חמשת מיני דגן

  • הרב אברהם סתיו
בית המדרש הוירטואלי

 

דף יוםיומי

מנחות דף ע – חמשת מיני דגן

במשנה (ע.) נאמר שחמשת מיני דגן מצטרפים זה עם זה לחיוב חלה:

"החיטין, והשעורין, והכוסמין, והשיבולת שועל, והשיפון - הרי אלו חייבין בחלה, ומצטרפין זה עם זה."

הברייתא שהובאה בגמרא שם סייגה דין זה:

"תנא: כוסמין מין חיטים, שיבולת שועל ושיפון מין שעורין."

כלומר, דווקא כוסמין מצטרפים עם החיטים, ושאר מיני הדגן יכולים להצטרף רק עם השעורים.

התוספות (ד"ה תנא) השוו בין המקורות הללו, העוסקים בדיני חלה, ובין מקורות אחרים העוסקים בדיני כלאים ומצה:

"לאו לענין כלאים מיתניא, דהתנן בריש כלאים: 'החיטין והזונין אינן כלאים זה בזה השעורין ושבולת שועל הכוסמין והשיפון הפול והספיר הפורקדן והטופח פול הלבן והשעועית אינם כלאים זה בזה', וכולן זוגי קתני משמע דאינך הוו כלאים.
ולענין לצאת ידי מצה בפסח לא מיתניא, דתניא לקמן בסוף ואלו מנחות: 'ליקט מכולן כזית ואכלו אם חמץ הוא ענוש כרת ואם מצה היא אדם יוצא בה ידי חובתו בפסח', ומכולן היינו מכל חמשת המינין."

כלומר, דיני כלאים מחמירים הרבה יותר בהגדרות המינים הדומים זה לזה, ולעומת זאת בדיני חמץ ומצה ניתן לצרף את כל חמשת מיני הדגן יחד. נראה שהסברה להבדלים אלו פשוטה. דיני כלאים עניינם הגדרת המינים השונים, ולעניין זה רק שני דגנים דומים מאד נחשבים כמין אחד ממש. לעומת זאת, בדיני מצה אין משמעות להגדרת המינים אלא רק למצה עצמה אשר נחשבת כמצה אחת למרות שהיא מורכבת ממינים שונים. לאור הדברים יש לדון מהי משמעותם של דיני צירוף לחלה אשר נמצאים בתווך בין כלאים ומצה.

בהמשך דברי התוספות מבואר שגם בתוך דיני חלה ניתן לחלק בין מקרים שונים. כאשר המינים "בלולין יפה ועושין מהן עיסה אחת" כולם מצטרפים זה לזה כמו בדיני חמץ ומצה. לעומת זאת, "כשיש בכל אחד בפני עצמו כדי חיוב חלה" אין תורמים ממין אחד על השני אלא רק ממינים זהים לחלוטין, בדומה לדיני כלאים. החלוקה המיוחדת שנאמרה בברייתא מיושמת רק במקרה מיוחד שבו ישנן שלוש עיסות קטנות (שאין בכל אחת מהן שיעור חלה) הדבוקות זו בזו: "חצי קב חיטין, חצי קב שעורין וחצי קב כוסמין – נוטל מן הכוסמין".

מה מיוחד במקרה זה? בירושלמי מבואר (וכן מובא בגרי"ז כאן) שגם במקרה זה אין הצירוף מועיל לחייב חלה כפי השיעור השלם של העיסה אלא רק כנגד כמות הכוסמין שבה. כלומר, דיני הצירוף של הברייתא מגדירים מתי ניתן לראות חלק אחד של העיסה כחלק מהקשר של עיסה גדולה ולחייב אותו. דינים אלו לא מגדירים זהות מוחלטת בין המינים, אלא את המינימום הנדרש בכדי שחיבור של שתי עיסות ייחשב כעיסה אחת בעלת שני חלקים.

הרב אברהם סתיו