חמץ של הקדש במועד

  • הרב ירון בן צבי
בית המדרש הוירטואלי

 

דף יומיומי

פסחים דף כט – חמץ של הקדש במועד

'מעילה' היא מצב בו אדם חיסר מממון המקדש בסכום של פרוטה לפחות. לאחר ביצוע של מעילה, המועל מתחייב בקרבן ובתשלומים.

בסוגייתנו מובאת מחלוקת תנאים בברייתא בנוגע לאדם שאכל חמץ ששייך להקדש בפסח.

האוכל חמץ של הקדש במועד - מעל, ויש אומרים: לא מעל.

על פי רש"י (ד"ה מעל), ההסבר לדעה שאומרת שמעל הוא שמדובר בדבר הגורם לממון ודינו כממון, (וכדעת רבי שמעון שחמץ מותר בהנאה לאחר הפסח). כמו כן, ניתן לומר שחמץ הוא 'דבר הגורם לממון' מעצם העובדה שחמץ בפסח מותר בהנאה, כפי דעת רבי יוסי הגלילי.

הראב"ד בהשגותיו על דבריו של רבי זרחיה לוי (בעל המאור) כתב שגם לפי שיטת חכמים שאוסרים חמץ בהנאה, מכל מקום הקדש אינו בכלל השבתה, ובנוסף ניתן למכור אותו לנכרי על ידי כך שיפדה אותו. מדינים אלה, מוכח, מסביר הראב"ד, שההקדש כן שווה ממון. את הכיוון של הראב"ד ניתן למצוא אף בדברי בעלי התוספות (ד"ה רב אשי אמר דכולי עלמא) ומדבריו של רבי ישעיה דטרני (תוספות רי"ד).

נראה לומר שרש"י לא פירש כן משום שלדעתו על פי חכמים חמץ הוא איסור הנאה המופקע מכל שימוש ובפרט מהקדש, ולכן דחק ופירש כדעת רבי יוסי הגלילי.יתר על כן, ניתן לומר שבשיטת ר' יוסי הגלילי החמץ אינו נחשב כ'דבר הגורם לממון' אלא ה'ממון' עצמו: העובדה שלדעת רבי יוסי הגלילי חמץ מותר בהנאה, גם אם לא פדו את ההקדש להאכילו לכלבים, מוכיחה שעדיין החמץ מצד עצמו שווה ממון משום שאין הוא בכלל איסורי הנאה ויהיה בו שימוש לאחר הפסח. כלומר, השימוש האפשרי העתידי של החפץ עצמו, מגדיר אותו כ'ממון עצמו', ולא כדבר הגורם לממון. (רק לדעת חכמים הוא מופקע מהיותו ממון).

הרב ירון בן צבי