חתיכה נעשית נבלה

  • הרב מתן גלידאי

חתיכה נעשית נבלה

בגמרא בחולין קח ע"א מתחדש הדין המכונה "חתיכה נעשית נבלה". לפי דין זה, כאשר איסור נופל לתוך היתר באופן שאין שישים כנגדו, כך שהוא נותן טעם בתערובת ואינו מתבטל - לא זו בלבד שהתערובת אסורה באכילה, אלא שהיא נחשבת כולה כגוף של איסור. לכן, אם לאחר מכן תיפול התערובת הזו לתוך היתר - צריך שיהיה בהיתר שישים כנגד התערובת כולה, ואין די בכך שיהיה בו שישים כנגד האיסור המקורי.

דין זה ניתן להבנה בשני אופנים. ההבנה הפשוטה היא, שלאחר שאיסור נופל לתוך היתר ואוסר אותו מדין "טעם כעיקר", אנו 'שוכחים' את שיעורו של האיסור המקורי, ומתייחסים לתערובת כולה כאל חתיכה של איסור. כיוון שהתערובת מבחינה מעשית אסורה כולה באכילה, אין אנו מתייחסים יותר להרכבה של התערובת ולנסיבות שגרמו לאיסורהּ. ממילא, לאחר שהתערובת נפלה לתוך היתר, איננו בודקים האם ניתן לחוש בטעמו של האיסור המקורי, אלא האם ניתן לחוש בטעמה של התערובת הקודמת, שהפכה בינתיים בעינינו לאיסור עצמאי.

ברם, הגרי"ד התקשה בהבנה זו. לכאורה, איזו סיבה יש לשכוח את עברה של התערובת ולהחשיב היתר כאיסור? לדעתו, דין "חתיכה נעשית נבלה" נוגע רק לשיעור הביטול של האיסור, ולא לאופי התערובת. בדרך כלל איסור בטל בשישים, אולם כאשר האיסור נמצא בתוך מעטפת, אזי אין משערים את ההיתר כנגד האיסור לבדו, אלא כנגד כל המעטפת שבה נמצא האיסור. התערובת הראשונה אינה נחשבת איסור ממש, אלא רק משכן ומעטפת לאיסור.

באמצעות הגדרה מתונה זו של דין "חתיכה נעשית נבלה", ביאר הגרי"ד כמה הגבלות שנאמרו בו. המרדכי בחולין (סי' תרצ"ז) מביא דעה, שדין "חתיכה נעשית נבלה" נאמר רק אם האיסור שהתערבב בתערובת הראשונה הוא חפץ ניכר ומובדל כמו חתיכה, ולא תבשיל וכד'. בדומה לכך, תוס' בחולין צו ע"ב (ד"ה "אפילו") מביאים את שיטת היראים, שאין אומרים "חתיכה נעשית נבלה" על חצי חתיכה, אלא רק על חתיכה שלמה. הגבלות אלו מובנות מאוד לפי הגרי"ד: דין "חתיכה נעשית נבלה" קובע שמשערים את ההיתר כנגד המעטפת של האיסור, ולכן הוא מוגבל למקרים שבהם אמנם יש לאיסור מעטפת ברורה ומוגדרת.

הראשונים נחלקו, האם דין "חתיכה נעשית נבלה" נאמר גם בתערובת יבש ביבש - כלומר, במקום שבו האיסור וההיתר לא נבללו ונעשו תערובת אחת, אלא שחתיכות איסור עומדות לצד חתיכות היתר, ואין יודעים לזהות מהו האיסור. אם, למשל, שני קישואים אסורים ושני קישואים מותרים התערבבו, האם מכאן והלאה (אם ארבעת הקישואים נפלו לתוך סיר מרק), יש להחשיב את ארבעת הקישואים כאסורים? לדעת הרמב"ן (חולין קח ע"א) אומרים "חתיכה נעשית נבלה" גם במקרה זה, וצריכים שישים כנגד ארבעת הקישואים. לעומתו, תוס' (חולין ק ע"א ד"ה "בשקדם") סברו שאין אומרים "חתיכה נעשית נבלה" בתערובת מעין זו, אלא רק כשהאיסור וההיתר נעשים גוף אחד.

שיטת התוס' מובנת היטב לפי הבנת הגרי"ד: רק אם האיסור וההיתר מחוברים ממש, ניתן לראות את ההיתר כמעטפת ומשכן של האיסור. כאשר האיסור וההיתר עומדים זה לצד זה, אף אחד מהם אינו 'מעטפת' לשני. הרמב"ן, כנראה, סבור כהבנה הראשונה, שבכל מקרה שבו היתר נאסר, ניתן לראות אותו מכאן והלאה כחפצא של איסור.