חרב הרי הוא כחלל

בדרך כלל, כאשר טומאה עוברת מחפץ לחפץ, רמתה יורדת. כך, למשל, גופת מת נחשבת "אבי אבות הטומאה", הנוגע בה נחשב "אב הטומאה", ומה שנוגע באב הטומאה נחשב "ראשון לטומאה". טומאתו של ראשון לטומאה קלה יותר משל אב הטומאה, שכן הוא טמא יום אחד בלבד ולא שבעה ימים, והוא יכול לטמא רק אוכלים ומשקים, ולא אדם וכלים.

ברם, ישנה לפחות חריגה אחת לכלל זה. התורה בפרשת חוקת קובעת: "וכל אשר יגע על פני השדה, בחלל חרב או במת או בעצם אדם או בקבר - יטמא שבעת ימים". בפסוק זה ישנה כפילות, שכן חלל חרב הוא סוג של מת. חז"ל הסבירו שמייתור הפסוק ניתן ללמוד שלא רק הנוגע במת נחשב אב הטומאה וטמא שבעת ימים, אלא גם הנוגע בחרב שהרגה את המת, אף שלא נגע במת עצמו - "חרב הרי הוא כחלל". דין זה חורג מן הכלל הרגיל, שבו החפץ שנגע במת נחשב אב הטומאה, ומי שנגע באותו חפץ נחשב ראשון לטומאה.

יש להסתפק בשאלה, עד כמה חרב נחשבת ממש כמו חלל. למעשה ניתן להעלות שלוש הבנות בהקשר זה:

1. חרב היא מקור טומאה עצמאי ברמה של "אבי אבות הטומאה", במקביל לחלל. הטומאה לא עברה אליה מן המת בעקבות המגע בו, אלא שעצם הריגת המת בחרב החיל עליה טומאה חדשה.

2. טומאת החרב אינה טומאה חדשה, והחרב נטמאת ע"י מעבר הטומאה מן המת אליה בשעת הנגיעה בו. חרב נחשבת כחלל רק לגבי רמת הטומאה, כלומר - היא נחשבת "אבי אבות הטומאה", ואין הטומאה נקלשת במעבר מן המת אל החרב, בניגוד למה שמתרחש כאשר נוגעים במת חפצים אחרים.

3. חרב אינה נחשבת כחלל אפילו לעניין רמת הטומאה: החלל נחשב "אבי אבות הטומאה", ואילו החרב נחשבת "אב הטומאה", בדיוק כמו חפצים אחרים שנגעו במת. ההשוואה בין חרב לחלל היא רק מעמד הנוגע בהם: הנוגע בחרב נחשב אב הטומאה, בדומה לנוגע במת. לחרב יש יכולת מיוחדת להעביר את הטומאה הלאה מבלי שרמת הטומאה תרד. ייחודיות החרב אינה נעוצה במעבר הטומאה מן המת אל החרב, אלא במעבר הטומאה מן החרב הלאה.

הראשונים נחלקו האם ליישם לגבי חרב דינים שונים ששייכים במת עצמו: האם אסור לכהן ולנזיר לנגוע בחרב כזו? האם הנוגע בחרב חייב הזאה ביום השלישי וביום השביעי? האם חרב מטמאת באוהל? ועוד. שאלות אלו תלויות מצד אחד במידת ההשוואה בין חרב לחלל, שבה דנו לעיל, ומצד שני בשאלה מהן בדיוק הדרישות של כל אחד מן הדינים הנ"ל (האם למשל אסור לנזיר להיות טמא מת או שאסור לו רק לנגוע במת).

הראשונים (בפסחים יד ע"ב) נחלקו גם בעניין היקף הדין: יש הסבורים שהוא נאמר רק לגבי הכלי שהמת נהרג בו, אולם רוב הראשונים סבורים שחרב היא דוגמא בעלמא, ודין זה אמור לגבי כל כלי מתכת שנגע במת (ויש אומרים שהוא הדין גם בכלים אחרים). מחלוקת זו קשורה גם היא לדיוננו: החרב יכולה לכאורה לשמש כמקור של טומאה חדשה רק היא הכלי שהרג את המת, ולא סתם כלי שנגע בו. לעומת זאת, אם זהו חידוש הנוגע להעברת הטומאה בלבד, ניתן להחיל אותו אפילו על סתם כלי מתכות שנגעו במת.