טומאת התהום

  • הרב אביהוד שורץ
בית המדרש הוירטואלי

 

דף יומיומי

פסחים דף פ"א, טומאת התהום

המשנה בדף פ' מחדשת את דין "טומאת התהום", דהיינו טומאה שאיש בעולם לא ידע עליה עד שנמצאה. לאחר מציאת הטומאה, נעשה ניסיון לברר מי בא איתה במגע בעבר, ולטמא אותו למפרע. בשעה שהוא בא במגע עם הטומאה, איש לא ידע על קיומה, ועל כן היא מוגדרת טומאת תהום.

במשנה נאמר:

"נטמא טומאת התהום - הציץ מרצה".

כלומר, למפרע התברר כי הפסח הוקרב בהיות בעליו טמא, ואף על פי כן, אין פוסלים את ההקרבה, שכן בשעתה נעשתה כדין.

המשנה עוסקת בקורבן פסח ובקורבנות נזיר, והצד השווה לשניהם הוא שתנאי הכרחי להקרבת הקורבן הוא טהרת הבעלים, טהרת האדם. אמנם, הגמרא דנה גם במצב שבו הכהן המקריב נטמא בטומאת התהום: במצב כזה, הדיון נוגע לטהרת הקורבן עצמו - טהרת החפצא - ולא לטהרת בעל הקורבן. הגר"ח מבריסק (על הרמב"ם, הלכות ביאת מקדש, פרק ד' הלכה ו') מבהיר, שאמנם שתי הלכות שונות לפנינו: האחת ביחס לחפצא של הקורבן, והשניה ביחס לגברא - המקריב. לדעת הגר"ח, ההבדל בין ההלכות קשור למושג "ריצוי ציץ": הציץ מרצה על ליקוי בקורבן, ליקוי בחפצא, אך לא על מצב שבו בעל הקורבן טמא.

הגר"ח מסביר, שהציץ מרצה על קורבן שהוקרב בטומאה. אך כפי שלמדנו בסוגיות רבות, בקורבן פסח אין די בהקרבתו - יש צורך גם לאכול ממנו. ובכן, אם נטמא אדם בטומאת התהום, הוברר למפרע שהפסח כלל לא נאכל כדין; הציץ מרצה על הקרבתו בטומאה, אך מה לגבי אכילתו בטומאה, שאיננה אכילה כלל?! ובכן, מסביר הגר"ח, כדרך שנאמר בנזיר, כך גם בקורבן פסח יש להניח שהאדם כביכול כלל לא נטמא, ולכן הקרבתו עלתה לו. חידוש זה הוא הלכה למשה מסיני, והוא איננו יכול להסתמך על ריצוי הציץ.

ר' חיים מוכיח את דבריו מפסק הרמב"ם עצמו. בהלכות ביאת מקדש שם כתב הרמב"ם:

"ואפילו נודע לו שהוא טמא קודם שיזרוק הדם וזרק הורצה, שהציץ מרצה על טומאת התהום אע"פ שהוא מזיד".

במקרה שלפנינו, הקורבן לא סטה ממסלולו אף לאחר שנודע שהוא טמא. במילים אחרות, הקורבן הוקרב בטומאה. כדי לאפשר הקרבה כזאת, יש צורך בריצוי ציץ, כפי שכותב הרמב"ם בפירוש. מאידך, בהלכות קורבן פסח (פרק ו' הלכה י"ב) פסק הרמב"ם:

"מי שעשה פסח בחזקת שהוא טהור ואחר כך נודע לו שהיה טמא בטומאת התהום אינו חייב בפסח שני ודבר זה הלכה מפי הקבלה, אבל אם נודע לו שהיה טמא בטומאה ידועה חייב בפסח שני".

מלשונו של הרמב"ם משתמע שניתן להקל אך ורק אם הטומאה נודעה לאחר ההקרבה. אם עושה הפסח ידע על הטומאה קודם ההקרבה, אין ברירה אלא לדחותו לפסח שני. הגר"ח מסביר, כאמור, שריצוי הציץ שהוזכר בהלכות ביאת מקדש עשוי היה להועיל להקרבה, ואולם היות שבקורבן פסח נדרשת אכילה וטהרת גברא, אם נודע לעושה הפסח על הטומאה הקורבן פסול.

נמצא, אם כן, כי לפנינו שני חידושים. החידוש הראשון הוא שטומאה בלתי ידועה היא טומאה "קלה", והציץ מרצה עליה. החידוש השני - והגדול יותר - הוא שבכל הנוגע לקורבן פסח (ולנזיר) טומאה בלתי ידועה כביכול אינה קיימת כלל ועיקר. בלשון של ר' שמעון שקאפ (שערי יושר, שער החזקות פרק כ'; וראה עוד בעניין טומאת התהום באריכות מופלגת באותו הפרק, וכן ב"שב שמעתתא", שמעתתא ה' פרק ג'):

"דביאור העניין הוא, דמה שנאמרה ההלכה להתיר טומאת התהום לנזיר ועושה פסח הוא רק היתר קודם הידיעה, שיהיה הדין תלוי בידיעת האדם ... שהידיעה גורמת הדין".

טומאה שכלל לא יודעים עליה - אין בה "דין טומאה", ועל כן הנזיר או עושה הפסח אינם נטמאים מכוחה.

בעוד ימים ספורים נעמוד בעזרת ה' בתפילת יום הכיפורים. יסוד מרכזי בתפילות היום הוא "אתה יודע רזי עולם ותעלומות סתרי כל ... אין דבר נעלם ממך ואין נסתר מנגד עיניך". זהו עומק ההבדל שבינינו, שוכני בתי חומר, ובין מלך מלכי המלכים. אנו מוגבלים בידיעתנו, והרי "הדין תלוי בידיעת האדם"; טומאה שאין יודעים עליה איננה טומאה. ואילו הוא, יתברך ויתעלה, יודע כל נסתרות, ואנו שופכים שיח בפניו, שיסלח וימחל לכל עוונותינו.

הרב אביהוד שורץ