דין חלב עכו"ם

נושאים בהלכות כשרות

שיעור מספר 28

חלב עכו"ם

א. סיבת האיסור

במשנה בעבודה זרה נאמר:

ואלו דברים של עובדי כוכבים אסורין ואין איסורן איסור הנאה: חלב שחלבו עובד כוכבים ואין ישראל רואהו...

(ע"ז, לה:).

בגמרא (שם) מוסבר שהטעם לאיסור הוא מחשש לערבוב של חלב טמא,[1] דהיינו חלב של בעל חיים האסור באכילה (שגם חלבו אסור, כמובן). כך נפסק גם ברמב"ם (הלכות מאכלות אסורות, ג', יז), ובשו"ע (יו"ד, קט"ו, א):

חלב שחלבו עובד כוכבים ואין ישראל רואהו אסור, שמא עירב בו חלב טמא.

חשוב להדגיש: חלב עכו"ם שונה מבישול עכו"ם (עיינו שיעורים 8 וְ-9) ויין נסך (בו נעסוק בהמשך), בהם בגלל חששות שונים אפיית האוכל או עשיית היין עצמן נאסרו; אין שום בעיה שגוי יחלוב אם החליבה נעשית בפיקוח כך שמוודאים שחלב טמא לא הוסף, ואם כן המינוח "חלב עכו"ם" מטעה.

ב. אופי האיסור

גזירה גורפת או רק כאשר יש חשש

שאלה המרכזית בנוגע לאיסור חלב עכו"ם הוא האם אופי האיסור נגזר באופן ישיר מסיבת האיסור, או שהאיסור הוא איסור גורף; דהיינו, האם חז"ל אסרו חלב עכו"ם רק כאשר יש חשש שמא עורבב בו חלב טמא, או שחז"ל אסרו חלב עכו"ם גם כאשר החשש לא קיים.[2]. לשאלה זו השלכות רבות, אך טרם שנעסוק בהן ננסה להראות איך ניתן להבין את שני הכיוונים הללו כבר מפשט הגמרא.

בגמרא בע"ז לט: מובאת ברייתא:

יושב ישראל בצד עדרו של עובד כוכבים ועובד כוכבים חולב לו ומביא לו, ואינו חושש.

הגמרא מנסה לברר באיזו מציאות מדובר:

 היכי דמי? אי דליכא דבר טמא בעדרו, פשיטא...

על כך מעיר המרדכי:

יש מוכיחין מכאן דאם ברור לנו דאין בהמה טמאה בעדרו דמותר ליקח חלב מאותו עובד כוכבים אפילו אין ישראל רואהו.

(עבודה זרה, תתכ"ו).

כלומר ניתן ללמוד מ"הפשיטא" של הגמרא, שאם אין חשש לערבוב של חלב טמא, חלב עכו"ם מותר. אולם, המרדכי בעצמו דוחה הבנה זו:

וטעות הוא בידם דאם כן היה לו להקשות אי דליכא דבר טמא בעדרו למה לי ישראל יושב בצד עדרו ורואהו. אלא הכי פירושו: אי דליכא דבר טמא בעדרו פשיטא דביושב בצד עדרו סגי...וכן כתב ה"ר פרץ...דאפילו אין דבר טמא בעדרו יש להחמיר להיות הישראל שם בתחלת החליבה...

ניתן להבין שהמרדכי פשוט חושש יותר, אך מסתבר שהוא מבין שחז"ל גזרו לאסור חלב עכו"ם באופן גורף, גם כאשר אין חשש של ערבוב חלב טמא.

כאשר במציאות כשאין חשש

במציאות שלנו כיום יש וודאות כמעט מוחלטת שלא עירבו חלב טמא עם החלב הטהור, שכן חלב טמא יקר יותר בצורה משמעותית (עיינו במאמרו של הרב ויטמן , תחומין כ"ב); ולכן לשאלה ששאלנו לעיל יש השלכה מעשית - האם בכל זאת יש לאסור כיום חלב עכו"ם? בשאלה זו נחלקו גדולי האחרונים:

הרדב"ז (שו"ת, ד, עה) הוא ראש המתירים, והוא אומר שאם אין חשש לערבוב של חלב טמא חלב עכו"ם מותר. הוא מבסס את ההיתר על ה"פשיטא" שראינו לעיל, ועל ההנגדה שעולה (ע"ז לה:) בין חלב עכו"ם לבין גבינה, ממנה הוא מסיק כי גבינה נאסרה באופן גורף, גם כאשר אין חשש לערבוב של חלב טמא, ואילו חלב נאסר רק כאשר יש חשש לערבוב של דבר טמא. הרדב"ז אף מבין שגם המרדכי מתיר באופן מהותי חלב עכו"ם שאין חשש שמעורב בו חלב טמא, והוא אסר רק בגלל חשש של עירוב חלב טמא. גם הפרי חדש (קט"ו, ו) סובר כרדב"ז, וממנו עולה שלא רק כאשר וודאות שאין עירוב של חלב טמא החלב מותר, אלא אף כאשר רק מסתבר מאוד שלא היה ערוב כזה, וכך נראה גם שסובר החזון אי"ש (יו"ד, מ"א, ד)[3]. לעומת זאת, החת"ם סופר (שו"ת, ב', יורה דעה, ק"ז) סובר שחז"ל אסרו חלב עכו"ם באופן גורף, גם כאשר אין חשש של עירוב חלב טמא.[4] הוא מוסיף שגם אם הלכה עקרונית כרדב"ז, בני אשכנז קבלו על עצמם לאסור באופן גורף חלב עכו"ם, ותוקף קבלה זו הוא של איסור נדר מדאורייתא.[5] רוב האחרונים סוברים כחת"ם סופר,[6] ואוסרים חלב עכו"ם גם כאשר אין חשש לערבוב של חלב טמא.

אבקת חלב עכו"ם

החזון אי"ש (יו"ד, הלכות מאכלי עכו"ם, מ"א, ד) סבור שאין הבדל בין חלב לבין אבקת חלב, שכן אבקת חלב היא בסך הכל חלב מיובש, ואין שום סיבה להקל בו יותר מאשר בחלב. מאידך, הרב פרנק (שו"ת הר צבי, יו"ד, ק"ג) הקל באבקת חלב יתר מאשר בחלב, כי לדעתו הגזירה לא כללה אבקת חלב, שלא הייתה קיימת בימי חז"ל. כלומר, גם על פי הכיוון לפיו הגזירה היא גזירה כוללת ניתן להקל באבקת חלב, כיוון שגזירת חלב עכו"ם לא כללה אבקת חלב. לכך הסכימו הציץ אליעזר (ט"ז, כ"ה) והרב עובדיה יוסף (ילקוט יוסף, ט', איסור והיתר ב). מאידך, יש פוסקים רבים שאסרו אבקת חלב, וביניהם שו"ת מנחת יצחק (ד', י"ב) והרב מרדכי אליהו[7].

אם כן במקרה, במציאות של ימינו ניתן להקל (לפחות לפי חלק ניכר מן הפוסקים) באבקת חלב גם אם נאמר שהגזירה היא רק כאשר יש חשש לעירוב של חלב טמא, וגם אם נאמר שהגזירה היא גזירה כוללת. אולם, הרב ויטמן (לעיל) ציין שמבחינה מעשית ההיתר של אבקת חלב כיום בעייתי, וזאת בגלל הבעיה של גבינת עכו"ם, בה נעסוק מייד.

ג. גבינות עכו"ם

אופי האיסור

גבינת עכו"ם (כולל כל סוגי הגבינה - לבנה, צהובה וכו') אינה אסורה מטעם גזירת חלב עכו"ם הרגילה, שכן לא ניתן לגבן גבינה מחלב טמא, והמשנה בע"ז (כט:) מעלה לראשונה את איסור זה:

אמר ר' יהודה: שאל ר' ישמעאל את רבי יהושע כשהיו מהלכין בדרך, אמר לו: מפני מה אסרו גבינות עובדי כוכבים? אמר לו: מפני שמעמידין אותה בקיבה של נבילה. אמר לו: והלא קיבת עולה חמורה מקיבת נבילה.... השיאו לדבר אחר, אמר לו: ישמעאל, היאך אתה קורא כי טובים דודֶיךָ מיין או כי טובים דודיִךְ? אמר לו: כי טובים דודיִךְ. אמר לו: אין הדבר כן, שהרי חבירו מלמד עליו: לריח שמָנֶיךָ טובים.

ובגמרא בלה. ממשיך הדיון:

השיאו לדבר אחר וכו'...מאי טעמא? אמר עולא, ואיתימא רב שמואל בר אבא: גזרה חדשה היא ואין מפקפקין בה. מאי גזירתא? אר"ש בן פזי אמר ריב"ל: משום ניקור...ושמואל אמר: מפני שמעמידין אותה בעור קיבת נבילה. רב מלכיא משמיה דרב אדא בר אהבה אמר: מפני שמחליקין פניה בשומן חזיר. רב חסדא אמר: מפני שמעמידין אותה בחומץ. רב נחמן בר יצחק אמר: מפני שמעמידין אותה בשרף הערלה.

בחלב עכו"ם מדובר על חשש ברור שמחמתו החלב נאסר, אך גבינת עכו"ם מתחילה כגזירה חשאית שטעמה לא ברור. מקובל להלכה שהחשש הוא מצד העמדה בעור קיבת נבילה (שו"ע, יו"ד, קט"ו, ב); אך אופי האיסור הוא של גזירה מוחלטת, בדומה לשיטת החת"ם סופר בחלב עכו"ם, ועל כן גבינת עכו"ם אסורה גם אם ידוע שהיא לא הועמדה בקיבת נבילה (רמב"ם, מאכלות אסורות, ג', יד; שו"ע יו"ד קט"ו, ב). על פי כיוון זה היה מקום לומר שאף אם ישראל רואה את הכנת הגבינה היא תאסר, וכן סוברים חלק מן האחרונים (ש"ך, שם, ב; גר"א, שם, יד); אך לדעת רוב האחרונים אם ישראל רואה את הכנת הגבינה (ומוודא שלא העמידו אותה על ידי חומר אסור) היא מותרת (רמ"א, שם, ב; בית מאיר, שם, פתחי תשובה, שם, ו; חכמת אדם, ס"ז, ז; ערוך השולחן, שם, י"ט; כף החיים, קט"ו, ל"ב, אגרות משה, יו"ד, א', נ). לשיטת האוסרים, הגבינה תהיה מותרת רק אם יהודי ישים את הגבינה בעור הבהמה (המותרת), ובימינו - יוסיף לחלב את האנזים שמגבל את הגבינה.

הגדרות חלב וגבינה

ישנם אבקות ותוצרים שונים המופקים חלב שלא ברור לגמרי האם הם מבחינה הלכתית הם מוגדרים כחלב או כגבינה. ברור ומוסכם שחלב וכל דבר שמופק ממנו על ידי תהליך של סינון או ייבוש (כגון אבקת חלב) נחשב לחלב (או אפילו לפחות מכך, כמבואר לעיל), ומאידך מוצר שמגובן על ידי אנזים או תהליך דומה נחשב לגבינה. אולם, ישנם כמה מצבי ביניים אשר לגביהם הפוסקים נחלקו:

א. החמצת החלב. לעתים מוסיפים חומצה לחלב, המוציאה ממנו את חלבון החלב, ומחלבון זה מכינים חומרים שונים כגון גבינה לבנה רכה. הרב פיינשטיין (א', נ'; ב', מ"ח) הסתפק האם מוצרים אלו מוגדרים כגבינה או כמוצרי חלב,[8] אך מדברי ערוך השולחן (קט"ו, ט"ז) נראה שיש להחמיר ולאוסרם כדין גבינה (עיינו במאמרו של הרב ג'ורבול, מהדרין, חוברת ז').

ב. "מי גבינה". בתהליך הכנת גבינה משתחררים נוזלים, מהם מכינים גלידה ומוצרים נוספים. הדרכי תשובה (קט"ו, א') אוסר נוזלים אלו כדין גבינה, אך הפרי חדש (יו"ד קט"ו, כא) והאגרות משה (יו"ד, ג', יז) סבורים שהם אינם נחשבים לגבינה.

בתעשיית המזון המודרנית ישנם חומרים ואבקות רבים המופקים מחלב, כגון קאזין ולקטוז. לעתים מייצרים אותם על ידי סינון חלב ואז הם נחשבים לחלב, לעתים הם מופרדים על ידי אנזים ואז הן נחשבים לגבינה, ולעתים הם מופקים על ידי הכנסת חומצה או שיטות נוספות כך שקשה להגדיר האם התוצר נחשב כחלב או כגבינה. הבעיה היא שעל המוצר הסופי מצויין רק שם המרכיב ולא דרך הכנתו, כך שייתכן שיצויין שמוצר מסויים מכיל "אבקת חלב", אך למעשה מבחינה הלכתית האבקה נחשבת כגבינה. מכאן מסיק הרב ויטמן (שם) שכיום מבחינה מציאותית אין מקום להסתמך על ההיתר של אבקת חלב, והיתרה נסמך על הפרי חדש או הרב פיינשטיין, שמתירים חלב ממש מהסיבות שנזכרו לעיל. על כן, כרב של תנובה, הוא מורה לכתוב על מוצרי תנובה אשר מכילים רכיבים כאלו "מכיל רכיבי חלב עכו"ם", ובכך הוא מבהיר שאין להקל בהם כבאבקת חלב.

ד. אופי ההיתר של "ראיית ישראל"

חשש הגוי להוסיף חלב טמא כגורם מתיר

המשנה בע"ז לט. מתירה חלב שישראל ראה את חליבתו. בגמרא (שם) מבואר שיסוד ההיתר מבוסס על "מירתת", דהיינו שהגוי חושש שהוא "ייתפס על חם", ועל כן ההיתר חל גם כאשר היהודי ישב אך הוא יכול לראות את החליבה רק בעמידה, שכן במצב זה הגוי חושש שהיהודי יעמוד ויראה אותו.

האם יש אפשרות ליצור חשש של הגוי בדרכים אחרות, ללא ראייה או אפשרות לראייה?

על פי ההבנה שהגזירה שאסרה חלב עכו"ם איננה גורפת, והיא אסרה רק חלב שיש בו חשש לעירוב של חלב טמא, ברור שבכל מצב בו הגוי יחשוש לערבב חלב טמא החלב מותר. אולם, גם על פי ההבנה לפיה הגזירה היא גזירה גורפת נראה כי במצב בו הגוי יחשוש לערבב חלב טמא החלב מותר ואין צורך בראייה דווקא, וניתן להביא לכך מספר ראיות:

א. הגמרא אותה הזכרנו לעיל, האומרת שגם אם היהודי ישב החליבה כשרה, כיוון שהוא יכול לעמוד והגוי יודע זאת וחושש לערבב חלב טמא. ואכן, הש"ך (קט"ו, ג) מסיק מדברי הגמרא הללו שהחלב מותר גם אם יהודי לא נמצא במקום באופן רציף, אלא מגיע מידי פעם לבדיקות, כיוון שגם במצב זה הגוי פוחד לערבב חלב טמא.

ב. אם מבינים שיש צורך דווקא בראייה, היה מקום לומר שקטן פסול לכך, ורק גדול יכול לעשות זאת. אך האיסור והיתר (מ"ה, ח) מתיר שגם קטן ישגיח, כל עוד הוא בר הבנה, דהיינו בן תשע.[9]

לתפיסה זו, שחשש הגוי הוא דין מציאותי ואין צורך בראייה של ישראל דווקא כדי להתיר את החלב, ישנן השלכות אפשריות להיתר החלב על ידי פיקוח ממשלתי ולהיתר החלב על ידי מצלמות, מקרים בהם נדון מייד.

פיקוח ממשלתי

במדינות המערב יש פיקוח ממשלתי שאוסר על עירוב חומרים שאינם מצוינים ברשימת הרכיבים שעל גבי אריזת המזון, ועל המזייפים מוטל קנס כספי חמור. מכאן, שיש וודאות כמעט מוחלטת שלא יהיה ערבוב של חלב טמא. ברור שהפרי חדש יתיר במקרה זה, וכפי שראינו שהורה למעשה החזון אי"ש בהתבסס על הפרי חדש; אך הרב פיינשטיין (יו"ד, א', מז) חידש שפיקוח ממשלתי מועיל אף לדעת החת"ם סופר, כיוון שהפיקוח גורם לחשש לערבב חלב טמא[10]:

ובדבר החלב של הקאמפאניעס[11] במדינתנו אשר יש פקוח הממשלה ואם יערבו חלב בהמה טמאה יענשו וגם יסגירו את העסק שלהם שלכן ודאי מירתתי מלערב יש טעם גדול להתיר אף בלא שיטת הפר"ח משום דהעיקר דידיעה ברורה הוא כראיה ממש... וזה הוא גם לכו"ע דאין טעם לחלוק בזה ולכן הרוצה לסמוך ולהקל יש לו טעם גדול ורשאי וכמו שמקילין בזה הרוב בנ"א שומרי תורה וגם הרבה רבנים וח"ו לומר שעושין שלא כדין. אבל מ"מ לבעלי נפש מן הראוי להחמיר ואין בזה משום יוהרא וכך אני נוהג להחמיר לעצמי אבל מי שרוצה להקל הוא עושה כדינא ואין להחשיבו כמזלזל באיסורין.

יש להעיר על דבריו כמה הערות:

א. על פי דברי האגרות משה, כאמור, גם לשיטת החת"ם סופר החלב מותר. הפרי חדש סובר שבמקרים מסוימים מותר לשתות חלב של גוי, ואילו האגרות משה סבור שהפיקוח נחשב כראייה, וממילא החלב נחשבת כחלב ישראל.

ב. האגרות משה כותב ש" לבעלי נפש מן הראוי להחמיר" וכן הוא עצמו מחמיר. ככל הנראה הוא לא בטוח שהפיקוח הממשלתי מצליח ליצור חשש חזק דיו.

מצלמות

הרב ויטמן (תחומין כ"ב, עמודים 455-468) מסיק שמערכת מצלמות המותקנת היטב יוצרת חשש ברמה גבוהה יותר מאשר משגיח שמבקר מידי פעם, ולכן התקנת מערכת כזו תתיר את החלב.

ה. חששות נוספים בחלב

טריפות

בשנים האחרונות התברר שישנה בעיה חדשה בחלב עכו"ם. כחלק מן הטיפול הווטרינרי בפרות, הן מקבלות לעיתים זריקות; זריקות אלו עלולות להינתן באיברים שיגרמו לפרה להפוך לטריפה, אשר חלבה אסור. (שו"ע, יו"ד, פ"א, א - ב). לאור זאת, ישנם מקומות בעולם שעשויה להיות בעיה של ממש בשתיית החלב (עיינו במאמרו של הרב ויטמן, הליכות שדה 98, ובתחומין כ"ב). מאידך, יש כאלו שהתירו זאת, מסיבות שונות (עיינו, לדוגמא, במאמרו של הרב בעלסקי, מסורה, גליון י'). בחלב תנובה מקפידים שהחלב שמגיע אליהם ייחלב רק מבהמות אשר מקבלות זריקות שלא גורמות לחשש טריפה, אך בחלב של OU לא חוששים לכך כלל.

חליבה בשבת

הקיבוצים הדתיים הראשונים התקשו רבות באיסור חליבה בשבת. ראשית, הפרות שהיו ברשותם היו מזן שונה מזה שהיה לחז"ל או לערביי הארץ, ואם לא היו חולבים אותן בשבת היה נגרם להן צער רב. שנית, היה בכך הפסד כלכלי רב. בפוסקים הובאו כמה פתרונות לעניין: חליבה לאיבוד,[12] חליבה על ידי גוי, וחליבה אוטומטית על ידי מערכת המופעלת בשעון שבת. לא כל הפתרונות מוסכמים על כולם, וכן יש רפתות שממשיכים לחלוב כרגיל בשבת, כך שנוצרת מציאות שיש בשוק חלב שנחלב בשבת. האם יש בעיה לקנות חלב כזה?

בשולחן ערוך (שי"ח, א) נפסק שגם אם מדובר במזיד, הרי שלאחרים מותר ליהנות מיד במוצאי שבת ממעשה שבת (דהיינו מוצר שבתהליך ייצורו שבת חוללה) ובמשנה ברורה (שם, ה) מבואר שההיתר הוא אף למי שהמעשה נעשה עבורו. אולם, כף החיים (שי"ח, יב) כותב, על פי הכתב סופר, (א', נ) שהיתר זה לא תופס כאשר מדובר בחילול שבת קבוע, ומלבד הבעיה של איסור מעשה שבת יש איסור "לפני עיוור" וסיוע לעוברי עבירה.

למעשה, מסתבר להקל ביחס לחלב, שהרי פרט לדעות המקלות יש ספק האם החלב שנקנה נחלב בשבת. לכן, מצד הדין מותר לקנות חלב בכשרות רגילה; אך עדיף לקנות חלב מהדרין, אשר בו מקפידים שלא תהיה חליבה בשבת, כי על ידי כך יוצאים ידי כל השיטות של מעשה שבת, וכן מחזקים את שמירת השבת.

ו. מקרים בהם ניתן להקל

כאמור לעיל, ישנם רבים שהתירו בימינו לגמרי חלב עכו"ם. גם לנוהגים להחמיר בכך, מדובר בהידור ולא בעיקר הדין, ולכן אין לזלזל במקלים. מלבד זאת, גם המחמירים יכולים להקל במקרים הבאים:

א. האכלת ילדים קטנים.

ב. אכילה אצל אחרים.

ג. היתר הכלים במקרה של בישול.

ד. היתר האוכל עצמו במקרה של בישול.