"טוב מזה ומזה"

  • הרב יובל שרלו

*"טוב אשר לא תדור משתדור ולא תשלם" (קהלת ה', ד).

העיקרון שמציב כאן קהלת הוא עיקרון פשוט ומובן שאין צורך בביאורו: פסול הדבר, שיקבע האדם לעצמו גדרים נוספים ואתגרים חדשים אם אין הוא יכול לעמוד בהם.

אך מה טוב מכולם: שיידור וישלם, או שלא יידור כלל? בשאלה זו עוסקת הברייתא בנדרים ט ע"א:

"רבי מאיר אומר: טוב מזה שאינו נודר כל עיקר; רבי יהודה אומר: טוב מזה ומזה נודר ומשלם".

כדי להבין את שורש מחלוקתם יש לבחון מהי מטרת האדם כאשר הוא נודר.

חובת התפסה בנדרים

במסכתות נדרים ושבועות נחלקים הראשונים בשלוש שאלות בסיסיות ביחס לצורך בהתפסה:

  1. האם נדר צריך התפסה? כלומר: האם מספיק לומר 'אני אוסר על עצמי דבר זה', או שמא צריך להתפיס ולתלות את האיסור החדש באיסור קיים ולומר 'אני אוסר על עצמי דבר זה כקרבן'?
  2. במה ניתן להתפיס? דרך ההתפסה הקלסית היא להתפיס בקרבן או בקודשים אחרים.[1] כך, למשל, הנוסח השכיח של נדר בלשון המשנה הוא 'קונם [=כינוי לקרבן][2] דבר פלוני עליי'.

מאידך קובעת המשנה (נדרים יג ע"ב) שלא ניתן להתפיס באיסור תורה, למשל: האומר 'דבר זה אסור עליי כבשר חזיר' - אין נדרו נדר. הגמרא (שם יד ע"א) מבארת כי יצירת איסור על האדם באמצעות נדר צריכה לתפוס באיסור אחר שאסר האדם על עצמו - ולא באיסור שהתורה עצמה יצרה אותו ושאין לאדם חלק ביצירתו: " 'איש כי ידר נדר לה' ' (במדבר ל', ג) - עד שידור בדבר הנדור".

ברם, נחלקו ראשונים אם אפשר להתפיס בנדר.

  1. מדוע אי אפשר להתפיס בדבר האסור?

דומני שניתן להציב שתי דרכים בסוגיה שיהוו רצף אחד של תשובות לכל שלוש השאלות. ואכן, בראשונים אנו מוצאים שתי דרכים עקביות בעניין זה: דרכו של הריטב"א (בחידושיו לנדרים יג ע"ב - יד ע"א; ואפשר שגם תוספות הולכים בדרך זו) מחד, ודרכם של הרמב"ם והר"ן מאידך:

  1. האם צריך התפסה

ריטבא: נדר צריך התפסה[3]

הרמב"ם והר"ן: הרמב"ם אינו מזכיר התפסה (הלכות נדרים פ"א ה"ה); הר"ן כותב בפירוש (נדרים ב ע"א) שאין צורך בהתפסה[1]

  1. האם אפשר להתפיס בנדר

ריטבא: התפסה בנדר אינה מועילה[4]

הרמב"ם והר"ן: התפסה בנדר מועילה (רמב"ם הלכות נדרים פ"ג ה"ד; ר"ן נדרים יד ע"א)[5]

  1. מדוע אי אפשר להתפיס באיסור

ריטבא: נדרים הם איסור חפצא (איסור החל על החפץ, ולא על האדם), ואילו איסורי תורה הם איסור גברא (איסור החל על האדם) - ואי אפשר ליצור איסור חפצא על ידי התפסה באיסור גברא[6]

הרמב"ם והר"ן: אי אפשר לתלות את הנדר - שהוא איסור שיוצר האדם - באיסור תורה, שהוא איסור שיצר הקב"ה[7]

שלוש המחלוקות הללו משקפות שתי תפיסות יסודיות בנדר. אם אנו מזקיקים התפסה בנדר, כריטב"א, פירושו של דבר שיצירת האדם בנדר היא הרחבה: אני מרחיב איסור קיים וגורם לו לחול על דברים נוספים (למשל: משמעות האמירה 'אני אוסר על עצמי חפץ זה כקרבן' היא שאיסור הקרבן חל כרגע גם על חפץ נוסף) - ועל כן ללא התפסה הנדר לא יועיל. מכאן גם נובעת הסברה שהתפסה בנדר אינה יכולה להועיל, כי אם אנו רוצים להרחיב איסור, איננו יכולים להתפיס בדבר שכל איסורו נובע מדברי האדם והוא עצמו אינו אלא הרחבה. זו גם הסיבה שהתפסה באיסור אינה חלה: הרחבה אפשרית רק כאשר יש דמיון בין שני הגורמים, ולא ייתכן שאיסור גברא יורחב לאיסור חפצא. זו לעניות דעתי שיטת הריטב"א.

הרמב"ם והר"ן, שקובעים שנדר איננו זקוק להתפסה, רואים בנדר יצירה חדשה: האדם יוצר מעצמו חלות איסור מחודשת. לפי תפיסה זו ברור מדוע התפסה בנדר מועילה, שהרי שני הנדרים - הן הנדר המקורי הן הנדר החדש - שניהם איסורים מחודשים. זו גם הסיבה שאי אפשר להתפיס באיסור, שהרי המקור - האיסור - איננו יצירה של הנודר אלא של הקב"ה, ואילו בנדר האדם מעוניין ליצור איסור משלו.

נוכל לסכם כי ישנן שתי תפיסות בהבנת נדר:

  1. הרחבת תחומו של איסור קיים.
  2. יצירה חדשה לחלוטין.

לאור שתי תפיסות הלכתיות אלו נוכל כעת לבחון את התייחסותנו לעצם מושג הנדר ולשאלה בה פתחנו בראש חיבורנו: מי עדיף: "שנודר ומשלם" או "שאינו נודר כל עיקר"?

בסבכי נפשו של האדם

האדם מצוי לעתים במצב של אי-מנוחה מַפרעת. הוא חש כי אין לו נקודת ייצוב במציאות, כל עמלו ועשייתו פונים רק לצד החיצוני המוגדר של החיים. אין הוא מרגיש הזדהות באשר הוא עושה, ואף בהסתכלות פנימית עמוקה הוא אינו רואה שום שינוי בנפשו פנימה.

מצב זה נובע לעתים מהבנת מהותה של התורה: במפגשו הראשון עמה, הרי היא לו הוראה חיצונית של מעשים שאמורים, להבנתו, לבטח את האדם מפני מכשולים ומהמורות ח"ו; אך אט אט הוא חש שאין הדברים כה פשוטים.

הבעייתיות מתחלקת לשניים. מחד גיסא, קיימת בהווה התמודדות אין-סופית עם מצבים, שאלות והתלבטויות אשר אינם מופיעים בציוויים הברורים והמוגדרים הכתובים בתורה; התחום הנרחב של "קדושים תהיו" אינו מכוסה על ידי הדרכות התורה. מאידך גיסא, הביטחון איננו קיים לעתיד; משנת "אל תאמן בעצמך עד יום מותך" (אבות פ"ב מ"ד) איננה שלט על הקיר אלא חיזיון מתמיד; אין האדם יודע אם יעמוד לו כוחו לאורך זמן: אמנם כעת הוא עדיין דואב וכואב אבל מחזיק מעמד, אך מי יוכל לערוב לו שאכן כך יהיה לאורך זמן?

מי שרוח א-לוהים בקרבו ורצונו עז למצוא את דרכו המיוחדת בעבודת ה', חי את שני המצבים: חוסר השלווה והשקט הנפשי בהווה, וחוסר הביטחון לעתיד לבוא.

הנדר כהתמודדות עם ההווה וכהתמודדות עם העתיד

כאן מהווים מושגי הנדר והשבועה סם מרפא. כוחם של הנדר והשבועה הוא בהגדרה הברורה הניצבת אל מול עיני האדם בכל חומרתה. הגמרא (שבועות כט ע"א) מספרת על השבועה שהשביע משה את ישראל כשנתן להם את התורה:

"וכן מצינו כשהשביע משה את ישראל אמר להן: דעו שלא על דעתכם אני משביע אתכם, אלא על דעת המקום ועל דעתי..."

תוספות שם שואלים שאלה מדהימה:

"קצת קשה: מה היתה מועלת השבועה? כמו שהיה ירא שיעבדו עבודת כוכבים, כמו כן היה לו לירא פן יעברו השבועה!"

התוספות אינם עונים על שאלה זו, אך נראה להסביר כי עם כל חומרתה של עבודת כוכבים, הפחד מפני חילול שבועה או נדר גדול יותר, כיוון שהם ברורים ומוגדרים. עבודת כוכבים ביסודה היא ציוויו של הקב"ה. נדר, לעומת זאת, הוא פרי יצירתו של האדם. העברה על דבר שהאדם קבע לעצמו קשה לנפש האדם הרבה יותר מהוראות חיצוניות שניתנו מלמעלה, מאת הקב"ה. משה השביע את עם ישראל שיקיימו את התורה, כיוון שהבין את כוחה של השבועה.

הנדר פותר את בעיית ההתמודדות בהווה ואת אי-הביטחון ביחס לעתיד. הוא קובע גדר חדשה, אותה קשה יהיה הרבה יותר להסיר ולבטל. הוא מציב בפני האדם עובדות חדשות המגבילות עוד יותר את תחום הנפילה בעתיד.

חז"ל, לאור המסופר במקרא, הצביעו על ערכו של הנדר:

"אמר רבי יוסי: ג' הן שבא יצרן לתקפן ונזדרזו עליו כל אחד ואחד בשבועה, ואלו הן: יוסף ודוד ובועז: יוסף - 'ואיך אעשה הרעה הגדֹלה הזאת וחטאתי לא-להים' (בראשית ל"ט, ט); דוד - 'ויאמר דוד: חי ה' כי אם ה' יגפנו' (שמ"א כ"ו, י); בועז - 'חי ה' שכבי עד הבקר' (רות ג', יג)"  (רות רבה ו-ז).

בהיותם בהתמודדות הנפשית המטרפת בין אש תאוות העריות או הרצח לבין הקדושה והטהרה, בחרו שלושת האישים הללו - ממעצבי פניה של כנסת ישראל - בדרך זו של קביעת נדר, ובכך הסירו מעליהם במעט את ההתמודדות הנוראית.

שתי תכונות אלו שבנדר - התמודדות עם ההווה מחד ועם העתיד מאידך - מוצגות בשתי השיטות ההלכתיות שראינו לעיל. שיטתו של הריטב"א, שמהותו של הנדר היא הרחבה של איסורים קיימים אחרים, מוסבת בעיקר על התמודדותו של האדם בהווה. כאשר האדם מצמצם את בחירתו ומוסיף סייגים לאיסורים קיימים - פחות דילמות עומדות בפניו. כמובן, צמצום זה לא יכול להיעשות על ידי התפסה באיסורי תורה (והרחבתם), כיוון שהללו (איסורי תורה) הם איסורי גברא, ואילו האדם בנדרו מצמצם את המציאות העומדת בפניו (איסור חפצא).

לעומת זאת, שיטתם של הרמב"ם והר"ן, המבינה את הנדר כיצירה חדשה, מכוונת אל עתידו של האדם הנודר. כדי להרגיע את חששו מעתידו הרוחני-נפשי, יכול האדם לעצב את חייו לאור מושגים חדשים. הוא נהפך לחלק מהתחום אותו הוא יצר, ומשום כך אין לו דחפים חזקים לבטל ולעקור תחום זה מן היסוד. ועל כן ניתן להתפיס בנדר, שגם הוא חלק מיצירת האדם. באיסור, לעומת זאת, לא ניתן להתפיס, כי האיסור אינו פרי יצירתו של האדם, אלא של הקב"ה.

"טוב מזה ומזה"

מצוידים בשתי הבנות אלו, יכולים אנו להעריך את מושג הנדר ולהתייחס למחלוקת רבי מאיר ורבי יהודה מי עדיף: "שנודר ומשלם" או "שאינו נודר כל עיקר". קיים יתרון גדול בנדר, והוא הביטחון. יתרון זה בא לידי ביטוי בהשבעת משה את ישראל לקיום המצוות. אדם הנטרף בספינה בים מוצא לו דבר להיאחז בו; הוא מחזק ומבצר את הקרקעית עליה הוא עומד, ובכך מבטל הוא במעט את הצורך לצאת שוב אל הים הגדול ולהיות חשוף לכל הסכנות והגלים הגבוהים שבדרך. כך גם עושה משה בהשביעו את עם ישראל - הוא מצמצם את התמודדותם.

ברם, ביתרון הגדול מצוי החיסרון הגדול: הנדר שולל מהאדם את המשקע היסודי של המאבק. דרכו של האדם מונחית ומוגדרת, אך דרך זו שואבת את כוחה מהחפצא ולא מהגברא. האדם נמנע מלחטוא עקב פחד ויראה מפני חילול הנדר, ולא מכאב עמוק של השחתת הנפש. האדם בחר בְדרך אשר לאחר שנכנס אליה (אחרי הרבה התלבטויות ומאבקים) היא בטוחה יחסית, ומשום כך הוא איננו נזקק עוד לכוחות נפשו. אין כאן עוד צורך בבחינה מחודשת של דברים, בהתלבטויות חדשות, ומשום כך אין גם ניצחונות חדשים. הכול קבוע ומוגדר, והאדם כביכול מנותק מאותו תחום נרחב של החיים. יחד עם הצורך בנדר ובפתרונו לגבי הקיום המעשי, אנו חשים בחיסרון העצום שהוא מביא עמו: ביטול המאבק הנפשי התמידי. הנדר אמנם מחסן בפני כישלונות, אך גם מונע הצלחות חדשות.

נראה שבשאלה זו נחלקים רבי מאיר ורבי יהודה: מה עדיף ממה - הביטחון מפני נסיגות, המלווה בחסימת האפשרות לכיבושים תמידיים, או האפשרות להתחזק ולהתעצם באופן מתמיד, המלווה בפחד עצום מפני ירידה וכישלון? אין כאן קביעה פסקנית של הלכה, אלא ראייה חודרת ועמוקה אל תוככי הנפש. שאלה זו מקיפה וחודרת לכל תחומי ההדרכה של בני האדם: האם לצעוד בדרך רבת סיכויים וסיכונים, או שמא יש להעדיף את זו הבטוחה.

שתי דרכים בעבודת ה'

דומה ששתי השיטות הללו מציגות שתי דרכים בעבודת ה'. הקישור הנשמתי של האדם אל שני עיצובים אלו תלוי באופיו של האדם:

"ישנם אנשים אשר עשה א-להים אותם ישר, שתכונתם שוקטה, וההדרכה הישרה והמנוחה הפנימית היא גורלם הקבוע להם... אבל סוג שני נמצא, שאין בהם מנוחה, עומדים הם תמיד בשיקול, להיות עולים עד לרום שמים או גם לרדת למעמקי תהומות. אלה צריכים הם לתקן את אישיותם הרוחנית מדי יום ביומו..."     ("האופי הקבוע והמתנודד" - אורות הקודש).

בהצבת המטרה שבנדר, הנתונה בשתי הבחינות של "טוב מזה ומזה", יש כדי להטמיע באדם את הצורך לדעת את דרכו המיוחדת. צריך האדם לבור את הנימה הקרובה אליו: אם נקרא הוא להתמדה בבהירות ובחשקת הלב, או שמא לעלייה גבוהה, לשיאים שעין לא תשורם, המלווה לעתים בירידה מטה מטה. שומה על האדם לבחון ולדעת את הגישות, להבינן ולהאירן באור הנפש הפנימית, דבר שיחזק ויעמיק את נאמנות האדם לעצמו ומתוך כך יחזק את נאמנותו לא-לוהיו.

"אי אפשר לנו לדבר על דבר תחייה לאומית כללית אם לא נדבר בעניין תחייה פרטית של כל נשמה בפני עצמה"   (אורות ישראל).

 

 

*המאמר הופיע לראשונה בגיליון מספר 75 של עלון שבות.

[1] ראה המשנה נדרים י ע"ב ובפירוש הרא"ש שם.

[2] ראה משנה נדרים י ע"א.

[3] בחידושיו לנדרים דף ב ע"א.

[4] וכן דעת רש"י שבועות כ ע"א.

[5] וכן דעת רמב"ן בנדרים שם.

[6] [בביאור שיטת הריטב"א (במיוחד על רקע שיטת נתיבות המשפט סימן רל"ד שאיסורי דאורייתא הוו איסור חפצא ואיסורי דרבנן הוו איסור גברא) ראה: אבני נזר אורח חיים סימן ל"ב; חידושי רבי שמעון שקופ על מסכת נדרים סוף סימן א'; ש' וידר, 'עיקר נדר', עלון שבות 110 עמ' 35-12 (בסופו). העורכים.]

[7] רמב"ם הלכות נדרים פ"א הלכות ח-ט; ר"ן נדרים יד ע"א סוף ד"ה אמר קרא: "אבל כי מתפיס בדבר האסור, לא כלום קאמר, דהיכי לימא - 'ככר זה עלי כבשר חזיר'? - לא אפשר, דבשר חזיר אסריה רחמנא, והוא לא אסריה".