בראשית | טבע האדם: טוב או רע?

בסוף פרשת בראשית, מסיקה התורה מסקנה פסימית אודות טבעו של האדם: "וירא ה' כי רבה רעת האדם בארץ, וכל יצר מחשבות לבו רק רע כל היום" (בראשית ו', ה). לכאורה, פסוק זה פוסק בשאלה שדנו בה גדולי הפילוסופים, על מהות האדם מיסודו: האם האדם הוא טוב מיסודו, שמא הוא נולד רע, ואולי הוא 'לוח חלק'. הפסוק מכריע: האדם הוא רע מיסודו.

מאידך, ספר קהלת מתאר את האדם בצורה אחרת: "אשר עשה הא-לוהים את האדם ישר, והמה ביקשו חִשבונות רבים" (קהלת ז', כט). לפי פסוק זה, האדם נברא ישר וטוב, והוא מקלקל את טבעו בהתנהגותו.

הרב קוק, כאשר הוא דן בשאלה זו, קובע כי "כל ענייני חובת הלב וזכות האדם וטהרתה בזיכוך הנפשות וכל פרטי המידות - נמצאים בטבע" (מוסר אביך א', א). כלומר, כל הכוחות הטובים והמידות הטובות מצויות באדם עוד משעת לידתו. ודאי, שאין כוונת הרב לטעון שכל האנשים בעולם הם טובים, ואין בו אנשים רעים. כוונתו היא שהנשמה המצויה באדם - יש בה את כל הטוב, והאדם סוטה מטבעו הישר בשל צורכי הגוף: "המידות, כשהן נקבעות כולן לעניין העבודה הא-לוהית שהן שלא על-פי טבען הראשון - אין זה כי אם מצד הגוף". במפגש הנשמה הרוחנית עם העולם, עם החומר - האדם לעיתים מתקלקל וסוטה מהטוב הטמון בו.

וכך אפשר ליישב את הסתירה בין שני הפסוקים. אכן, "האלוקים עשה את האדם [=הנשמה] ישר", אך כאשר הנשמה נפגשת עם החומר - התוצאה הטבעית היא "כל יצר מחשבות לבו רק רע כל היום". מטרת האדם היא להחזיר את הנשמה לטבע הראשון שלה - למצב שבו היא הייתה קודם שנפגשה עם הגוף.

אמנם, כאן יש להעלות שאלה חשובה: מה המשמעות של בריאת הנשמה טהורה וזכה? הרי ממילא טבעו של האדם, לאחר שהנשמה שבו מורכבת על הגוף, הוא להיות רע? גם על שאלה זו עונה הראי"ה: כיוון שהנשמה הייתה פעם טהורה וקדושה - לכן ניתן בקלות-יחסית להחזירה למצב הבראשיתי שלה. הרבה יותר קל להחזיר את הנשמה למצבה הטהור, מאשר להעלות אותה לדרגה שהיא מעולם לא הייתה בה. החזרה לטבע הראשוני, לדברי הרב, נעשית ע"י המפגש עם התורה והמצוות. כאשר האדם לומד תורה ומקיים מצוות - הנשמה 'נזכרת' בתורה ובמצוות שהכירה לפני שנפגשה עם הגוף, וכך יכולה לחזור לטבעה הטהור, הקדוש והישר.