עירובין | דף כז | חילוק בטומאות

בסוגייתנו מובאת ברייתא בנוגע לדין טומאה של 'תפוס':

"דתניא: האוכף טמא מושב, והתפוס טמא מרכב".

רש"י (ד"ה תפוס) כותב שהתפוס משמש לרוכב ככלי אחיזה בכדי לעלות על האוכף או להיאחז בו בזמן הרכיבה; הרשב"א בחידושיו מביא את פירוש הר"ח שמסביר כי התפוס הינו 'צידי האוכף שמלפניו ולאחריו שאדם תופס בהן בשעה שעולה לרכיבה'. באופן זה פירשו ראשונים נוספים. מכל מקום, מדבריהם משמע שהתפוס אינו מושב כשלעצמו, כלומר, לא יושבים עליו.

הקושי שעולה מדבריהם הוא כיצד יתכן לחלק טומאה בכלי אחד? מאיפה למדים שחלק מכלי יהיה טמא בטומאת מושב וחלק אחר שלו יהיה טמא בטומאת מרכב?

אי אפשר לתרץ זאת בכך ששניהם אבות טומאה משום שישנו חילוק ביניהם: טומאת משכב מטמאת את האדם לטמא בגדים ואילו טומאת מרכב מטמאת רק את האדם ולא את הבגדים שלו. הריטב"א בחידושיו כתב שמדובר בגזרת הכתוב:

"וגזרת הכתוב הוא כי הזב כשרוכב על המרכב יטמא מקום מושבו לטמא אדם הנוגע בו לכיבוס בגדים ושיטמא הצדדין טומאה יותר קלה שלא יהא הנוגע בו טעון כיבוס בגדים ואף על פי שהטומאה יורדת לשניהם ביחד על [ידי] רכיבתו".

כלומר, הזב הרוכב על המרכב מטמא את מקום מושבו בטומאה חמורה יותר מאשר את הצדדים – 'התפוס' שטומאתם קלה יותר.

הסבר נוסף שניתן להציע הוא שלא מדובר בכלי אחד, אלא בשני כלים נפרדים.- כך ניתן להבין מדוע יש חילוק בין טומאות הכלים. ר"ל, מקום המושב שנקרא אוכף טמא טומאת משכב. לעומת זאת, הכלי שנקרא תופס, שבו נאחזים על מנת לעלות לרכיבה (ואולי גם נאחזים בו קצת בעת הרכיבה) טמא רק טומאת מרכב. לפי הסבר זה, אם יהיה מדובר בכלי אחד שהוא מורכב מהאוכף והתופס אז כל הכלי יהיה טמא טומאת משכב.