חילול השם של מדינה

  • הרב יהודה עמיטל

חילול השם של מדינה* 

כוחו של חילול השם ושל קידוש השם

ידועה הגמרא ביומא פו., הקובעת שהעבירה החמורה ביותר היא חילול השם:

"אבל מי שיש חילול השם בידו אין לו כח בתשובה לתלות, ולא ביום הכפורים לכפר, ולא ביסורין למרק; אלא כולן תולין ומיתה ממרקת, 'ונגלה באזני ה' צבאות אם יכפר העון הזה לכם עד תמתון'"

אולם, סוגיה זו מדברת על חילול השם של יחיד. ברור, שחילול השם של ציבור, או של מי שמייצג אותו - המלך, הוא חמור עוד יותר, כפי שמתואר בתנ"ך:

"וַיְהִי רָעָב בִּימֵי דָוִד שָׁלֹשׁ שָׁנִים שָׁנָה אַחֲרֵי שָׁנָה וַיְבַקֵּשׁ דָּוִד אֶת פְּנֵי ה' ס וַיֹּאמֶר ה' אֶל שָׁאוּל וְאֶל בֵּית הַדָּמִים עַל אֲשֶׁר הֵמִית אֶת הַגִּבְעֹנִים; וַיִּקְרָא הַמֶּלֶךְ לַגִּבְעֹנִים וַיֹּאמֶר אֲלֵיהֶם וְהַגִּבְעֹנִים לֹא מִבְּנֵי יִשְׂרָאֵל הֵמָּה כִּי אִם מִיֶּתֶר הָאֱמֹרִי וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל נִשְׁבְּעוּ לָהֶם וַיְבַקֵּשׁ שָׁאוּל לְהַכֹּתָם בְּקַנֹּאתוֹ לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל וִיהוּדָה; וַיֹּאמֶר דָּוִד אֶל הַגִּבְעֹנִים מָה אֶעֱשֶׂה לָכֶם וּבַמָּה אֲכַפֵּר וּבָרְכוּ אֶת נַחֲלַת ה'; וַיֹּאמְרוּ לוֹ הַגִּבְעֹנִים אֵין לי לָנוּ כֶּסֶף וְזָהָב עִם שָׁאוּל וְעִם בֵּיתוֹ וְאֵין לָנוּ אִישׁ לְהָמִית בְּיִשְׂרָאֵל וַיֹּאמֶר מָה אַתֶּם אֹמְרִים אֶעֱשֶׂה לָכֶם; וַיֹּאמְרוּ אֶל הַמֶּלֶךְ הָאִישׁ אֲשֶׁר כִּלָּנוּ וַאֲשֶׁר דִּמָּה לָנוּ נִשְׁמַדְנוּ מֵהִתְיַצֵּב בְּכָל גְּבֻל יִשְׂרָאֵל; ינתן יֻתַּן לָנוּ שִׁבְעָה אֲנָשִׁים מִבָּנָיו וְהוֹקַעֲנוּם לַה' בְּגִבְעַת שָׁאוּל בְּחִיר ה' ס וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ אֲנִי אֶתֵּן; וַיַּחְמֹל הַמֶּלֶךְ עַל מְפִי בֹשֶׁת בֶּן יְהוֹנָתָן בֶּן שָׁאוּל עַל שְׁבֻעַת ה' אֲשֶׁר בֵּינֹתָם בֵּין דָּוִד וּבֵין יְהוֹנָתָן בֶּן שָׁאוּל; וַיִּקַּח הַמֶּלֶךְ אֶת שְׁנֵי בְּנֵי רִצְפָּה בַת אַיָּה אֲשֶׁר יָלְדָה לְשָׁאוּל אֶת אַרְמֹנִי וְאֶת מְפִבֹשֶׁת וְאֶת חֲמֵשֶׁת בְּנֵי מִיכַל בַּת שָׁאוּל אֲשֶׁר יָלְדָה לְעַדְרִיאֵל בֶּן בַּרְזִלַּי הַמְּחֹלָתִי; וַיִּתְּנֵם בְּיַד הַגִּבְעֹנִים וַיֹּקִיעֻם בָּהָר לִפְנֵי ה' וַיִּפְּלוּ שבעתים שְׁבַעְתָּם יָחַד והם וְהֵמָּה הֻמְתוּ בִּימֵי קָצִיר בָּרִאשֹׁנִים תחלת בִּתְחִלַּת קְצִיר שְׂעֹרִים"

(שמואל ב', כ"א, א'-ט')

דוד המלך הרג שבעה מבניו של שאול, כדי לכפר על כך ששאול הפר את הברית שנכרתה עם הגבעונים!

הגמרא ביבמות עט. מתקשה מדוע מסר דוד את בני שאול לידי הגבעונים:

"והא כתיב: 'לא יומתו אבות על בנים' וגו'? אמר רבי חייא בר אבא אמר רבי יוחנן: מוטב שתעקר אות אחת מן התורה ואל יתחלל שם שמים בפרהסיא"

אם כן, כדי לכפר על חילול השם שנעשה ע"י מלך ישראל, ניתן אפילו לבטל אות מן התורה!

בהמשך, מתארת הגמרא את כוחו של קידוש השם שנעשה בעקבות מעשה זה של דוד:

"מיד נתוספו על ישראל מאה וחמשים אלף, שנאמר: 'ויהי לשלמה שבעים אלף נושא סבל ושמנים אלף חוצב בהר'"

כלומר, מאה וחמישים אלף גרים הצטרפו לישראל בגלל קידוש השם שנעשה ע"י דוד.

גם בנביא יחזקאל אנו מוצאים נבואה המדברת על חשיבות הזהירות מחילול השם:

"לָכֵן אֱמֹר לְבֵית יִשְׂרָאֵל כֹּה אָמַר אֲדֹנָי ה' לֹא לְמַעַנְכֶם אֲנִי עֹשֶׂה בֵּית יִשְׂרָאֵל כִּי אִם לְשֵׁם קָדְשִׁי אֲשֶׁר חִלַּלְתֶּם בַּגּוֹיִם אֲשֶׁר בָּאתֶם שָׁם; וְקִדַּשְׁתִּי אֶת שְׁמִי הַגָּדוֹל הַמְחֻלָּל בַּגּוֹיִם אֲשֶׁר חִלַּלְתֶּם בְּתוֹכָם וְיָדְעוּ הַגּוֹיִם כִּי אֲנִי ה' נְאֻם אֲדֹנָי ה' בְּהִקָּדְשִׁי בָכֶם לְעֵינֵיהֶם"

(יחזקאל ל"ו, כ"ב-כ"ג)

לדברי יחזקאל, הקב"ה יגאל את ישראל בגלל החשש מחילול השם שייגרם אם הגלות תימשך. בעקבות דברים אלו, אני מעיז לומר שאנו זכינו להקים מדינה - מה שלא זכו אבותינו לפנינו - בגלל חילול השם הגדול שהתרחש בזמן השואה. הקמת המדינה וקידוש השם שבא לידי ביטוי בעקבות כך, מכפר במשהו על חילול השם הגדול שהיה בזמן ההשמדה במלחמת העולם השניה!

בין חילול השם לכריתת ברית

לאחר שראינו את החשיבות של קידוש השם, ולהבדיל את התוצאות היכולות להגרם בעקבות חילול השם ח"ו, נבחן את דברי הרמב"ם בנושא זה::

"אין עושין מלחמה עם אדם בעולם עד שקוראין לו שלום, אחד מלחמת הרשות ואחד מלחמת מצוה, שנאמר 'כי תקרב אל עיר להלחם עליה וקראת אליה לשלום'. אם השלימו וקבלו שבע מצות שנצטוו בני נח עליהן - אין הורגין מהן נשמה והרי הן למס, שנאמר 'יהיו לך למס ועבדוך'... ואסור לשקר בבריתם ולכזב להם אחר שהשלימו וקבלו שבע מצות"

(הלכות מלכים, פ"ו הל"א-ג')

הרמב"ם מחדש, שלאחר שהאויב השלים עמנו וקיבל על עצמו את שבע מצוות בני נח, אסור להפר את הברית שנכרתת עמם. המפרש היחיד שמצאתי שמתייחס למקור לדברי הרמב"ם הוא הרדב"ז על אתר, המסביר שאסור להפר את הברית לאחר שכרתנו אותה בגלל חילול השם שיגרם בעקבות כך.

בהמשך דבריו פוסק הרמב"ם:

"אבל שבעה עממין ועמלק שלא השלימו אין מניחין מהם נשמה שנאמר 'כן תעשה לכל' וגו' 'רק מערי העמים לא תחיה כל נשמה', וכן הוא אומר בעמלק 'תמחה את זכר עמלק'. ומנין שאינו מדבר אלא באלו שלא השלימו, שנאמר 'לא היתה עיר אשר השלימה אל בני ישראל בלתי החוי יושבי גבעון את הכל לקחו במלחמה כי מאת ה' היתה לחזק את לבם לקראת המלחמה את ישראל למען החרימם' - מכלל ששלחו להם לשלום ולא קבלו"

(הל"ד)

הרדב"ז על אתר מתקשה, מדוע ביחס לעמלק ושבעת העממים מציין הרמב"ם שאין להרוג אותם במידה והם משלימים עמנו, אבל לא מזכיר את הצורך בכך שיקבלו עליהם את שבע מצוות בני נח? בסופו של הדיון הוא מגיע למסקנה, שבהקשר זה אמנם אין הבדל בין עמלק ושבעת העממים לבין כל אויב אחר, ולדעת הרמב"ם, גם עם עמים אלו ניתן להשלים רק אם יקבלו עליהם את שבע המצוות:

"אלא שיכול לומר רבינו ש'השלימו' - [היינו] לקבל גם שבע מצוות"

נשאלת השאלה, מהו המקור לדברי הרמב"ם שאסור להפר את הברית עם העמים העושים עמנו שלום רק אם קיבלו עליהם שבע מצוות בני נח? אם אכן הסיבה שאסור להפר את הברית היא מחמת חילול השם שיהיה כרוך בכך - כפי שהסביר הרדב"ז - מדוע עיקרון זה שייך רק אם העמים קיבלו עליהם את שבע המצוות?

לשם מציאת מקור לדברי הרמב"ם, נעיין בסיפור של הגבעונים אותו הזכרנו לעיל, שבעקבות הפרת הברית המתוארת בו נענש דוד.

מדוע לא הפרו את ברית הגבעונים?

הגמרא בגיטין מו: מתארת, שאת הנדר שכרת יהושע עם הגבעונים לא היה ניתן להפר כיוון שהיה מדובר בנדר שידעו בו רבים:

"רבי יהודה אומר: כל נדר שידעו בו רבים - לא יחזיר... אמר רבי יהושע בן לוי: מאי טעמא דר' יהודה? דכתיב: 'ולא הכום בני ישראל כי נשבעו להם נשיאי העדה'"

אולם, אם נעיין בפסוקים עצמם, נראה שהנדר בו מדובר הוא משמעותי עוד יותר:

"וְיֹשְׁבֵי גִבְעוֹן שָׁמְעוּ אֵת אֲשֶׁר עָשָׂה יְהוֹשֻׁעַ לִירִיחוֹ וְלָעָי; וַיַּעֲשׂוּ גַם הֵמָּה בְּעָרְמָה וַיֵּלְכוּ וַיִּצְטַיָּרוּ וַיִּקְחוּ שַׂקִּים בָּלִים לַחֲמוֹרֵיהֶם וְנֹאדוֹת יַיִן בָּלִים וּמְבֻקָּעִים וּמְצֹרָרִים; וּנְעָלוֹת בָּלוֹת וּמְטֻלָּאוֹת בְּרַגְלֵיהֶם וּשְׂלָמוֹת בָּלוֹת עֲלֵיהֶם וְכֹל לֶחֶם צֵידָם יָבֵשׁ הָיָה נִקֻּדִים; וַיֵּלְכוּ אֶל יְהוֹשֻׁעַ אֶל הַמַּחֲנֶה הַגִּלְגָּל וַיֹּאמְרוּ אֵלָיו וְאֶל אִישׁ יִשְׂרָאֵל מֵאֶרֶץ רְחוֹקָה בָּאנוּ וְעַתָּה כִּרְתוּ לָנוּ בְרִית; ויאמרו וַיֹּאמֶר אִישׁ יִשְׂרָאֵל אֶל הַחִוִּי אוּלַי בְּקִרְבִּי אַתָּה יוֹשֵׁב וְאֵיךְ אכרות אֶכְרָת לְךָ בְרִית; וַיֹּאמְרוּ אֶל יְהוֹשֻׁעַ עֲבָדֶיךָ אֲנָחְנוּ וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם יְהוֹשֻׁעַ מִי אַתֶּם וּמֵאַיִן תָּבֹאוּ; וַיֹּאמְרוּ אֵלָיו מֵאֶרֶץ רְחוֹקָה מְאֹד בָּאוּ עֲבָדֶיךָ לְשֵׁם ה' אֱלֹהֶיךָ כִּי שָׁמַעְנוּ שָׁמְעוֹ וְאֵת כָּל אֲשֶׁר עָשָׂה בְּמִצְרָיִם; וְאֵת כָּל אֲשֶׁר עָשָׂה לִשְׁנֵי מַלְכֵי הָאֱמֹרִי אֲשֶׁר בְּעֵבֶר הַיַּרְדֵּן לְסִיחוֹן מֶלֶךְ חֶשְׁבּוֹן וּלְעוֹג מֶלֶךְ הַבָּשָׁן אֲשֶׁר בְּעַשְׁתָּרוֹת; וַיֹּאמְרוּ אֵלֵינוּ זְקֵינֵינוּ וְכָל יֹשְׁבֵי אַרְצֵנוּ לֵאמֹר קְחוּ בְיֶדְכֶם צֵידָה לַדֶּרֶךְ וּלְכוּ לִקְרָאתָם וַאֲמַרְתֶּם אֲלֵיהֶם עַבְדֵיכֶם אֲנַחְנוּ וְעַתָּה כִּרְתוּ לָנוּ בְרִית; זֶה לַחְמֵנוּ חָם הִצְטַיַּדְנוּ אֹתוֹ מִבָּתֵּינוּ בְּיוֹם צֵאתֵנוּ לָלֶכֶת אֲלֵיכֶם וְעַתָּה הִנֵּה יָבֵשׁ וְהָיָה נִקֻּדִים; וְאֵלֶּה נֹאדוֹת הַיַּיִן אֲשֶׁר מִלֵּאנוּ חֲדָשִׁים וְהִנֵּה הִתְבַּקָּעוּ וְאֵלֶּה שַׂלְמוֹתֵינוּ וּנְעָלֵינוּ בָּלוּ מֵרֹב הַדֶּרֶךְ מְאֹד; וַיִּקְחוּ הָאֲנָשִׁים מִצֵּידָם וְאֶת פִּי ה' לֹא שָׁאָלוּ; וַיַּעַשׂ לָהֶם יְהוֹשֻׁעַ שָׁלוֹם וַיִּכְרֹת לָהֶם בְּרִית לְחַיּוֹתָם וַיִּשָּׁבְעוּ לָהֶם נְשִׂיאֵי הָעֵדָה; וַיְהִי מִקְצֵה שְׁלֹשֶׁת יָמִים אַחֲרֵי אֲשֶׁר כָּרְתוּ לָהֶם בְּרִית וַיִּשְׁמְעוּ כִּי קְרֹבִים הֵם אֵלָיו וּבְקִרְבּוֹ הֵם יֹשְׁבִים; וַיִּסְעוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל וַיָּבֹאוּ אֶל עָרֵיהֶם בַּיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי וְעָרֵיהֶם גִּבְעוֹן וְהַכְּפִירָה וּבְאֵרוֹת וְקִרְיַת יְעָרִים; וְלֹא הִכּוּם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל כִּי נִשְׁבְּעוּ לָהֶם נְשִׂיאֵי הָעֵדָה בַּה' אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל וַיִּלֹּנוּ כָל הָעֵדָה עַל הַנְּשִׂיאִים; וַיֹּאמְרוּ כָל הַנְּשִׂיאִים אֶל כָּל הָעֵדָה אֲנַחְנוּ נִשְׁבַּעְנוּ לָהֶם בַּה' אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל וְעַתָּה לֹא נוּכַל לִנְגֹּעַ בָּהֶם; זֹאת נַעֲשֶׂה לָהֶם וְהַחֲיֵה אוֹתָם וְלֹא יִהְיֶה עָלֵינוּ קֶצֶף עַל הַשְּׁבוּעָה אֲשֶׁר נִשְׁבַּעְנוּ לָהֶם; וַיֹּאמְרוּ אֲלֵיהֶם הַנְּשִׂיאִים יִחְיוּ וַיִּהְיוּ חֹטְבֵי עֵצִים וְשֹׁאֲבֵי מַיִם לְכָל הָעֵדָה כַּאֲשֶׁר דִּבְּרוּ לָהֶם הַנְּשִׂיאִים; וַיִּקְרָא לָהֶם יְהוֹשֻׁעַ וַיְדַבֵּר אֲלֵיהֶם לֵאמֹר לָמָּה רִמִּיתֶם אֹתָנוּ לֵאמֹר רְחוֹקִים אֲנַחְנוּ מִכֶּם מְאֹד וְאַתֶּם בְּקִרְבֵּנוּ יֹשְׁבִים; וְעַתָּה אֲרוּרִים אַתֶּם וְלֹא יִכָּרֵת מִכֶּם עֶבֶד וְחֹטְבֵי עֵצִים וְשֹׁאֲבֵי מַיִם לְבֵית אֱלֹהָי; וַיַּעֲנוּ אֶת יְהוֹשֻׁעַ וַיֹּאמְרוּ כִּי הֻגֵּד הֻגַּד לַעֲבָדֶיךָ אֵת אֲשֶׁר צִוָּה ה' אֱלֹהֶיךָ אֶת מֹשֶׁה עַבְדּוֹ לָתֵת לָכֶם אֶת כָּל הָאָרֶץ וּלְהַשְׁמִיד אֶת כָּל יֹשְׁבֵי הָאָרֶץ מִפְּנֵיכֶם וַנִּירָא מְאֹד לְנַפְשֹׁתֵינוּ מִפְּנֵיכֶם וַנַּעֲשֵׂה אֶת הַדָּבָר הַזֶּה; וְעַתָּה הִנְנוּ בְיָדֶךָ כַּטּוֹב וְכַיָּשָׁר בְּעֵינֶיךָ לַעֲשׂוֹת לָנוּ עֲשֵׂה; וַיַּעַשׂ לָהֶם כֵּן וַיַּצֵּל אוֹתָם מִיַּד בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְלֹא הֲרָגוּם; וַיִּתְּנֵם יְהוֹשֻׁעַ בַּיּוֹם הַהוּא חֹטְבֵי עֵצִים וְשֹׁאֲבֵי מַיִם לָעֵדָה וּלְמִזְבַּח ה' עַד הַיּוֹם הַזֶּה אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחָר"

(יהושע ט', ג'-כ"ז)

אם כן, לא רק שהייתה כאן שבועה בפני כל ישראל, אלא הייתה כאן שבועה בשמו של ה'. לכן, למרות שבד"כ אפשר להפר נדרים - במקרה של נדר חמור כזה, הדבר לא מתאפשר.

אולם, תוס' על הגמרא בגיטין מו. מתקשה בדברים אלו:

"ואם תאמר, בלאו הכי מי חיילא שבועה - והא הוי נשבע לבטל את המצוה, דכתיב 'לא תחיה כל נשמה'?... ויש לומר, דעל כרחך באין רוצים להשלים כתיב 'לא תחיה כל נשמה'"

דברים אלו של תוס' מקבילים לדברים שראינו ברמב"ם, ומשמע מכאן שכאשר הגויים בארץ רוצים להשלים עמנו, אין חיוב להכרית אותם. וממשיך תוס' ואומר:

"ואם תאמר, מאי טעמא דרבי יהודה - הא ודאי שבועה בטעות הואי? ועוד, לר' יהודה איך הניחום בארץ, הכתיב 'לא ישבו בארצך' וגו' והוה ליה נשבע לבטל את המצוה? ועל כורחך משום חילול השם הוא... ואם תאמר, בלא חילול השם נמי אין יכולין להורגן כיון דבאין להתגייר? ויש לומר דאי לאו חילול השם נהי שלא היו יכולין להרגן היו יכולין לגרשן מעריהם, ועוד דבאותה שעה לא באו להתגייר כי אם אחרי כן"

התירוץ הראשון אותו מביא תוס' הוא קשה מאד, וכבר המהרש"א עמד על הקושי הקיים בו:

היו יכולין לגרשם מעריהן - דהיינו לגרשן מעריהן לכפרים בארץ, אבל לגרשן מן הארץ לא היו יכולין בבאין להתגייר, כדמשמע 'לא ישבו בארצכם - יכול בעובד כוכבים שקבל עליו שלא לעבוד עבודת כוכבים' וכו'. ודו"ק"

המהרש"א מצטט את הגמרא מגיטין מה., הלומדת שעל עובד כוכבים שקיבל על עצמו להתגייר לא חל החיוב 'לא ישבו בארצכם'. מכאן, שלא ייתכן שללא חילול השם היו מגרשים את הגבעונים מהארץ למרות שבאו להתגייר. לכן מסביר המהרש"א, שתוס' התכוון שאלמלא החשש מפני חילול השם, היו מגרשים את הגבעונים מהערים לכפרים בארץ.

אולם, תירוץ זה קשה: אם לא ניתן לגרש את הגויים המעוניינים להתגייר מתוך הארץ, מדוע ניתן לגרש אותם מהערים לכפרים? ובכלל, מה משמעות הגירוש מהערים לכפרים - במה זה יעזור? לכן, נדמה שהתירוץ השני של תוס' יותר מתקבל על הדעת.

אולם, אם אכן נקבל את התירוץ השני של תוס', ונבין שבזמן כריתת הברית בין הגבעונים ליהושע הם עוד לא באו להתגייר - אם כן, מהיכן שאב הרמב"ם את המקור לדבריו שאסור להפר ברית עם גויים רק אם הם באים להתגייר? הרי יהושע לא הפר את הברית עם הגבעונים, למרות שהייתה קיימת עוד קודם שחשבו להתגייר?

מגילת העצמאות - מחייב הלכתי?

לענ"ד, דברי הרמב"ם מבוססים על עיקרון חשוב. לדבריו, אפשר להפר ברית שניתנה לגויים כל עוד הם לא שילמו מחיר על כריתת הברית. אולם, ברגע שהגויים שילמו על כריתת הברית מחיר מסוים - אזי הפרת הברית היא חילול השם.

אם כן, הרמב"ם לא מתכוון שאסור להפר ברית דווקא עם גויים שקיבלו על עצמם שבע מצוות בני נח, אלא כוונתו היא להביא דוגמא למחיר אותו יכולים לשלם עמים גויים על כריתת הברית. העובדה שגוי מסכים לקיים שבע מצוות מהווה מחיר מסוים שהוא משלם על כריתת הברית, ולכן במצב כזה אסור לחלל את השם ולהפר את הברית עמו. אמנם, גם מחיר אחר שישלם על כריתת הברית יוביל לכך שלא נוכל לבטל את הברית.

במילים אחרות, חילול השם נגרם כאשר אנו מפרים ברית בעלת משמעות, וקבלת שבע מצוות ע"י הגויים מהווה סימן לכך שהברית שנכרתת היא בעלת משמעות. ממילא, במצב כזה לא ניתן להפר אותה.

לאור דברים אלו, הגעתי לפני עשרים וכמה שנים לחידוש משמעותי.

כידוע, במגילת העצמאות ישנה הבטחה שמדינת ישראל תדאג לכל העמים היושבים בארץ גם אם הם אינם יהודים. אמרתי אז, לאור ההסבר שהבאתי כעת ברמב"ם, שכיוון שמגילת העצמאות היא מסמך בעל משמעות חוקית, ממילא ההתחייבויות הכתובות בה הן בעלות משמעות רבה. במילים אחרות, כפי שקבלת שבע מצוות נותנת תוקף משמעותי לברית, כך גם כתיבת התחייבות במגילת העצמאות נותנת לה תוקף משמעותי. לכן, אליבא דהרמב"ם ישנה חובה הלכתית לשמור על מגילת העצמאות והדברים הכתובים בה - החשש מחילול השם!

באותם שנים, שר החוץ ביקש ממני להגיע לכנס מפקחים בנושא היחס ללא-יהודים החיים במדינה. באותו כנס נכח גם השר נבון, שבאותה תקופה היה שר החינוך. באותו כנס שמעתי כל מיני נאומים של אנשים דתיים, שניסו להביא כל מיני מדרשי חז"ל מהם ניתן ללמוד על החיוב לדאוג לגוי החי בארץ. אני עליתי ואמרתי את קיצור הדברים שאמרתי כאן - ההלכה מחייבת לדאוג גם לתושבים הלא-יהודים החיים במדינת ישראל, כיוון שכך כתוב במגילת העצמאות ויש לשמור על הבטחה זו.

לאחר כמה ימים הגיע לישיבה אדם מ'קול ישראל', והוא ביקש ממני להתראיין ברדיו ולחזור על כך שלמגילת העצמאות יש תוקף הלכתי. ואמנם, כך עשיתי. הדברים התפרסמו, עד כדי כך שמישהו הגיע אלי וסיפר לי ששמעון פרס, שהיה אז ראש הממשלה, ציטט אותי במספר שיחות. להבדיל, בעיתונות החרדית השמיצו אותי מאד. הם כתבו שם: ואם המדינה תחליט לכתוב במגילת העצמאות שעל כל האזרחים לאכול חזיר - האם גם אז יהיה לכך תוקף הלכתי?! אמנם, כמובן שהדברים לא מתחילים, כיוון שבשעור זה הסברתי למה בדיוק התכוונתי, ולא החרדים ולא שמעון פרס הבינו את כוונתי: לא למגילת העצמאות יש תוקף הלכתי, אלא להתחייבויות הנמצאות כלפי הגויים בארץ בה יש תוקף כזה, כיוון שהפרתן תגרום לחילול השם!

למרות זאת, העובדה שהדברים שאמרתי עוררו הדים, מלמדת אותנו דבר חשוב: גם החילונים מבינים שכאשר לדבר מסוים יש תוקף הלכתי - הוא הופך למשמעותי. שמעון פרס העריך מאד את מגילת העצמאות גם קודם ששמע את דברי, אולם כששמע שלדעתי יש למגילה גם תוקף הלכתי, בכל זאת הדבר הגדיל את ערכה בעיניו.

בהקשר זה, אני נזכר בראיון שקיימו עם עגנון לאחר שקיבל פרס נובל. באותו ראיון שאלו אותו מהו סיפור החיים שלו. הוא ענה: 'נולדתי בבוצ'ץ', חיברתי את 'ימים נוראים' ועוד סיפורים ועכשיו קיבלתי פרס נובל!'. כנראה שגם עגנון הבין, שההתלהבות מכל הסיפורים שלו היא רק עניין של זמן; לעומת זאת, הסיפור על 'ימים נוראים' הוא דבר שישאר לעד, כיוון שהוא קשור לעולם ההלכה והתפילה!

 

* השעור נאמר כחלק מימי העיון בחנוכה תשס"ח ולא עבר את ביקורת הרב.