טווה (ג') – טוויה ביד, עשיית פתילה, פוקסת

  • הרב ברוך גיגי

א. טווייה ביד או בכלי

אחת השאלות המשמעותיות במלאכת טווה היא האם יש לחייב רק על טוויה בפלך, או גם על טוויה ביד. במילים אחרות, האם טוויה ביד נחשבת עשיית בשינוי, או שגם היא כלולה באיסור הטווה.

הראשונים לא ביארו במפורש דין זה. אולם, אפשר שיש בזה מחלוקת ראשונים בסוגיית טווית תכלת בחול המועד. במשנה במועד קטן (יט.) נאמר שמותר בחול המועד לטוות תכלת לטליתו, ובלבד שיעשה זאת על יריכו[1].

ברש"י שם כתב:

"וטווה על יריכו - החוטין, אבל לא בידו בין אצבעותיו, ובפלך, כדרך חול"         (מו"ק יט. ד"ה וטווה)

מדבריו נראה שדרך חול, הדרך הרגילה, היא לטוות בפלך או ביד כשממולל את הצמר בין אצבעותיו. לפיכך, התירו לאדם בחול המועד, דווקא כאשר הוא מגלגל על יריכו.

בניגוד לדברי רש"י, פירש המאירי שכוונת המשנה לשלול טווייה בפלך דווקא, ומזה נראה שהוא סבור שדרך טווייה דווקא בכלי:

"וטווה על ירכו תכלת לציציתו כלומר על ירכו דוקא שלא בפלך ובכישור"         (מאירי שם)

אולם, מדברי המאירי בשבת נראה שיש מקום גם לטווייה ביד ולאו דווקא בכלי, שהרי כתב גבי פוקסת:

"הגודלת שערה והפוקסת ושניהם תקון בשער הראש הגודלת שעושה אותם גדילים ופוקסת היא הסריקה במסרק ויש חולקים בפיקוס ממה שהיו סבורים לחייבו בגמרא משום טווה, ומה דמיון ממסרק לטוייה אלא שהוא פירוד השערות ביד"     (שבת צד: ד"ה הגודלת)

ואם כן, המאירי מבין שהדמיון בפוקסת לטווה הוא פירוד השערות ביד, בניגוד לדבריו במועד קטן[2].

מה שלא ברור בראשונים, מפורש באחרונים, שנחלקו לאור הברייתא בגמרא בביצה:

"תני בר קפרא ששה דברים נאמרו בפתילה, שלשה להחמיר ושלשה להקל. להחמיר: אין גודלין אותה לכתחלה ביום טוב, ואין מהבהבין אותה באור, ואין חותכין אותה לשנים. להקל: ממעכה ביד, ושורה בשמן, וחותכה באור בפי שתי נרות"      (ביצה לב:)

וכתב המאירי שם:

"פתילה אין גודלין אותה מתחלה ביום טוב ומפני שהיה מנהגם לעשות חוט ארוך ולכפלו נקט לשון גדילה ומכל מקום כל לעשותו מתחלה אפילו בלא גדילה אסור שעשיית כלי הוא... אבל רשאי למעכה בידיו אם הוא גסה ביותר שכבר נעשית כלי קודם המיעוך"      (מאירי שם)

דברי המאירי הובאו בקצרה במשנה ברורה:

"כששוזרה עביד כלי ביום טוב" (משנה ברורה תקי"ד, ס"ק מ"ב)

אולם בשער הציון שם תמה על דברי המאירי וכתב:

"וצריך עיון, דאמאי קמסיים, דעביד כלי, תפוק משום טויה, עיין בחיי אדם הלכות שבת כלל כ"ה[3], ואפשר דאי משום טויה לחוד הלא הוא דוקא כרוחב הסיט, כדאיתא במשנה, ומשום כלי, חייב כל שהוא ראוי להדלקתו"   (שער הציון שם, ס"ק נ"ב)

הצעתו בשער הציון היא, שאכן יש בשזירה גם משום עשיית כלי וגם משום טווה.

לפי דברים אלו, שהחיוב הוא גם משום טווה, תמהו האחרונים מדוע התירו מעיכה ביד. שהרי, טוויה ביד היא בכלל האיסור[4], כפי שכתב החיי אדם (כלל כ"ה, א') לאור הפסוק "וכל אשה חכמת לב בידיה טוו" (שמות ל"ה, כ"ה). על כך, כתב בשער הציון שם שמדובר בפתילה שנעשתה מבעוד יום:

'ואין זה בכלל ממעכה ביד דשרי, דשם היא מתוחה מכבר וממעכה כדי להקשותה"           (שער הציון שם)

אולם, באליה רבה שם כתב:

'ובשבלי הלקט (דף ל"ח) כתב אין גודלין פירוש שעושין אותה כעין שטווין צמר גפן על ידי כלי אומן על כן"

                                       (אליה רבה תקי"ד, כ"ט)

וקצת משמע שדווקא בכלי, אולם הפרי מגדים הוסיף:

'ויראה לי לאסור אף צמר גפן שעושין ביד, וצריך עיון"

                         (פרי מגדים שם, אשל אברהם י"ח)

לעניין מעשה, נראה ברור שיש לחוש לסוברים שטווייה ביד היא בכלל איסור תורה.

 

ב. עשיית פתילה – טווה או מכה בפטיש

לעצם הדין של עשיית פתילה, האם חייבים על מלאכה זו משום טווה או משום תיקון מנא (מכה בפטיש), ראינו את דעת המאירי והסברי האחרונים בכך. מדברי האליה רבה, עולה שזהו גדר טווייה, ומהחיי אדם (נשמת אדם כלל כ"ה, ס"ק ב') ראינו שעל גודל פתילה חייבים משום אורג.

אולם, בהמשך דבריו כתב:

"הגודל פתילה, הוי תיקון מנא. ונראה לי דהיינו כשהיתה מתוקנת כבר רק שמקשה אותה. אבל העושה פתילה מצמר גפן, חייב משום טווה"

                            (נשמת אדם כלל מ"ד סעיף י"א)

אם כן, נראה שהחיי אדם מחלק בין עושה את הפתילה מתחילתה שחייב משום טווה, לבין מי שרוצה לגדול את הפתילה שבזה יש משום אורג. אפשרות שלישית היא כאשר הפתילה כבר קיימת, והאדם רק מקשה אותה, שחייב משום מתקן מנא.

דברים אלו הם בניגוד לעולה משער הציון דלעיל, לפיו אם עושה אותה חייב משום מתקן מנא, ואם יש בה את האורך הראוי חייב גם משום טווה (כמלוא רוחב הסיט). מדבריו עולה שאם הפתילה קיימת ורוצה למעכה כדי להקשותה, מותר לעשות כן, וצריך עיון.

בכל אופן, מתברר שיש מחלוקת אחרונים האם לחייב בגודל פתילה משום אורג ומתקן מנא או משום טווה. ונראה ששיטת החיי אדם וסיעתו, המסתברת לאור פשט הסוגיא בביצה (שם), נעוצה בכך שאין לחייב משום טווה אלא כשמייצר חוטים במטרה להשתמש בהם לתעשיית הבגדים. לפיכך, גודל פתילה אין לחייבו משום טווה אלא משום תיקון מנא, שהרי עיקר כוונתו היא להכינה להדלקה.

ושוב ראיתי שכתב כן בשו"ת שבט הלוי:

"ולעניות דעתי אפשר לומר דענין טווה לא שייך אלא במכשיר חבל להשתמש בו בתורת חוט וחבל לאריגה לתפירה ולקשירה וכיוצא בזה, מה שאין כאן גדול פתילה דהוא רק הכשרת כלי להשתמש בו להדלקה"    

                   (שו"ת שבט הלוי א', סימן ק"א אות ב')

 

ג. פוקסת א' – מתקנת שערה

במשנה בשבת (צד:), נחלקו רבי אליעזר וחכמים לגבי פוקסת. לדעת רבי אליעזר יש לחייב חטאת, ואילו לדעת חכמים אין איסור מהתורה, והאיסור הוא משום שבות.

מה היא "פוקסת"? רש"י מביא שני פירושים:

"יש מרבותי אומרים: מתקנת שערה במסרק או בידיה, ויש שמפרשין: טחה כמין בצק על פניה, וכשנוטלו מאדים הבשר"          (רש"י שבת צד: ד"ה פוקסת)

בגמרא (שם) הציע, בתחילה, שהחיוב הוא משום טווה. ביאר רש"י, בהתאם לדבריו לעיל:

"שמתקנת שערה בין אצבעותיה ופושטתו כשהוא נכרך, ולשון השני - עושה מאותו בצק כמין חוט"

                                                       (רש"י שם)

למסקנת הסוגיא, פוקסת אסורה משום בונה, ואין איסור טווה משום שאין זו דרך טוויה. לאור זאת, יש מקום לדון בשני הפירושים שהביא רש"י, ולבחון את משמעותם ביחס למלאכת טווה – שהרי זיקתם למלאכת טווה לא נשללה.

מפירושו הראשון של רש"י ("מתקנת שערה במסרק או בידיה"), נראה שכל פעולה שנועדה לפשוט את החוט אם נכרך ומסתבך, יש בה מלאכת טווה. העובדה שמתקן בפעולתו את החוט, נחשבת כטווה[5]. את דחיית הגמרא שאין זו דרך טוויה, נראה להסביר שבשיער אין תיקון החוט, אלא יישור השיער בלבד.

ואכן, מעין זה העלה התוספות, שכתב לעניין קליעת צמות (גודלת) שאין זו דרך אריגה:

"ואף על גב דקולע נימין חשיבא אריגה כדאמרינן בפרק במה אשה (לעיל סד.), הכא בשער לא חשיבא אריגה כמו בבגד ועוד דהכא אין סופה להתקיים שעומדת לסתירה" (תוס' שם ד"ה וכי דרך אריכה)

דברים אלו הם כפי שכתבנו, שבשיער לא שייך לדבר על יישור חוטים שהסתבכו, וממילא אין זה חלק ממלאכת טווה.

התוספות מוסיף, שקולע שיער זוהי מלאכה שאין סופה להתקיים, כי כך דרכו של שיער להסתבך כל פעם מחדש. לאור דברים אלו, מסיקים התוספות שהגודלת עוברת על מלאכת בונה, מפני הזיקה לעיצוב צורת השיער.

 

ד. פוקסת ב' - טחה בצק על פניה

פירושו השני של רש"י בפוקסת הוא שטחה בצק על פניה, ונחשב טווה כיוון שעושה מאותו הבצק חוט. ראשית חכמה, יש להבין מה משמעות מעשה זה מבחינת האישה ומה היא זיקתו לעניין טווה.

ומצאתי שהריטב"א אימץ פירוש זה וכתב:

"עיקר הפירוש כדפירש רש"י ז"ל שנותנת בצק על פניה להאדימם וכן אמרו בירושלמי חייבת משום צובעת, ומה שהיו סבורים בגמ' לומר שהיא חייבת משום טוויה, היינו מפני שהבצק הזה עושים אותן חוטים לתת על הפנים"          (ריטב"א שם ד"ה פוקסת)

נראה, שכוונת הריטב"א לומר שהיו נותנים חוטים כדי ליצור פסי צבע על הפנים לאחר הסרת אותם החוטים. האפשרות לחייב משום טווה נובע מהזיקה למלאכה זו בעצם עשיית החוטים.

בעקבות פירוש זה של רש"י, כתב בשו"ת שבט הלוי:

"מסופק אני בעושה חוטים מבצק וכיוצא בזה לארוג אוכלים, כמו שרגילים לעשות בחלות של שבת, אי יש בו משום טווה. ועיין רש"י (שבת צ"ד ע"ב ד"ה טווה וכו' בא"ד) עושה מאותו בצק כמין חוט, ויש לחלק"           

                                           (שבט הלוי א', ק"א)

בהסבר דבריו ש"יש לחלק" נראה לומר, שכשעושה חוט להדביק על הפנים יש חשיבות ביצירת החוט בצורה הנדרשת כדי להדביקו על הפנים. זאת, בניגוד לקליעת החלות שם עיקר המגמה היא עיצוב צורת החלה ולא יצירת החוט. בכל אופן, הדבר צריך עיון.

ה. פוקסת ג' - שזירת שערות

בחידושים המיוחסים לר"ן הביא הסבר נוסף ל"פוקסת":

"פירש הרא"ה ז"ל דפוקסת היא שלוקחת חלק משערה ושוזרת אותו וכן עד ג' פעמים, ואחר כך עושה משלשתן כמין חבל, וזו היא הגודלת"

            (חידושים המיוחסים לר"ן, שבת צד: ד"ה וכן)

לפי הצעת הרא"ה, עצם השזירה של כמה שערות זו בזו היא בכלל טווה[6]. נראה ששיטת הרא"ה היא, שכל שזירה שיוצרת חוט אחד שישמש אחר כך לאריגה יש לראותו כטווה.

כך ניתן להבין גם את דברי המאירי במלאכת פוצע:

"הפוצע שני חוטין רצה לומר שכשנפסק החוט באמצע היריעה ורוצה לחברו ולהשלימו פוצע שני ראשי החוטים וטווה אותם בראשי אצבעותיו ואף על פי שאינו קושרם לגמרי מכל מקום מתקיים הוא עד שיוכללו בתוך היריעה"      (שבת עג. ד"ה הפוצע)

בהסבר דבריו נראה לומר, שהפוצע הוא פציעת ראשי החוטים, והטווייה בראשי אצבעותיו אינה חלק מהפציעה אלא הפעולה הבאה בעקבותיה. פעולת שזירת שני החוטים, שבאה לתקן, היא בכלל מלאכת טווה.

לאור זאת, קשה לי על מה שכתב בשו"ת שבט הלוי:

"הנה דעת הרא"ה והמאירי דמלאכת פוצע רצה לומר כשנפסק חוט באמצע היריעה ורוצה לחברו ולהשלימו פוצע שני ראשי החוטים וטווה אותם בראשי אצבעותיו וכו', עיין במאירי במשנת ט"ל מלאכות, ולרש"י והחולקים עליהם דמפרשים פוצע בענין אחר, יש לומר פוצע של המאירי הוא טווה ממש כמו שוזר ואינו אב בפני עצמו, ולהמאירי ודעמי' צריך לומר דכיון דבא באמצע מלאכת האריגה נחשב אב בפני עצמו אף שדומה לטווה"      (שבט הלוי שם)

לפי דבריו, שיטת המאירי היא שאמנם הפעולה הזו דומה לטווה, אך כיוון שהיא במלאכת האריגה נחשבת חלק ממלאכת פוצע (וממילא, זה יסוד מחלוקת רש"י ואחרים עליו). אולם, לעניות דעתי גם המאירי לא סבר ששזירת החוטים היא חלק מפוצע אלא חלק מטווה, כפי שהוסבר.

 



[1] בגמ' שם התירו בסופו של דבר אף בפלך, עיין שם.

[2] וראה רש"י למשנה שם שפירש שפוקסת היא המתקנת שערה במסרק או ביד.

[3] בנשמת אדם (שם ס"ק ב') כתב לחייב משום אורג, עיין שם. וראה עוד בדיוננו במלאכת האורג.

[4] בביאור הלכה (שם) הביא ראיה לזה: "דאפילו ביד אסור ... ואפילו פחות מכשיעור הלא הוא אסור מן התורה וכן מוכח מלשון השו"ע שכתב אבל ממעכה בידו כדי להקשותה מוכח דלגדלה לכתחלה אפילו ביד אסור".

[5] החתם סופר (שבת צד:) כתב בשם הריב"ש (סימן שצ"ד), פירוש אחר בשיטת רש"י: "הכא מיירי כמו שנוהגת הבחורות שמושחת המסרק בשמן ומחליקות בו שערותיהן להשכיבם על ראשן ומתדבקות זו בזו וזה הוא כעין טוה". אולם, לעניות דעתי נראה בשיטת רש"י כפי שפירשנו. בדעת הריב"ש נראה לומר, שהדמיון לטווה הוא מצד הדמיון לעושה הלבד שמדבק יריעת צמר על גבי חברתה, וכשיטת הרמב"ם שהעושה לבד הוא תולדת טווה (ראה שיעורנו לעיל). לפי הסבר זה, למסקנת הגמרא אין זה באמת דומה לטווה (המבקש ליצור יריעה אחת), משום שזהו דיבוק שערות בלבד.

[6] דנו במין זה בדברינו בתחילת מלאכת טווה, עיין שם.