חכמה עליונה וחכמה ארצית

  • הרב אליקים קרומביין
מורשת הגר"א - 16
חכמה עליונה וחכמה ארצית
א.
בשיעור זה נמשיך לברר את יחסו של הגר"א ללימודים כלליים. בהקדמה ל"פאת השולחן" ראינו קביעה עקרונית, שהחכמות נצרכות לתורה ו"כלולות" בה.
עיון נוסף בפסקה זו תעזור לנו לענות על השאלה המתעוררת מעצמה: מאיפה קיבל הגר"א את כל ידיעותיו בחכמה? לאור הקביעה שבאמת החכמה "כלולה" בתורה, היה מקום לטענה שהגר"א עסק רק בתורה, אלא שמתוך התורה, ובאופן שקשה לאנשים רגילים לתפוס, הוא למד גם את מדעי הטבע. אבל מדברי ר' ישראל משקלוב עולה האפשרות הפשוטה יותר - שהדברים נלמדו מפי מומחים. שהרי את מקצוע התרופות רצה ר' אליהו ללמוד מרופאים, אלא שנמנע מכך עקב החשש של אביו, כי ידיעת המקצוע תחייב אותו גם לעסוק בו בפועל, ואביו לא רצה שהדבר יגזול מזמנו היקר.[1] יש לשים לב שלא עלה על דעת האב, וכנראה גם לא על דעת הבן, להימנע מעצם למידת החכמה הזאת, וכנראה שבעיניהם השקעת הזמן הנדרש ללמידה היא מוצדקת. רק הצפי של התעסקות מקצועית בתחום הרתיע אותם.
בעניין מקורות ידיעותיו של הגר"א, הספר "קול התור"[2] המיוחס לתלמיד הגר"א (בהמשך נרחיב את הדיבור על ספר זהו) אומר כדלהלן:
בשלשה דרכים זכה רבנו להשיג את ידיעתו הרבה בשבע החכמות: א) ע"י החכמה של מעלה תרעי דחכמתא דלעילא הצפונה על כל פרטיה בסודות התורה, ב) ע"י מחקרי כוחות הטבע מבועי דחכמתא דלתתא, ג) ע"י דרגתו הגבוהה ברוח הקודש דזהירא עילאה, עד כדי שנהירין היו שלו שבילי דרקיע כשבילי חכמת התורה.
מן הדרך השניה נשמע שלפחות אחד המקורות היה לימוד טבעי מן הסוג המוכר לנו.
 
לא כל גדולי התורה בדורות הבאים היתה דעתם נוחה מן האפשרות שהגאון מווילנא יקדיש מזמנו ללימוד דברים שאינם תורה. ר' אליהו רוגולר, רב ליטאי חשוב שחי שני דורות אחריו, טען שהגר"א עסק בכך רק בהיותו בבית הכסא. ואולם הצמצום הזה מוכחש על ידי נכונותו של ר' אליהו ללמוד מהרופאים, וכן על ידי העובדה שהגר"א חיבר חיבורים בנושאים האלה, כפי שהעיד תלמידו ר' מנחם מנדל משקלוב[3]. אחד מהם שהגיע לידינו, הוא ספר גיאומטריה בשם "איל משולש", הכולל הוכחה מקורית למשפט פיתגורס.
ועם זאת עדיין מתבקשת הסברת זיקתו של הגר"א ללימודים כלליים. כפי שניתן לשער, הרבה נכתב על הנושא הזה כבר במאה התשע-עשרה. שאלת לימודי חול בקרב היהודים היה לנושא מעשי בוער מאוד לאורך המאה ההיא, ובירור עמדתו של הגאון מווילנא היתה ללא ספק חשוב ביותר בעיני המתווכחים. אנחנו כאן נעמוד על שתי גישות מרכזיות המצויות בין אלה שגייסו את תקדימו של הגר"א לחיזוק העמדה שיש לעסוק בחכמות כלליות.
 
נקדים הערה כללית. אנחנו נעיין בדעותיהם של אנשי תורה ורוח, שחיו אחרי הגר"א אבל ראו את עצמם הולכים בעקבותיו. כל אחד מאלה הוא למעשה פרשן של עמדת הגר"א. עלינו להביא בחשבון שפרשנות זו עשויה להיות יצירתית, ושאין הפרשן מודע תמיד לגבול שבינו לבין מושא הפרשנות שלו. עם זאת, גם פרשנות יצירתית תיחשב יחסית קרובה למקור, במידה והיא נשענת על הנחות הקיימות במקור עצמו. זאת להבדיל ממי שיאמץ לכאורה את עמדתו של הגאון מווילנא אך מבסס אותה על הנחות חדשות שהתפתחו לאחר זמנו.
 

ב. הגר"א "והריבלינים"

את התפישה הראשונה נפגוש בכתביהם של צאצאי תלמידי הגר"א בארץ ישראל. כאן המקום לעשות היכרות עם משפחה, ששמה הפך למושג-מותג, הלא היא משפחת ריבלין. בני ריבלין היו שאר-בשרו של הגר"א[4], ונודעו כקרובים אליו גם מבחינה רוחנית. משכנם היה בעיר שקלוב, ופעילותם ונוכחותם שם הפכה את העיר למעוז של תורת הגר"א, שניה בחשיבותה אחרי ווילנא. המשפחה תקעה יתד בירושלים בקרב תלמידי הגר"א, ואנו מוצאים אותם בין מנהיגיה הבולטים של הקהילה במחצית השניה של המאה התשע-עשרה.
 
משפחת ריבלין שמרה על מסורות בעל פה ובכתב, הכוללות התעסקות אידיאולוגית רחבה במשנת הגר"א. עיקר עניינן של מסורות אלו הוא תורת הגאולה, והגר"א עומד במרכז התורות האלו כדמות המבשרת את התקופה המשיחית. הגר"א ציווה את תלמידיו לעודד ולפתח מגמות רוחניות מסוימות, שנועדו לקדם את הגאולה. תמציתן של הוראות הגאון האלו כתובות בספר "קול התור", המיוחס לר' הלל ריבלין, ששמע תורה מהגר"א עצמו. הספר נשמר בכתב יד עד לפני כארבעים שנה, ומאז הוא הגיע בשלבים למכבש הדפוס.
אמינותו של הספר "קול התור" נדונה על ידי רבנים וחוקרים, ועוד חזון למועד בעניין זה. לעת עתה, די לנו בעובדה שהמסורות האלו הן ישנות, ומקומן המכובד בקהילת ה"פרושים" משייך אותן ללא ספק ל"מורשת הגר"א". מעתה נוכל לדלות מכאן הסתכלות חשובה, העשויה להפיץ אור על מידת קישורו של הגאון מווילנא לעולם ההשכלה הכללית.
 
לימוד "שבע החכמות" הוא חלק מתוכנית הגאולה על פי "קול התור". למחבר "קול התור" אין ספק שהשיקולים שאותם תיאר ר' ברוך שיק בהקדמה לספר אוקלידוס, המכריעים לטובת לימוד מדעי הטבע, אכן נשמעו מפי הגר"א עצמו. הפצת החכמה בין היהודים מוציאה את "בלעם מפיהם" (של הגויים), מרוממת קרן ישראל ומקדשת שם שמים. אלא שעל פי תורת הגאולה של הגר"א ותלמידיו, כל ההישגים האלה הם תחנות בתהליך שיבת ציון, מעבר לחשיבותם העצמית. כדי שישראל יגיע למקומו ההיסטורי הראוי, נדרש שהגויים יכירו בעליונותו ובעליונות תורתו. על כן, החזרת שבע החכמות לעם ישראל תחיש את הגאולה.
 
אך הקורא בפרק החמישי ב"קול התור" רואה בעליל שהגר"א בונה את תפישתו על קשר אורגני בין חכמות הטבע לבין התורה. ההבטחה "לתתך עליון על כל גויי הארץ לתהילה ולשם ולתפארת" (דברים כ"ו יט) מתייחסת להכרת אומות העולם בעליונותה של תורת ישראל וחכמתם. הזוהר מגלה את הייעוד הזה בניסוח משלו:
ובשית מאה שנין לשתיתאה, יתפתחון תרעי דחכמתא לעילא ומבועי דחכמתא לתתא ואיתתקן עלמא לאעלי בשביעאה.
תרגום: בשש מאות שנה לאלף השישי, ייפתחו שערי החכמה למעלה ומעיינות החכמה למטה, ויתוקן העולם להיכנס לאלף השביעי.
שנת ת"ר (1840) מצוינת כאן כשנה שבה ייפתחו שערי החכמה הרוחנית העליונה, ובמקביל - מעיינות החכמה הארצית. הדימוי מזכיר את מבול ההרס שהומטר בשחר ההיסטוריה, כאשר נפתחו "ארובות השמים ומעיינות תהום רבה" והציפו את האנושות. אלא שהפעם המטר הוא לברכה. לא רק שמשמעות הדברים היא השקפה חיובית גם על החכמה "שלמטה", אלא שיש לשער ששני מקורות החכמה קשורים ביניהם בקשר אמיץ, שהרי ההתגלות של שתיהן היא מתואמת. כמה רחוקה האווירה הזו מאבני הבליסטראות שהמטיר ר' פנחס מפולוצק על הנמשכים אחר הידע הכללי! כזכור, ר' פנחס כינה את העיסוק בחכמות חיצוניות: "המים המרים והמאררים העכורים המלוחים והסרוחים, חכמות החיצוניות ולמודים טבעיות".
 
ג. חכמת הטבע הגנוזה בתורה
לאור קביעת הזוהר האמורה, אין תימה בדעתו של הגר"א (בשונה מדברי תלמידו ר' פנחס) ששני מקורות החכמה האלה אינם מתחלקים בין ישראל לבין אומות העולם, אלא הכל מכוון לחכמת ישראל. נצטט כאן מ"קול התור":
יסוד היסודות של כל הבריאה... הוא אור החכמה העליון, חכמת אלקים בקדושה של מעלה כולל בתוכו כח סגולה עליון שממנו נובעת כל הסגולות הרוחניות והגשמיות של כל הבריאה... לפי הכלל הגדול של רבנו הגר"א בבאורו לספרא דצניעותא – כל הסגולות של האורות העליונים נובעות מהכח השגיב והקדוש של אור החכמה העליון, וניצוציהן יורדים מלמעלה למטה עד עולם העשיה ומתגשמים בעולם התחתון... ולפי זה כל הסגולות הטבעיות שבעולם התחתון נמשכות מכח אור החכמה העליון. כל עיקרי הסגולות היורדות מלמעלה למטה מתרכזים בשבע מדורות במובן הכתוב "חכמות בנתה ביתה חצבה עמודיה שבעה", שהן שבע חכמות הכלולות בשבעה עמודי העולם כנודע... וכל אל הכלולים ברזי התורה כי ליכא מידי דלא רמיזי באורייתא וכל התורה כולה נובעת (נובלות מחכמה שלמעלה כדברי המדרש) ורבנו הוסיף נובלות של תורה הם שבע החכמות של מטה בכונת הזהר "ומבועי דחכמתא לתתא" בסוד מעינות תהום ובסוד ברכת תהום רובצת תחת הנובעות מברכת שמים מעל, ובכדי להבין ולהשיג את חכמת התורה הכלולה באור החכמה העליון נחוץ ללמד גם את שבע החכמות הצפונות בעולם התחתון עולם הטבע, בסוד "תחתית ההר". ורבינו אמר משל למה הדבר דומה, למלמד דרדקי המסביר לתלמידיו הפעוטים כמה דברים שבתורה על ידי צעצועים וכדומה וציורים פשוטים.
   
מעתה נחזור ונשאל, האם באמת לימוד החכמות הוא בעל ערך "אינסטרומנטלי" בלבד, תנאי טכני הנחוץ כדי להבין את התורה, כדברי עמנואל אטקס? לכאורה כך אמר הגר"א בשורות האחרונות – כאשר הוא נזקק למשל של המלמד הממחיש את רעיונות התורה המופשטים באמצעות צעצועים. ואולם מכל הפסקה ברור שהדברים אינם כה פשוטים. כדי לבאר את מהותן של החכמות, התיחס הגר"א למדרש (בראשית רבה פרשה מד, יז): "נובלות חכמה שלמעלה – תורה". לפי זה, התורה הארצית שלנו היא "נובלות", מעין פירות הנושרים מן החכמה העליונה. הגר"א פיתח את הרעיון הזה הלאה: החכמות הטבעיות הן "נובלות התורה". הן מהוות שלב נוסף, קומת בסיס שנוצקה מכוח התורה בעולם הממשות. החכמות ממחישות את בתורה לא במובן הדידקטי הפשוט – בתור אמצעי המחשה להקל על ההבנה - אלא משום שזה כל מהותם: המחשה בתוך הקיום המוכר של החכמה העליונה ש"נבלה" לתוך התורה.
 
ובכן החכמות כלולות בתורה, או יותר נכון, כפי שאמר הגר"א – "ברזי התורה", כי "ליכא מידי דלא רמיזי באורייתא". כאשר שמענו את בעל פאת השולחן המצטט מפי הגר"א שהחכמות "כלולות" בתורה, תהינו האם הוא התכוון להכללה מהותית ואורגנית, באותו מובן שהוא רואה את ההלכה כלולה בגמרא, והגמרא במשנה. תהייתנו מתאמת לגמרי, בכל הקשור לפרשנות המופיעה ב"קול התור".
תפישה זו היא ללא ספק מיוחדת, אבל מצד שני אינה מפתיעה כלל, כי יש במהלך הזה היגיון, המשלים בטבעיות את מה שהיה ידוע לנו מכבר על הלך רוחו של הגר"א. מוכרת לנו התמונה הפנימית של התורה בשיטת הגאון, כבנויה מתהליך של האצלה: מקור אחד "מוליד" מקור נוסף, וכן הלאה. הדפוס הזה של האצלה שגור למדי בתורת הסוד, בתור תיאור למבנה הקוסמוס. ואולם הרחבת המושג הזה היא חידושו של הגאון מווילנא: יש לדעתו לדבר לא רק על האצלה "ספירותית" (כלומר של ספירות הקבליות חכמה בינה וכו'), אלא "סִפְרוּתִית" – תורתית, והאצלה זו משווה מבנה משותף לעולם הריאלי ולעולם הדעת כאחת. ההקבלה אינה מקרית. התורה היא הראי של המציאות: "ליכא מידי דלא רמיזא באורייתא". המימרא הזו במקורה (תענית ט.) אומרת ש"אין דבר" הנלמד מהנביאים והכתובים שאינו רמוז בתורת משה, אבל לפי ר' אליהו מווילנא, "אין דבר" כולל את המציאות כולה כפשוטה. ועל כן, כמעט אין מנוס הגיוני מן המסקנה שהתורה גונזת בתוכה את חכמת הטבע.
 
ד. האם תלמידי הגר"א למדו מדעים?
התמונה המצטיירת מעוררת שאלה – אם כך היתה עמדתו של הגר"א, היינו מצפים למצוא את עקבותיה אצל תלמידיו בפועל, כבר מהדור הראשון. תלמידים אלה היו אמורים לעסוק בחכמות חיצוניות, ולא רק בתורת הנגלה והנסתר. גם היינו אמורים לקרוא על עידוד מעשי ממש ללימודים האלה באופן נרחב מצידו של הגאון, יותר מאשר באותה אמירה בודדת שצוטטה על ידי ר' ברוך משקלוב. המסורות שהוזכרו לעיל מרשימות, אבל "צפו" על פני השטח עם גילויו ברבים של הספר "קול התור". האם יש עוגן קדום יותר? ואם אין, ייתכן שעלינו להמעיט בחשיבותו של העניין הזה בתור מרכיב במורשת הגר"א.
ראשית, יש לציין שגם חוקרים מגיעים למסקנה שלא כל עקרונותיו של הגר"א השאירו רושם ספרותי ברור וחד-משמעי. לדוגמה, איננו מוצאים שהתלמידים מצטטים ממנו דבר על הצורך לפעול לתחייה לאומית בארץ ישראל, למרות שכמה מגדולי תלמידיו ככל הנראה היו משוכנעים שזו היתה משאת נפשו, ואף קיימו את המצווה הזאת בגופם.
לאחר ההסתייגות הזאת, יש לציין שהמקורות המגיעים אלינו מבית ריבלין אכן מצביעים על השפעת עמדתו זו של הגר"א עוד בחייו, ובמעגל הקרוב אליו ביותר. דמות מפתח כאן היא אבי המשפחה, ר' בנימין ריבלין. הוא היה האישיות המרכזית בשקלוב התורנית – "על ידו נבנתה עיר התהלה ק"ק שקלאוו על תלה,  קימו וקבלו עליהם הרבה מהתנהגותיו (של הגר"א) בדרכי הלימוד ונתיבות המצות כתיקונן ", כך כותבים בני הגר"א בהקדמתם לביאור אביהם לשולחן ערוך. הרב מרדכי נתנזון שהכיר אישית את ר"ב ריבלין, כתב עליו כך:
ולמד כל היום וכל הלילה, וקנה העופרת בידו תמיד לרשום את חדושי הגהות על גליון הספרים, ומליצתו המורגלת על זה "וקנה לך חבר"...היה שמח וטוב לב, מקבל כל אדם באהבה, משמחו בספוריו הנעימים מגדולי ישראל, וביחוד מרבו הגאון החסיד רבינו אליהו זצלל"ה, ובכל פעם בהזכירו, היה נרעד ונפחד.  ועסקן בדברים היה, וידבר על העצים ועל המחצבים ועל כל בהמה ורמש, ומבין בכל מלאכת מחשבת.  בקיץ היה הולך לשוח כמה שעות בכל יום ואסף עשבים, שרשים ופרחים, ויעש מהם רפואות כמשפט חכמות הרקוח (פארמאציא, אשר ידע היטב מספרי חכמי העמים בלשונם, כאשר ידע גם כל חלקי חכמת הטבע, מבית אבנים - מינעראלאגיע, באטאניק -  עד בית מועד לכל חי -  זאאלאגיע) והיה נותן את העשבים והרפואות אשר הכין לכל חולה אשר בא לדרוש בו.  כי גם בחכמת הרפואה היתה לו ידיעה גדולה, עפ"י חוקי החכמה, וגם השר והגאון מהורי"ץ, בעת חליו, לא דרש ברופאים כי אם בר' בנימין, וראיתיו יושב על מיטתו, אוחז את ידו וסופר את דפיקות הדפק על רגעי מורה השעות אשר לפניו, ופעמים היה נעור אצלו כל הלילה, וספרו בידו.
לפנינו תאור של גדול בתורה שהיה, לפי המדווח, בקי במדעי הטבע. הוא אף שלט ברוקחות, ואנו נזכרים כאן בהתלבטותו של הגר"א האם ללמוד את המקצוע, והנה תלמידו-קרובו אכן הגשים את החלום הזה.
קריאת הפרטים הביוגראפיים האלה אינה מחייבת אותנו לייחס לר' בנימין אידיאולוגיה כלשהי. אפשר היה לפטור את הידיעות הנרחבות שלו כעניין אישי-מקצועי; הוא אינו התלמיד חכם הראשון שהיתה לו יד גם בחכמה חיצונית. אך אם נדייק, מהתיאור משתמע שכל ההשכלה הזאת לא היתה נחוצה לר' בנימין לצורכי פרנסה. את התרופות הוא היה "נותן לכל חולה אשר בא לדרוש בו", כנראה חינם אין כסף. ואכן, ר' בנימין ריבלין היה עשר מופלג, ולא היה לו כל צורך להתפרנס מרוקחות. מה פשר המחזה הזה, שמקורב מובהק לר' אליהו מווילנא מקדיש חלק חשוב מזמנו ומחייו לידיעות כלליות?
המסורת המשפחתית, על כל פנים, טוענת שהשכלתו הכללית היתה קיום ציוויו ורצונו של הגר"א. כך נרשמו הדברים, בין השאר, בידי נינו של ר' בנימין, ר' יוסף ריבלין, שהיה מנהיג ופעיל התיישבות בולט שייסד כמה שכונות חדשות בירושלים.[5] המסורת מזכירה עוד כמה מקורבים לגאון מבין חכמי שקלוב שהיו בקיאים בחכמות: ר' יהושע צייטלין, ר' ברוך שיק, ר' מנשה מאיליה,[6] ועוד.
ובכן במבט לאחור, לפחות ענף אחד של ממשיכי מסורת הגר"א אכן מזהה את החיוב שבלימודי חול כבר מהדור הראשון של התלמידים. האם כל "הענפים" ראו את זה ככה? זו אחת השאלות שתלווה אותנו בהמשך בירורה של סוגיה זו. הרושם של שתיקה האופפת צד זה של מורשת הגר"א אינו טעות אופטית. מן הראוי להתבונן בשאלה, מי הדגיש את זיקתו של הגר"א לחכמה כללית, מי התפעל ממנה, ולעומת זאת - מי העלים אותה.
 
 
 
 

[1] כמובן, למרות שאין הדבר מוזכר בפסקה שלפנינו, אפשרות סבירה נוספת היא שהגאון למד את מקצועות החול מספרים.
[2] פרק חמישי אות יד.
[3]  הדברים מופיעים בהקדמת רמ"מ משקלוב לפירוש הגר"א למסכת אבות.
[4]  השם "ריבלין" התגלגל משמו של ר' משה רבקש, בעל "באר הגולה" על שולחן ערוך, שהיה מאבותיהם המשותפים של הגר"א ושל הריבלינים.
[5] הדברים מובאים במדרש שלמה מאת בנו, ר' שמלה זלמן ריבלין, עמ' 149.
[6] ר' מנשה לא התגורר בשקלוב, אבל כנראה היה מיודד עם ר' יהושע צייטלין.