טומאת כלי חרס

  • הרב מתן גלידאי

טומאת כלי חרס

הכלל הרגיל בהלכות טומאת כלים הוא שכלי נטמא כאשר טומאה נוגעת בדופן שלו, מבפנים או מבחוץ, ואינו נטמא כאשר הטומאה נמצאת בחללו ואינה נוגעת בו. ברם, לכלי חרס ישנו דין חריג ומיוחד בהקשר זה: מצד אחד הוא נטמא כאשר טומאה נמצאת בחללו, גם אם אינה נוגעת בו, ומצד שני טומאה שנגעה בדפנותיו מבחוץ אינה מטמאת אותו כלל - "נמצא הטמא בכלי חרס טהור בכלים, והטהור בכל הכלים טמא בכלי חרס" (לשון הרמב"ם, הל' כלים י"ג, א).

יש להסתפק בהבנת אופייה של טומאת כלי חרס: האם מדובר בסוג של טומאת מגע, אלא שהתחדש כאן שהאוויר הנמצא בתוך הכלי מצליח 'להעביר' את הטומאה, כך שהטומאה כאילו נגעה בדפנות הכלי, או שעצם השהייה של הטומאה בחלל הכלי מטמאת את הכלי, בדומה לטומאת אוהל, ואין מדובר בסוג של טומאת מגע.

ר' חיים טען שיש לתלות שאלה זו במחלוקת הרמב"ם והראב"ד. הרמב"ם (הל' מטמאי משכב ומושב ח', ד) פוסק שכאשר זב או נידה מכניסים את ידם או את רגלם לתוך כלי חרס בלי לגעת בדפנותיו - אין הכלי נטמא, כיוון שטמאים כאלו "אינם מטמאים לאיברים". ואילו הראב"ד משיג על כך וכותב: "זה אינו מחוור אצלי, כי מאחר שאוויר מטמא במגע, למה אין התנור טמא?".

ר' חיים מסביר, שהרמב"ם והראב"ד מסכימים שזב ונידה "אינם מטמאים לאיברים" - כלומר, יכולים לטמא רק ע"י כל גופם או רובו, ולא ע"י איבר בודד. המחלוקת ביניהם נוגעת להבנת אופייה של טומאת כלי חרס: הרמב"ם סבור שטומאת כלי חרס מבוססת על שהיית הטומאה בתוך הכלי, וממילא כדי שהכלי ייטמא צריכים שהזב או הנידה ישהו במלואם בחלל הכלי, ואין די בכך שיכניסו לתוכו איבר אחד. הראב"ד, לעומת זאת, סבור שטומאת כלי חרס היא סוג של טומאת מגע, היינו שהאוויר מצליח להעביר את הטומאה, כאילו נגעה בדופן הכלי. ממילא, די בכך שהזב או הנידה יכניסו איבר אחד לתוך הכלי, כיוון שרואים מצב זה כאילו נגעו בדפנות הכלי.

וביתר ביאור: בעיית "טומאה לאיברים" שייכת רק בטומאה נובעת מעצם השהייה בכלי, אך לא בטומאת מגע. אם אדם הכניס את ידו לתוך חדר - לא ניתן לומר שכולו נמצא בחדר; אולם אם אדם נגע בקצה אצבעו בחפץ מסויים - הרי שהוא נגע בחפץ.

יש לציין שהרמב"ם מודה שהזב או הנידה מטמאים את כלי החרס כאשר הם נוגעים בדפנותיו מבפנים. הרמב"ם סבור, אפוא, שישנם שני מסלולים בטומאת כלי חרס: מסלול של טומאת מגע, כאשר טומאה נוגעת בדפנות הכלי מבפנים; ומסלול של מעין טומאת אוהל, כאשר הטומאה שוהה באוויר הכלי.