש סבל שהוא קשה יותר ממוות.

הרב ויינברג התווכח בחריפות גם עם אותם "גיבורי עט" שמתחו ביקורת על יושבי הגטו על כך שלא התקוממו נגד מדכאיהם הנאצים. הוא טען כי מבקרים כאלו לא הצליחו להבין את היכולת הנאצית להשמיד את התקוות, השאיפות ורצון החיים של קרבנותיהם. הנאצים לא התקיפו בבת אחת, אלא ערערו את קרבנותיהם בשיטתיות וב"מדעיות גרמנית". הרב ויינברג הדגיש את הגבורה הרוחנית של אלו ששמרו על דבקות דתית תחת סבל שכזה. הוא משבח גם את פעולותיהם של אלו שאכן התקוממו והתעמתו באופן פיסי עם הנאצים במרד גטו ורשה.^[7] הרב ויינברג העריך את גבורתם של אלו שהתנגדו פיסית לאויב, כמו גם אלו שהפגינו התרסה רוחנית.

סיפור זה מתאר דוגמה מדהימה אחת של התרסה רוחנית. רבנים שונים בגטו החליטו להוציא יחד כרך של חיבורים הלכתיים בנושא ביעור חמץ. הרב ויינברג כתב את החיבור הפותח ושאר הרבנים הסכימו להגיב אליו. בין התורמים נכללו הרב מנחם זמבה, הרב אברהם מרדכי אלתר (האדמו"ר מגור), והרב מאיר פינקל (בנו של הרב אליעזר יהודה). הכרך היה אמור להתפרסם בסתר, אולם כאשר פרצה מלחמה בין הנאצים והרוסים, כתב היד אבד. היכולת לחבר עבודה כזו תוך כדי החיים תחת השלטון הנאצי חושפת תעצומות נפש גדולות.^[8]

כתביו של הרב ויינברג

עבודתו הבולטת ביותר של הרב ויינברג היא אוסף התשובות שלו הקרוי 'שרידי אש'. הכותרת מתייחסת לתפישתו העצמית לאחר המלחמה כמי ששרד את הכחדת יהדות אירופה. הרב אליעזר ברקוביץ', שנהיה לאחר מכן אינטלקטואל יהודי בולט באמריקה, היה התלמיד שהביא את תשובותיו המוקדמות של הרב ויינברג אל מחוץ לאירופה.^[9] הרב ויינברג פרסם גם חיבור על מחשבה יהודית המכונה 'לפרקים'. מהדורה שעודכנה לאחר מות המחבר של חיבור עשיר זה כוללת פירושים על אגדות, דרשות עוצמתיות, חיבורים על נושאים שעל סדר היום היהודי ולימוד של דמויות יהודיות חשובות. עבודה חשובה זו עדיין לא  זכתה לתשומת הלב הראויה. בנוסף, הרב ויינברג פרסם חיבור בשם 'מחקרים בתלמוד'. בשנים שלאחר פטירתו יצאו לאור חידושיו על התלמוד כמו גם שני כרכים של חיבוריו שנאספו על ידי פרופסור שפירא.

אפילו לפני שנעשֶה ניסיון של ממש להבין את עמדתו האידאולוגית של הרב ויינברג, נוכל לציין כי הוא לא היה ראש ישיבה סטנדרטי. כמה ראשי ישיבה אחרים כתבו חיבורים על אחד העם וברדיצ'בסקי, פרסמו מאמר שנכתב יחד עם פרופסור גוי בשם פאול קאלה ב"Hebrew Union College Annual", כתבו מאמר על התשובה המתבסס על גישה של מקס שלר,^[10] או שמרו על קשרי ידידות ארוכי שנים עם פרופסור בסמינר הרפורמי לרבנים (שמואל אטלס)? מי היה ענק רב גדול זה ומה הוא ייצג? אנו נתחיל לענות על שאלה זו במהלך השיעורים הבאים.