טבילות הכהן הגדול ביום הכיפורים

  • הרב יוסף מרקוס

פתיחה

המשנה השנייה בפרק ג' שבמסכתנו מתארת את הפעולה הראשונה של הכהן הגדול בבוקרו של יום הכיפורים לאחר שהאיר המזרח:

הורידו כהן גדול לבית הטבילה. זה הכלל היה במקדש כל המיסך את רגליו טעון טבילה וכל המטיל מים טעון קדוש ידים ורגלים. אין אדם נכנס לעזרה לעבודה אפילו טהור עד שיטבול. חמש טבילות ועשרה קדושין טובל כהן גדול ומקדש בו ביום וכולן בקדש על בית הפרוה חוץ מזו בלבד. 

פרסו סדין של בוץ בינו לבין העם פשט ירד וטבל עלה ונסתפג הביאו לו בגדי זהב ולבש וקדש ידיו ורגליו...

למרות שהחלק המרכזי של המשנה מתאר את ירידתו של הכהן הגדול לבית הטבילה, היא מעירה שלוש הערות במעין סוגריים לפני תיאור הטבילה עצמה ('פרסו סדין'):

1. טבילה נדרשת תמיד לאחר הסכת רגליים, וקידוש ידיים ורגליים נדרש תמיד לאחר הטלת מי רגליים.

2. טבילה נדרשת תמיד לפני כניסה לעזרה.

3. ביום הכיפורים הכהן טבל סה"כ חמש פעמים וקידש ידיו ורגליו עשר פעמים. 

בשיעור שלפנינו נתמקד באופי הטבילות ובמשמעותם ובשיעור הבא נעסוק בדין קידוש ידיים ורגליים.

ב. טבילה במקדש בכל השנה

לפני שנדון ישירות בטבילות הייחודיות ליום הכיפורים, נקדים ונעסוק בטבילות השגרתיות, של כל השנה. באופן מפתיע, לא קיימת בתורה דרישה מפורשת לטבילה של כהן לפני כניסה או עבודה במקדש מלבד בעבודת הכהן הגדול ביום הכיפורים.

אף על פי כן, המשנה כאן בפרק שלישי, שציטטנו לעיל, קובעת שאין אדם נכנס לעזרה אפילו טהור עד שיטבול. הגמרא בדף ל ע"א נדרשת לטעם הדבר:

שאלו את בן זומא: טבילה זו למה? אמר להם: ומה המשנה מקודש לקודש, וממקום שענוש כרת למקום שענוש כרת - טעון טבילה, המשנה מחול לקודש וממקום שאין ענוש כרת למקום שענוש כרת - אינו דין שטעון טבילה? רבי יהודה אומר: סרך טבילה היא זו, כדי שיזכור טומאה ישנה שבידו ויפרוש.   

כפי שעולה במפורש בהמשך הגמרא שם, בן זומא ורבי יהודה נחלקו האם חובת הטבילה היא מדאורייתא, ונלמדת מק"ו מטבילת כהן ביום הכיפורים, או שהיא רק גזרה דרבנן. כך גם העירו רש"י וריטב"א על אתר. 

באשר לאופי ומשמעות הטבילה לפי בן זומא, ניתן לעמוד על נקודה זו מעצם הק"ו שהוא עושה מטבילת כהן גדול ביום הכיפורים: מפשט דבריו של בן זומא עולה שלדעתו חובת הטבילה של הכהן הגדול ביום הכיפורים קשורה לשינוי המקום (וממילא גם כל כהן הנכנס לעזרה ונכנס ממקום של חול למקום הקודש מחויב בטבילה). על פי זה צריך לומר שחובת הטבילה המתוארת במשנה אינה קשורה דווקא לעבודה, אלא לעצם פעולת הכניסה מן החול אל הקודש (וכך אכן טוען רש"י בפירושו למשנה).

אולם התוספות ישנים שם (ד"ה 'אין') הסבירו את הגמרא באופן אחר וכתבו שרק לצורך עבודה, אפילו עבודה שאינה גמורה כגון תנופה וכד', יש חיוב טבילה. התוס' ישנים ביארו שלא שינוי המקום הוא המחייב טבילה ביום הכיפורים (וממילא בכל השנה כולה בק"ו), אלא החלפת בגדים לצורך סוגי עבודה שונים, היא המחייבת את הטבילה[1]

ג. טבילות ביום הכיפורים

כפי שראינו בסעיף הקודם, המקור של בן זומא לטבילות הכהנים השגרתיות, הוא לימוד ק"ו מהטבילות הנצרכות ביום הכיפורים. ואכן בפרשיית יום הכיפורים התורה מזכירה פעמיים את חובת הטבילה. פעם אחת בראשית העבודה

כְּתֹנֶת בַּד קֹדֶשׁ יִלְבָּשׁ וּמִכְנְסֵי בַד יִהְיוּ עַל בְּשָׂרוֹ וּבְאַבְנֵט בַּד יַחְגֹּר וּבְמִצְנֶפֶת בַּד יִצְנֹף בִּגְדֵי קֹדֶשׁ הֵם וְרָחַץ בַּמַּיִם אֶת בְּשָׂרוֹ וּלְבֵשָׁם...

                                    (ויקרא טז, ד)

ופעם שנייה בסוף העבודה:

ובָא אַהֲרֹן אֶל אֹהֶל מוֹעֵד וּפָשַׁט אֶת בִּגְדֵי הַבָּד אֲשֶׁר לָבַשׁ בְּבֹאוֹ אֶל הַקֹּדֶשׁ וְהִנִּיחָם שָׁם. וְרָחַץ אֶת בְּשָׂרוֹ בַמַּיִם בְּמָקוֹם קָדוֹשׁ וְלָבַשׁ אֶת בְּגָדָיו וְיָצָא וְעָשָׂה אֶת עֹלָתוֹ וְאֶת עֹלַת הָעָם וְכִפֶּר בַּעֲדוֹ וּבְעַד הָעָם.

                                    (ויקרא טז, כג-כד)   

על פי הפשט ניתן היה להבין שיש כאן חובה של שתי טבילות בלבד, בתחילה ובסוף, אולם חז"ל הבינו שבכל פעם שהכהן מחליף את בגדיו ישנה חובת טבילה וכלשון רמב"ן:

הזכירה הפרשה הלבישה הראשונה של בגדי הלבן והצריך בה טבילה, והזכירה הפשיטה האחרונה והצריך בה טבילה, ולמדנו שהוא טעון טבילה בכל חליפות בגדים.

                        (רמב"ן עה"ת, ויקרא טז, ד)

הגמרא בדף לב ע"א מצטטת דרשות שונות, (אשר מקורם בספרא) הלומדות מפסוקים אלו את הצורך בטבילה בכל החלפת בגדים:

תניא, אמר רבי יהודה: מנין לחמש טבילות ועשרה קידושין שטובל כהן גדול ומקדש בו ביום - תלמוד לומר "ובא אהרן אל אהל מועד ופשט את בגדי הבד... ורחץ בשרו במים במקום קדוש ולבש את בגדיו ויצא ועשה", הא למדת: שכל המשנה מעבודה לעבודה טעון טבילה. אמר רבי: מנין לחמש טבילות ועשרה קידושין שטובל כהן גדול ומקדש בו ביום - שנאמר "כתנת בד קדש ילבש ומכנסי בד יהיו על בשרו ובאבנט בד יחגר ובמצנפת בד יצנף, בגדי קדש הם. ורחץ במים את בשרו ולבשם" (ויקרא טז, ד) הא למדת שכל המשנה מעבודה לעבודה - טעון טבילה, ואומר בגדי קדש הם - הוקשו כל הבגדים כולן זה לזה.

ניתן לראות שרבי יהודה מתמקד בפסוק השני, העוסק בהחלפה מבגדי לבן לבגדי זהב, ואילו רבי מתמקד בפסוק הראשון העוסק בטבילה לפני לבישת בגדי הלבן.

הגמרא שם מסיקה שרבי, הלומד את הצורך בטבילה מהפסוק הראשון, העוסק בטבילה לפני לבישת בגדי הלבן, מבין שהפסוקית "בגדי קדש הם" מרבה את הצורך לטבול בכל החלפה של בגדי קודש מכל סוג. באשר לפסוק השני, בסוף הפרשה, הגמרא מסבירה שרבי לומד ממנו את הצורך בקידוש ידיים ורגליים ביום הכיפורים. את שיטת רבי יהודה מסבירה הגמרא כך שלדעתו יש צורך בשני הפסוקים כדי ללמוד שיש צורך בטבילה בין בהחלפה מזהב ללבן (שבו עוסק הפסוק הראשון) ובין בהחלפה מלבן לזהב (בו עוסק הפסוק השני).

ד. אופי הטבילה ביום הכיפורים

לסיכום עיוננו עד כה במקורה של חובת הטבילה נראה לומר שבין על פי הפסוקים ובין על פי דרשות חז"ל, הטבילות נועדו לצורך לבישת הבגדים, מעין הכשר ללבישת בגדי הקודש. כך כותב, בעניין זה, בעל חומש תורה תמימה שם:

דהלשון בגדי קודש הוא מיותר, ולכן דרשו שרמז הכתוב דהא דבעי טבילה הוא לא רק מחמת לבישה הראשונה, אלא מטעם דבגדי קודש הם, וכיון שמחמת שהם בגדי קודש, לכן צריך טבילה כל פעם שמחליפם.

אולם כבר ראינו לעיל שנחלקו הראשונים בעניין זה. הגמרא בדף ל ע"א מביאה את דברי בן זומא המסביר את הצורך בטבילה בכל יום לפני כניסה לעזרה:

שאלו את בן זומא: טבילה זו למה? אמר להם: ומה המשנה מקודש לקודש, וממקום שענוש כרת למקום שענוש כרת - טעון טבילה, המשנה מחול לקודש וממקום שאין ענוש כרת למקום שענוש כרת - אינו דין שטעון טבילה?

רש"י הסביר שכוונת דבריו של בן זומא היא שהצורך בטבילה נובע מכניסה למקום קדוש ולא מהחלפת הבגדים[2]. אלא שיש לשים לב לכך שאם כן, הרי שיוצא שלא רק כניסה למקום יותר קדוש דורש טבילה אלא כל שינוי מקום באשר הוא, יצריך הכנה ע"י טבילה - אפילו כאשר הכהן מתעתד להיכנס למקום פחות קדוש. השפת אמת (ל ע"א) עמד על קושי זה והעיר שמכיוון שקשה למצוא סברא לעמדה זו, יש לומר על כרחנו שזוהי גזרת הכתוב. אלא שאם כך, הוא מקשה, כיצד ניתן ללמוד מגזרת הכתוב הייחודית הזו לטבילה היומיומית השגרתית של הכהן, אשר  לכאורה יש לבצעה בשל הצורך להיכנס למקום מקודש יותר?

כפי שראינו, התוס' ישנים חלקו על רש"י והבינו שכוונת בן זומא היא להחלפת בגדים קדושים ולא לשינוי המקום, והם אף המשיכו והסבירו שעיקר המחייב בטבילה הוא 'שינוי העבודה' ולא ההכשר ללבישת הבגדים. אלא שגם לפי שיטתם יש לעיין מדוע כל עבודה מצריכה טבילה מיוחדת גם כאשר מדובר במעבר מעבודה פנימית לעבודה 'רגילה' של כל השנה.

יש לנו אם כן שלוש הבנות באשר לאופי הטבילות ביום הכיפורים:

1. הכשר ללבישת בגדי קודש.

2. הכשר לכניסה למקום קדוש.

3. הכשר לעבודה.

טבילה 'כקיום בסדר העבודה'

ראינו בראשית הדברים את דברי המשנה המסכמת את מספר הטבילות (5) והקידושים (10). הגמרא בדף לב ע"א, בקטע הקודם לדרשות רבי ורבי יהודה אותם ראינו לעיל, עוסקת בשאלה כיצד הגענו למספר זה דווקא:

תנו רבנן: "ובא אהרן אל אהל מועד" (ויקרא טז, כג), למה הוא בא? אינו בא אלא להוציא את הכף ואת המחתה. [וכל] הפרשה כולה נאמרה על הסדר, חוץ מפסוק זה. מאי טעמא? אמר רב חסדא: גמירי, חמש טבילות ועשרה קידושין טובל כהן גדול ומקדש בו ביום, ואי כסדרן - לא משכחת להו אלא שלש טבילות וששה קידושין.

הברייתא מתייחסת לפסוק כג, לקראת סוף סדר העבודה, בו נאמר: "וּבָא אַהֲרֹן אֶל אֹהֶל מוֹעֵד וּפָשַׁט אֶת בִּגְדֵי הַבָּד אֲשֶׁר לָבַשׁ בְּבֹאוֹ אֶל הַקֹּדֶשׁ וְהִנִּיחָם שָׁם". הברייתא מתקשה בפשט הכתוב בקושי שמוכר לנו בדברי חז"ל ממספר מקומות. על פי פשט הפסוק  משמע שאהרון נכנס שוב אל הקודש רק כדי להחליף בגדים, דבר שלכאורה אינו נשמע סביר. כתשובה לקושיה זו,  חז"ל מניחים שתי הנחות:

1. הכניסה כאן נועדה לצורך הוצאת הכף ומחתה[3].

2. פסוק זה לא נאמר על הסדר. הסדר הנכון הוא כדלהלן: ראשית, הכהן 'עושה את העולה', מה שמצריך שוב להחליף לבגדי זהב, לאחר מכן שוב מחליף ללבן ומוציא את הכף והמחתה ולבסוף הוא שוב מחליף לזהב. כך אנו מגיעים לחמש טבילות (ולעשרה קידושים): זהב בעבודת הבוקר, לבן לעבודות הפנים, זהב לעבודות המוסף, לבן להוצאת כף ומחתה ולבסוף שוב זהב.

רב חסדא (שם) ממשיך ומבאר מדוע חז"ל מניחים הנחה זו של שינוי הסדר, ומסביר שמכיוון שישנה הלכה למשה מסיני המצריכה לטבול חמש פעמים ולקדש ידיים עשרה פעמים, יש צורך לשנות את הסדר. אלא שמדבריו עולה שהמקור לחמש טבילות ולעשרה קידושים לא נעוץ בכך 'שבמקרה' הכהן מחליף בגדים חמש פעמים (כאשר כל החלפה דורשת טבילה בשל אחת הסיבות שצוינו לעיל), אלא שיש הלכה למשה מסיני המצריכה חמש טבילות וחז"ל חיפשו היכן 'למקם' טבילות אלו, ואף סברו שיש לשנות את סדר העבודות המתואר מפשטי המקראות על מנת להגיע למספר זה. התוס' שם ('גמירי') נדרשו לשאלה מה היחס בין ההלכה למשה מסיני ובין הלימוד מהפסוקים של רבי ורבי יהודה:

תימה לי אי הלכתא, קרא למה לי לקמן? ויש לומר אי לאו קרא הוה אמינא חמש טבילות יטבול אפילו בזה אחר זה כולם ביחד להכי אצטריך קרא דכשהוא משנה מעבודה לעבודה עביד להו ואי לאו הלכתא הוה אמינא אינו משנה מעבודה לעבודה אלא ג' פעמים דהוו להו ג' טבילות ותו לא.

מדברי התוס' עולה שיש דין עצמאי, כחלק מסדר העבודה, בטבילות ביום הכיפורים כך שלפחות בה"א היה מקום לחשוב שהכהן יטבול את כל הטבילות ברציפות. אמנם, עדיין צריך עיון מה בדיוק משמעות הקביעה שיש לטבילות דין עצמאי, אם לא שנבין שזוהי גזרת הכתוב[4].   

אפשרות אחרת, המופיעה בתוס' ישנים שם (וכך בתוס' רא"ש), היא להסביר את ספירת רב חסדא באופן אחר:

גמירי חמש טבילות – לאו הכי גמירי להו דחמש הן דמקרא נפקא, אלא שינוי עבודות גמירי להו וממילא יש בן כל אחת ואחת טבילה אבל בהלכה למשה מסיני לא הוזכר טבילה.

אם כן ההל"מ מתייחסת לסדר העבודה, ועל פי סדר עבודה זה (אשר לא מפורט בפסוקים) נגזרת החובה לטבול ולקדש, בהתאם למה שלמדנו מהפסוקים אודות החיובים בטבילה ובקידוש. בכיוון זה הלך גם הסביר החזו"א (מועד קכו, כב), אשר הסביר שאין מצווה עצמאית בחמש טבילות ובי' קידושים וכל הגדרתם הוא דין ב'משנה מעבודה לעבודה', כמו שאמרה הגמרא. הנ"מ לקביעה זו, מבהיר החזו"א היא שאם החליפו כהן באמצע היום אין הוא צריך לפשוט וללבוש וכו' על מנת להגיע לי' קידושים.

בשיעור הבא נעסוק, בעז"ה, בדין קידוש ידיים ורגליים בכל השנה וביום הכיפורים.



[1] יש לציין לתוספתא מנחות פ"א ויומא פ"א שם מפורש שהטבילה המתוארת במשנתנו מעכבת את העבודה. אולם הגמרא בזבחים יט ע"ב מצטטת את הברייתא בניסוח אחר לחלוטין כך שרק ביחס לכהן הגדול הטבילה מעכבת. עיינו בעניין זה בשו"ת בית הלוי חלק א,ה. עוד יש לציין לגמרא (יומא) בהמשך דף ל ע"ב המצטטת ברייתא המתייחסת למצורעים וממנה משמע שלשיטת חכמים אין כלל חובת טבילה מהתורה לכל אדם הנכנס לעזרה, שלא כבן זומא. ע"ש ובראשונים.

[2] אכן עיין בגבורות ארי שהתקשה מה היחס בין דברי בן זומא אלו ובין פשטות הסוגיא בדף לב ע"א, ועוד ממנה עולה שהטבילות נובעות מהחלפת הבגדים, ונשאר בצריך עיון. לשיטה זו צריך לומר, כנראה, שהחלפת הבגדים היא סימן לשינוי מיקום ולא סיבה חיובית שבגינה יש צורך לטבול.

[3] בדין זה נעסוק בהרחבה בהמשך, בעז"ה.

 [4] בקבלה ובחסידות הדגישו את שם ה', י-ה, הנוצר משילוב של הטבילות והקידושים.