ט`ו בשבט - ארבעים יום קודם יצירת הוולד

  • הרב איתמר אלדר

ט"ו בשבט - ארבעים יום קודם יצירת הוולד

ראש השנה לאילן

הגמ' במסכת ראש השנה קובעת ארבעה ראשי שנים:

ארבעה ראשי שנים הם: באחד בניסן ראש השנה למלכים ולרגלים. באחד באלול ראש השנה למעשר בהמה, רבי אלעזר ורבי שמעון אומרים באחד בתשרי. באחד בתשרי ראש השנה לשנים ולשמיטין וליובלות לנטיעה ולירקות. באחד בשבט ראש השנה לאילן כדברי בית שמאי, בית הלל אומרים בחמשה עשר בו. (ר"ה א,א)

בית שמאי ובית הלל חלוקים בדבר מועדו של ראש השנה הרביעי - ראש השנה לאילן. להלכה נפסקה דעתם של בית הלל.

הגמ' מסבירה מדוע נבחר מועד זה דווקא כראש השנה לפירות האילן:

באחד בשבט ראש השנה לאילן: מאי טעמא? אמר רבי אלעזר אמר רבי אושעיא: הואיל ויצאו רוב גשמי שנה ועדיין רוב תקופה מבחוץ. מאי קאמר? הכי קאמר: אף על פי שרוב תקופה מבחוץ, הואיל ויצאו רוב גשמי שנה. (בבלי, ראש השנה יד.)

רבי אלעזר בשם ר' אושעיא מבאר את מאפייניה של תקופה זו מתוך התבוננותו בטבע. הואיל ובזמן זה עונת הגשמים עברה כבר את שיאה, אך החורף עדיין לא חלף לגמרי, ניתן להתייחס לזמן זה כראשיתם של פירות האילן, וכך מסביר רש"י:

הואיל ויצאו רוב גשמי שנה - שכבר עבר רוב ימות הגשמים שהוא זמן רביעה ועלה השרף באילנות, ונמצאו הפירות חונטין מעתה. (רש"י ר"ה יד.)

החלשותם של הגשמים מאפשרת את יציאתו של השרף באילנות ובעקבותיו מתרחשת חניטת הפירות, המציינת את ראשיתם. ממילא, מכאן ואילך מתחילה עונת הפירות של השנה הבאה.

ההשלכות של קביעה זו כי ט"ו בשבט הינו ראש השנה לאילן, נוגעות למספר ענינים, וכך מביא רש"י:

לאילן - לענין מעשר, שאין מעשרין פירות האילן שחנטו קודם שבט על שחנטו לאחר שבט, שבאילן הולך אחר חניטה.

על פי דבריו, ט"ו בשבט מהווה נקודת ציון על פיה קובעים האם לשייך את הפרי הגדל על העץ לפירות העונה שעברה, או לפירות העונה שתבוא. דבר זה נוגע להפרשת מעשרות, לפי שחז"ל קבעו כי עונת המעשרות של פירות האילן מוגדרת על פי מועד חניטתם.

ממילא, היות שזמן זה - ט"ו בשבט, הוא המועד שבו מתחילים פירות העונה הבאה לחנוט, הרי כל פרי שנחנט לאחר ט"ו בשבט שייך לעונה שתבוא. על פרי שנחנט לפני ט"ו בשבט, נאמר כי הוא מאחרוני פירות העונה שעברה אלא שאחרו להבשיל, וכך כותב הירושלמי:

עד כאן הן חיין ממי השנה שעברה, מיכן והילך הן חיין ממי השנה (ירושלמי ר"ה ו:)

ההשלכה אותה מציין רש"י נוגעת לענין עישור הפירות:

בידוע שאין מעשרין מפירות של שנה אחת על פירות של שנה אחרת, וממילא ארגז תפוחים שנחנטו שבוע לפני ט"ו בשבט איננו יכול להיות מעשר עבור שאר התפוחים שנחנטו לאחר ט"ו בשבט[1].

חניטה

בכדי להעמיק בענין זה ובהשלכותיו הרוחניות, כדאי לברר מעט יותר מהי אותה חניטה שחז"ל ראוה כקובעת את הרגע שבו ניתן להתייחס לפרי האילן כפרי, וממילא להגדיר זמן זה כקובע את שנת המעשר של הפרי.

בפרשת קרח, מספרת לנו התורה על הנסיון שעשה משה במטה אהרן מול מטות השבטים האחרים. בסופו של הנסיון נאמר:

וַיְהִי מִמָּחֳרָת וַיָּבֹא משֶׁה אֶל אֹהֶל הָעֵדוּת וְהִנֵּה פָּרַח מַטֵּה אַהֲרֹן לְבֵית לֵוִי וַיֹּצֵא פֶרַח וַיָּצֵץ צִיץ וַיִּגְמֹל שְׁקֵדִים (במדבר יז,כג)

מפרש רש"י על אתר: 'ויצא פרח - כמשמעו, ויצץ ציץ - הוא חניטת הפרי כשהפרח נופל'.

רש"י קובע כי התורה מתארת תהליך טבעי של התבשלות הפרי, במקרה זה השקד, תחילה גדל פרח, אח"כ נושר, ואז מופיע הפרי - ויגמל שקדים[2].

על פי דברי רש"י בפירושו לתורה, זמן נפילת הפרח, והצצת הפרי בראשיתו הוא הנקרא 'חניטה'[3].

יש שאחרו את מועד החניטה לעומת רש"י וקבעו כי הבאת שליש וגמר בישולו לענין המעשרות, היא הנחשבת לחניטתו[4].

יש שביקשו להקדים את מועד החניטה אף יותר מרש"י, וכך כתב המאירי בשם יש מפרשים:

וי"מ בענין חנטה שהוא קודם שיצא הפרי כלל אל הוצאת מה שהוא כעין פרחים, ודבר זה לא נאמר אלא בפירות שאין חיוב מעשר שלהם מן התורה. אבל כרם וזית, הואיל ותירוש ויצהר מן התורה יש להם דין אחר לענין זה כמו שיתבאר (מאירי, ר"ה ב.)

המיוחד בדינם של פירות האילן, מביא המאירי בשם 'יש מפרשים', הוא שמועד חניטתם קדום מאד, טרם יציאת הפירות עצמם. הפרח עצמו הוא המבשר על כך שעתיד לבוא פרי, ועל כן פריחתו נחשבת לחניטת הפרי.

אם לרגע נעצור את קריאת הדברים הכתובים כאן, ונצא מחדרנו אל המרחב הפתוח, נראה כי הקביעה שט"ו בשבט הוא מועד תחילת חניטת פירות העונה שתבוא, לכאורה איננה עומדת במבחן המציאות. ודאי לא לשיטת המאחרים הקובעים כי חניטה היא הבשלת הפירות, הרי אין פירות על העצים בזמן זה. אף לשיטת רש"י הקובע כי החניטה היא נפילת הפרחים והצצת ראש הפירות, אין התאריך מתאים - נפילת הפרחים תבוא בזמן מאוחר הרבה יותר, ועתה כמעט ועדיין אין פריחה. אפילו נאמר כשיטת ה'יש מפרשים' המקדימה ביותר, קשה לראות על העצים פריחה בשלב זה.

יוצא מכלל זה הוא האילן של ט"ו בשבט - השקד הוא השקדיה. בכך הסביר רש"י את בחירת הקב"ה בשקד כפרח אשר יפרח במטה אהרן, כפי שהזכרנו לעיל:

ויגמל שקדים - כשהוכר הפרי הוכר שהן שקדים לשון (בראשית כא) ויגדל הילד ויגמל, ולשון זה מצוי בפרי האילן כמו (ישעיה יח) ובוסר גומל יהיה נצה. ולמה שקדים? הוא הפרי הממהר להפריח מכל הפירות, אף המעורר על הכהונה פורענותו ממהרת לבא, כמו שמצינו בעוזיה (ד"ה כו): והצרעת זרחה במצחו. ותרגומו וכפית שגדין כמין אשכול שקדים יחד כפותים זה על זה (רש"י, במדבר יז,יג)

השקדיה, במובן זה, חושפת בפנינו את רגעי ההתעוררות הראשונים של הטבע לאחר תרדמת החורף. התעוררות שאולי אינה ניכרת בפועל. אולם, מלמדים אותנו חז"ל קובעי את ראשי השנים, התעוררות זו, אף על פי שאיננה נראית, פורצת בט"ו בשבט. אילן אחד בלבד חושף בפנינו את אותה ההתעוררות בפועל - השקדיה.

מדובר בתחילתו של תהליך שאת 'פירותיו' תרתי משמע, נראה רק כעבור מספר שבועות.

הירושלמי (שקלים יב.) דן בהגדרות הזמן הקובעות את מועדי העישור. בדבריו, מבליע הירושלמי הבנה מדהימה, על פיה החניטה בפירות מקבילה לעיבור בבהמה, ואילו הבאת שליש - מועד הופעת הפירות ובשלותם - דומה ללידה בבהמה.

ט"ו בשבט, על פי דברי הירושלמי, דומה למועד העיבור. העיבור אינו נראה על פני השטח. לעתים אף המעוברת עצמה טרם יודעת כי מעוברת היא. אולם, בשעה זו מתחיל התהליך כבר להתרחש, הכלים מתחילים להיבנות, הנשמה כבר נזרקת בתוך הגו., הסוד הולך ונחשף, עת זמיר הולך ומגיע. אמנם, קול התור טרם נשמע בארצנו, אולם מתחיל הוא להדהד באופק.

עיבור, לידה וגמילה

ייחודו של ט"ו בשבט, על פי דברים אלו, הוא בהתייחסותו למציאות נסתרת, לתנועה כמוסה, פוטנציאל אשר מתחיל להתעורר אף שטרם ראינו במציאות דבר. מכאן הסקרנות הגדולה שגילו בעלי הסוד כלפי מועד זה[5].

העיסוק בפוטנציאל ובמהות, טרם יציאתם לעולם. נגיעה זו בהתעוררות קמאית בלתי נגלית, הביאה גם את בעלי החסידות לרדת לעומקו של המועד, וכך מובא בספר 'בני יששכר' לר' צבי אלימלך מדינוב[6]:

ואומר לך את הנראה לענ"ד, דהנה (ויקרא רבה כט,א) בכה' באלול התחלת בריאת העולם, והתחלת בריאת העולם היה בבחינת תואר מלכות בכדי להקרא מלך, כי אין מלך בלא עם, והנה מלכות סוף מעשה במחשבה תחילה, וישראל עלו במחשבה תחילה (בראשית [רש"י בראשית א,א] בשביל ישראל שנקראו ראשית) אשר המה ימליכוהו והמה יתחתנו והתחברו למלך הכבוד (על ידי התורה [שם] שנקראת ראשית), והנה אמרו רז"ל (סוטה ב.) ארבעים יום קודם יצירת הוולד מכריזים ברקיע בת פלוני לפלוני וכדוגמה הלזו ארבעים קודם כה' אלול הוא זמן שלפנינו ט"ו באב, ישראל עלו במחשבה להתחתן במלך הכבוד, על כן יום שהותרו שבטים להתחתן זה בזה וגם יום שהותר שבט בנימין להתחתן היה דוקא ביום הזה, (כי הזמן גורם מבראשית, הבן).

וכמו כן תקנו בכל שנה בנות ישראל יוצאות במחול משחקים ומי שאין לו אשה יפנה לשם, ונתאווה החיתון לעורר היחוד הקדוש אשר ישראל עלו במחשבה, ועל ידי עליית מחשבתם כביכול נתהווה בריאת עולם, ויהי רצון שלא יאמר פינו דבר שלא כרצונו.

וכן הוא הענין בט"ו שבט, שעושין אותו יום טוב, והוא הראש השנה לאילנות (ר"ה ב.), (הנה הוא גם כן ארבעים יום קודם כה' אדר), נרמז (דברים כ,יט) כי האדם עץ השדה, וכבר ידעת פלוגתת ר' אליעזר ור' יהושע (ר"ה י:), ר"א סבירא ליה בתשרי נברא העולם ור' יהושע סבירא ליה בניסן (ותרוויהו קשוט לדברי מרן האריז"ל [פרע"ח שכד פד'] זה במעשה וזה במחשבה) והנה אנן פסקינן כר' אליעזר במנין שנות העולם ואנחנו אומרים בר"ה (תפילת מוסף) 'זה היום תחילת מעשיך', ולכאורה למה נצא מן הכלל המסור בידינו (מבוא התלמוד לר' שמואל הנגיד) ר' אליעזר ור' יהושע, הלכה כר' יהושע, ובפרט דר"א שמותי הוא (שבת קל:), ולדרכינו יונח, דהנה אבותינו ראו שמן השמים נתהווה יום שהותרו השבטים להתחתן זה בזה, וכן יום שהותר שבט בנימין, הכל נתהווה ואירע בט"ו באב ולא בט"ו בשבט מזה, היה להם הוכחה דמן השמים מסכימים לפסוק בזה הלכה כר' אליעזר (הגם דתרוויהו קשוט וכמו שכתבתי לעיל, ואעפ"כ גם בט"ו בשבט [שעולה השרף באילנות] קבעוהו לקצת שמחת יום טוב, וקבעוהו ראש השנה לאילנות, דגם דברי ר' יהושע אמיתיים), הבן. (בני יששכר, מאמרי חודשי תמוז-אב, מאמר ד', בתולה במחול, ב-ג)

ר' צבי אלימלך מדינוב משווה בין ט"ו בשבט לט"ו באב מבחינת מיקומם בלוח השנה. השוואה זו נשענת על המחלוקת בגמ' בדבר מועד בריאת העולם:

תניא רבי אליעזר אומר בתשרי נברא העולם בתשרי נולדו אבות בתשרי מתו אבות בפסח נולד יצחק בראש השנה נפקדה שרה רחל וחנה בראש השנה יצא יוסף מבית האסורים בראש השנה בטלה עבודה מאבותינו במצרים בניסן נגאלו בתשרי עתידין ליגאל

רבי יהושע אומר בניסן נברא העולם בניסן נולדו אבות בניסן מתו אבות בפסח נולד יצחק בראש השנה נפקדה שרה רחל וחנה בראש השנה יצא יוסף מבית האסורין בראש השנה בטלה עבודה מאבותינו במצרים בניסן נגאלו בניסן עתידין ליגאל תניא רבי אליעזר אומר מנין שבתשרי נברא העולם שנאמר ויאמר אלהים תדשא הארץ דשא עשב מזריע זרע עץ פרי איזהו חדש שהארץ מוציאה דשאים ואילן מלא פירות הוי אומר זה תשרי ואותו הפרק זמן רביעה היתה וירדו גשמים וצימחו שנאמר ואד יעלה מן הארץ רבי יהושע אומר מנין שבניסן נברא העולם שנאמר ותוצא הארץ דשא עשב מזריע זרע ועץ עושה פרי איזהו חדש שהארץ מליאה דשאים ואילן מוציא פירות הוי אומר זה ניסן ואותו הפרק זמן בהמה וחיה ועוף שמזדווגין זה אצל זה שנאמר לבשו כרים הצאן וגו' (ראש השנה י:-יא.)

ר' אליעזר ור' יהושע חלוקים האם בניסן נברא העולם או בתשרי. מבקשים הם להתבונן בטבע בפריחתו וביצירתו ומתוך כך להסיק מתי מתקיים הפסוק 'ותחדש פני אדמה' המשקף את תחילת הבריאה[7].

ידוע שבהיבטים רבים, כפי שראינו גם ב'בני יששכר' בשם האריז"ל, אנו מתייחסים לשני מועדים אלו כזמן של התחלה, של התחדשות.

על פי תמונה זו, ממוקמים ט"ו באב וט"ו בשבט באותו המקום ביחס לשני ראשי השנים. מכאן מתבקשת ההשוואה ביניהם, וכך מסביר ה'בני יששכר':

כשנאמר שבא' בתשרי נברא העולם, הכוונה לבריאת האדם שהיתה ביום השישי לבריאה, כפי שמבואר במדרש[8].

ממילא, תחילת מעשה בראשית קדמה לכך בחמשה ימים ואירעה בכ"ה אלול.

על פי ספירה זו, ט"ו באב חל ארבעים יום קודם לבריאת העולם. על כך דורש ר' צבי אלימלך מדינוב דרשות ארוכות וחשובות הנוגעות למאפייניו של חג זה.

בסופה של התורה קובע ר' צבי אלימלך, כי במקביל לט"ו באב, גם ט"ו בשבט קודם בארבעים יום לבריאת העולם. על פי הדעה הסוברת כי בראש חדש ניסן נברא העולם, ט"ו בשבט חל ארבעים יום לפני תחילת הבריאה אשר התרחשה בכה' באדר.

הביטוי, 'ארבעים יום קודם', מוביל את ה'בני יששכר' אל דברי המדהימים של הגמ' :

...אמר רב יהודה אמר רב ארבעים יום קודם יצירת הולד בת קול יוצאת ואומרת בת פלוני לפלוני בית פלוני לפלוני שדה פלוני לפלוני... (סוטה ב.)

אם ביקשנו למקם את ט"ו בשבט, על פי האנלוגיה שעושה הירושלמי לזמן העיבור, מביא אותנו ר' צבי אלימלך מדינוב, אל מקום קדום וכמוס אף יותר, אל רגע נשגב יותר, אל אמת רוחנית ומופשטת הרבה יותר - ארבעים יום קודם יצירת הוולד.

עדיין אין פרי, ואפילו אין פרח, הכל נראה אותו דבר. הארץ נדמית כעקרה לא ילדה, החורף עדיין אומר את דברו. אמנם נושאים אנו את עינינו אל האביב, אל הפריחה, אולם רחוקה היא מאיתנו מרחק שבועות של קור, של גשם שטרם פסק, של עצים ערומים וקפואים. לפתע מגיע ט"ו בשבט ובכנפיו בשורה: 'רני עקרה לא ילדה, פצחי רינה וצהלי' (ישעיה נד,א). את עדיין אינך רואה. אולי אפילו אינך יודעת. אולם, במעבה המציאות, בשורש ההוויה, מאחורי הפרגוד במקום הסוד וההסתר, נרקמה בשורה חדשה: 'פלוני לפלונית'. בעוד ארבעים יום, יראה ויידע העולם כולו. העצים ילבשו פרחים, הפירות יציצו, ובשורת אביב תמלא את האויר.

וכך כותב הרש"ר הירש:

המחשבה השגרתית מה היא אומרת? בבוא עת הפריחה כאשר יחשף לעינינו האביב ברבבות ציצים ופרחים, או אז נחגוג בצהלה את חג אביב הטבע, אשר ברכו ד', שהוא גם חג אביבנו אנו.

אבל המסורת היהודית העתיקה מצביעה בפנינו על האילנות הקרחים עוד בעיצומן של ימי חורף מושלגים, ממתיקה סוד איתנו ולוחשת באזנינו מוסר השכל, הנה אלה האילנות חוגגים כבר היום את יום התחדשותו של האביב הבא. מבעד למעטה הקליפה הקפואה השסועה האפורה והצוננת, שמכרבלת את האילנות הערטילאיים מתחת לקליפה זו, החלו כבר לפכות במלוא חומם חיים חדשים ורעננים! מה נוקבים ויורדים חדרי בטן, הם דברי המוסר המאלפים המקופלים בבשורת אביב זו, אליה נשכית מפי אילנות החורף עטופי השלג הצחור.

צאו וראו אותם "עניים סוערים לא נוחמו", ביום הולדת האביב בעיצומו של חורף - בט"ו בשבט - צאו וראו את האילנות בעידן התחדשות הצמיחה שלהם. הלא מקושטים היו בעדי עדיים בסנסני פירותיהם, בזרי עליהם, בפאר ענפיהם, והנה שודדו הפרות, נקטפו, הערים קמשו ונשרו בשלכת, ויבואו רוחות הסתיו וסופות החורף הנועזות ותכרותנה אף את העלה האחרון, נצפו ענף אחרי ענף, נתנו את קליפת העץ למשיסה וקרעוה לגזרים, ירו חיצי כפור שפגעו בלשד לב האילנות, הסתערו עליהם בשטפונות מטר וברד ועטפוהו במרבדי פתיתים של קרה ושלג, כתרו את העצים ולפתו מכל עבר, ממזרח וממערב, מצפון ונגב טלטלום קדם ואחור, כפפו והשחו קומתם ימינה ושמאלה, עדי עפר, ועל אף כל זאת לא נשברו האילנות, לא הונמכה קומתם חרף כל הפורענות הזו יחגגו יום זה בתוך תוכם בפנימיות לבם, ולנוכח פני החורף ומוראותיו, את חג תחיתם חג האביב (רש"ר הירש, במעגלי שנה ח"ב)

הבנה מעמיקה זו, חשובה בתפיסה היהודית מפני שהיא מבקשת לייחס חשיבות ומשמעות לא רק לתוצאה, לא רק אל המציאות שבפועל אלא גם למחשבה, לתוכנית, למזימה האלקית, להכרזה ארבעים יום קודם יצירת הוולד. כדי לראות זאת, עלינו לשכלל את ההתבוננות, להעמיק את המבט. יש לאמץ אמות מידה אחרות מאלו אליהן אנו רגילים במציאות הממשית.

מט"ו בשבט ועד סוכות

העובדה כי ט"ו בשבט מהווה הקדמה ויסוד לראש השנה החל בניסן, קושרת אותו במישרין למעגל השנה החקלאי, המונה את מועדי ד' מפסח ועד סוכות. סדרו של המחזור יונק מסדר הטבע והמציאות המתחדש באביב עם ראשית הפריחה, ממשיך בעת הקציר ומסתיים באסיף.

חג האביב, הוא חג הפסח וחג המצות, המלמדים יחדו על התחדשותם של ישראל. התחדשות המקבילה לפריחה המבשרת את בואם של הפירות הבאים בעקבותיה. זהו העיבור, על פי ר' צבי אלימלך מדינוב.

חג הקציר, הוא חג הביכורים, חג השבועות המלמדים על הבשלת ישראל והיותם ראויים לקבלת תורה. המקבילה באדם להבשלת הפירות הראשונים והבאתם כביכורים וכתודה לד' - היא הלידה.

חג האסיף, הוא חג הסוכות, מלמדנו על האספותם של ישראל אל ימי המדבר וההסתופפות תחת ענני הכבוד, אחרי היציאה ממצרים וקבלת התורה. התכנסות זו מקבילה לאיסופה של התבואה אל הגורן ואל היקב. איסוף המלווה בתחושה של השלמת המהלך. הושלם התהליך, תם המחזור. פנינו אל השנה החדשה. תפילתנו על הגשמים החדשים, עליהם אנו נושאים תפילה לבורא עולם - זוהי הגמילה.

והנה, מלמדים אותנו חז"ל, שלמעגל השלם והתהליך המחזורי, קודם שלב נוסף שאיננו מופיע בתורה. אולם, שלב זה גנוז במציאות. חז"ל ברוח קדשם חשפוהו בפנינו - ט"ו בשבט:

...וזה שאנו עושין יומא דפגרא בט"ו באב וט"ו בשבט, ונמצא ט"ו בשבט הוא הכנה לפסח ופסח הוא הכנה למתן תורה, נמצא ט"ו בשבט הוא הכנה למתן תורה, והא ראיה גם כן שהתורה ניתנה בסיון, ומשה רבינו ע"ה אמר משנה תורה בשבט ככתוב בעשתי עשר חודש, הרי ראיה שחודש שבט הוא הכנה למתן תורה (קדושת לוי מס' אבות)

סוף מעשה במחשבה תחילה, מלמדנו ר' לוי יצחק מברדיטשוב, ובט"ו בשבט מונחים היסודות למתן תורה שיבוא לאחר מכן, בשבועות.

הזיהוי של היסוד הבריא, ממנו יצמחו הכלים אשר בסופו של דבר יאפשרו את מתן התורה, נעשה בט"ו בשבט.

ר' לוי יצחק מברדיטשוב, הביא את ט"ו בשבט עד שבועות - חג מתן תורה.

ר' צבי אלימלך מדינוב, ממשיך ומביא את ט"ו בשבט עד לחג הסוכות:

ראש השנה לאילן, לא אמר לאילנות כמו באינך, יש לרמז מה שקבלנו מרבותינו, להתפלל בט"ו בשבט על אתרוג כשר יפה ומהודר שיזמין הש"י בעת המצטרך למצוה, כי הנה זה היום אשר עולה השרף באילנות (רש"י ר"ה יד ד"ה הואיל), והוא כפי הזכות של כל אחד מישראל, הנה מה טוב ומה נעים שיתפלל האדם ביום ההוא ראשית יסוד[9] הצמיחה שיזדמן לו הש"י לעת המצטרך את הפרי עץ הדר, והנה תפלתו תעשה פירות, וזהו שרמז התנא באומרו לשון יחיד 'לאילן', להורות על האילן המיוחד המבואר בתורה למצוה. (בני יששכר, מאמרי חדש שבט, מאמר ב' ראש השנה לאילנות, ב')

הוראתם של בעלי הסוד להתפלל בט"ו בשבט על אתרוג כשר, יפה ומהודר, הינה הדרכה לתודעה פנימית הרואה את סוף המעשה במחשבה תחילה.

האתרוג מכוון אותנו אל סופו של התהליך. אל חג האסיף בו אנו נוטלים את פרי ההדר השלם, הבשל, המהודר והמשובח, ומלמדים אותנו בעלי הסוד, כי תחילתו של התהליך הזה, הוא כעת - בט"ו בשבט.

האביב, הקציר והאסיף, הינם, על פי הבני יששכר, העיבור הלידה והגמילה[10], אולם לכל אלו קודם שלב שאותו אנו לומדים מרבותינו ביכולתם הרוחנית להתבונן אל הראשית - ארבעים יום קודם יצירת הוולד.

את סודו של אותו זמן ראשיתי שקדם אפילו לעיבור, ניתן לחוש באחד מחלקי הסיפור הנשגב של ר' נחמן מברסלב - מעשה בשבעה קבצנים:

כי פעם אחת הלכו אנשים בספינות הרבה על הים. ובא רוח סערה ושבר את הספינות, והאנשים נצלו. ובאו אל מגדל אחד. ועלו אל המגדל, ומצאו שם כל המאכלים ומשקאות ומלבושים, וכל מה שצריכים. והיה שם כל טוב וכל התענוגים שבעולם. ענו ואמרו, שכל אחד יספר מעשה ישנה מה שהוא זוכר מזכרון הראשון. הינו מה שהוא זוכר מעת שהתחיל אצלו הזכרון. והיו שם זקנים ונערים. והיו מכבדים את הזקן הגדול שביניהם שיספר בתחלה. ענה ואמר: מה אספר לכם, "אני זוכר גם כשחתכו את התפוח מן הענף". ולא ידע שום אחד מה הוא אומר. אך היו שם חכמים, ואמרו. בודאי זאת היא מעשה ישנה מאד, וכבדו את השני שיספר:

ענה השני שלא היה זקן כמו הראשון: זאת היא מעשה ישנה?! (בלשון תמה) זאת המעשה אני זוכר גם כן, אבל אני זוכר גם כן "כשהיה הנר דולק". ענו ואמרו שם: זאת היא מעשה ישנה ביותר מהראשונה. והיה פלא אצלם שזה השני, שהוא יניק מהראשון, וזוכר מעשה ישנה יותר מהראשון. וכבדו את השלישי שיספר:

ענה ואמר השלישי, שהיה יניק יותר: אני זוכר גם כשהתחיל בנין הפרי, דהינו כשהתחיל להתרקם הפרי ענו ואמרו: זאת היא מעשה ישנה ביותר. ענה הרביעי, שהיה יניק עוד יותר: אני זוכר גם "כשהוליכו הגרעין לנטע הפרי". ענה החמישי, שהיה יניק עוד יותר: אני זוכר גם "החכמים, שהם היו חושבים וממציאים את הגרעין". ענה הששי וכו', שהוא זוכר גם "את הטעם של הפרי קדם שנכנס הטעם בתוך הפרי." ענה השביעי וכו', ואמר "שהוא זוכר גם את הריח של הפרי קדם שנכנס בפרי". ענה השמיני ואמר, שהוא זוכר גם "המראה של הפרי קדם שנמשכה על הפרי". ואני (הינו זה הבעטליר העור שמספר כל זה) הייתי אז תינוק לגמרי, והייתי גם כן שם. ועניתי ואמרתי להם: אני זוכר כל אלו המעשיות, ואני זוכר "לאו כלום"! (און איך גידענק גאר נישט) ענו ואמרו: זאת היא מעשה ישנה מאד, יותר מכולם! והיה חדוש גדול אצלם שהתינוק זוכר יותר מכולם (סיפורי מעשיות, מעשה בשבעה קבצנים)

לא נכנס לכל פרטי הסיפור העמוקים והמרתקים, אולם נתייחס למגמה ולאופיים של המוטיבים.

החבורה המתכנסת בראש המגדל, מחפשת את הזכרון הקדום ביותר, את אותו המקום הראשוני שאליו אפשר להתייחס. מעתה מופיעים הדימויים בזה אחר זה:

'כשחתכו את התפוח מן הענף', 'כשהיה הנר דולק', 'כשהתחיל בנין הפרי', 'כשהוליכו את הגרעין לנטוע הפרי', 'החכמים שהיו חושבים וממציאים את הגרעין', 'הטעם, המראה והריח טרם התכנסותם לפרי', והאחרון שזכר 'לא כלום'.

נראה שר' נחמן מבקש לעשות את האנלוגיה שראינו כבר בירושלמי ובעקבותיו צעדנו אנו, בין תהליך הלידה לבין תהליך היווצרות הפרי:

'חיתוך התפוח מן הענף', הינו סופו של התהליך, חג הקציר, בו ניתן להנות מן הפרי. ואותו ביקשנו להקביל, על פי תפיסתו של ר' צבי אלימלך, ללידה עצמה.

'הנר הדולק', הינו דימוי לתקופת ההריון בה, על פי המדרש, העובר לומד את התורה כולה לאורו של נר דולק.

'כשהתחיל בנין הפרי', מקביל אולי, לעיבור עצמו.

'הולכת הגרעין לנטוע הפרי' הינה הזיווג.

ומכאן באים אנו אל 'החכמים שהיו חושבים וממציאים את הגרעין', ואולי זהו הרגע אליו כיוונו רבותינו בט"ו בשבט - ארבעים יום קודם יצירת הוולד, עת מכריזים בשמים פלוני לפלונית.

ר' נחמן איננו נעצר כאן, אלא ממשיך אל שורשה של המציאות עד לאַיִן הגמור המבוטא ב'לא כלום'. ממנו מתהווה המציאות כולה, זהו הזכרון הקדום ביותר.

אולם בדבריו, לא מסתפק ר' נחמן בחשיפת סודה של התהוות המציאות כי אם גם שואף ללמדנו את הדרך להגיע אליו.

כדרכו, מניח ר' נחמן את הפראדוכס הנושא בקרבו את הסוד. בניגוד למצופה, הזכרון הקדום ביותר, מונח בתודעתו של היניק ביותר - הצעיר ביותר.

נראה כי הסיבה לכך נעוצה בעובדה שהזכרון הקדום עליו ר' נחמן מדבר איננו היסטורי אלא רוחני פנימי, והוא מובנה בכל מציאות של התחדשות.

הזקנים, דוקא הם עשויים לשכוח את מימד ההתחדשות. הם יודעים הכל וכבר עברו הכל. מחזורי החיים ומעגלי הזמן, זרמו בנהר חייהם עשרות ומאות פעמים. אין חדש תחת השמש, מה שהיה הוא שיהיה.

דוקא הצעירים, שטעמו לא מזמן את טעם ההתחדשות, הם המתבוננים אל המציאות ורואים בה את ההתחדשות המתמדת. הצעירים ערים לשינויים, להתעברויות, ללידות ואף למה שקדם לאלו[11].

'עוד ינובון בשיבה, דשנים ורעננים יהיו'. זוהי ברכת ד' הגדולה: להניב בשיבה אולם להשאר דשן ורענן.

ט"ו בשבט, הינו חגם של הצעירים המתחדשים, בנפשם ובנשמתם. חגם של אלו המתפעלים מהתחדשות הטבע ועל כן ערים לראות את התהליכים בשורשם. קשובים הם לקצב הפנימי של המציאות שאמנם לעת עתה מעומעם הוא, אולם מרגע לרגע הוא גובר והולך, עד אשר יתיצב בפתחנו וידפוק בקול גדול:

עָנָה דוֹדִי וְאָמַר לִי קוּמִי לָךְ רַעְיָתִי יָפָתִי וּלְכִי לָךְ. כִּי הִנֵּה הַסְּתָו עָבָר הַגֶּשֶׁם חָלַף הָלַךְ לוֹ. הַנִּצָּנִים נִרְאוּ בָאָרֶץ עֵת הַזָּמִיר הִגִּיעַ וְקוֹל הַתּוֹר נִשְׁמַע בְּאַרְצֵנוּ. הַתְּאֵנָה חָנְטָה פַגֶּיהָ וְהַגְּפָנִים סְמָדַר נָתְנוּ רֵיחַ קוּמִי לָך רַעְיָתִי יָפָתִי וּלְכִי לָךְ. יוֹנָתִי בְּחַגְוֵי הַסֶּלַע בְּסֵתֶר הַמַּדְרֵגָה הַרְאִינִי אֶת מַרְאַיִךְ הַשְׁמִיעִינִי אֶת קוֹלֵךְ כִּי קוֹלֵךְ עָרֵב וּמַרְאֵיךְ נָאוֶה (שיר השירים ב,י-יד)

 


[1] השלכה נוספת, שלא הובאה ברש"י נוגעת לחלוקה בין שנות מעשר עני ושנות מעשר שני. הקביעה האם הפרי שייך לשנה הקודמת או לשנה הבאה נוגעת, לעיתים, לשאלה האם הוא שייך לשנת מעשר בה מביאים מעשר עני או שמא לשנה שבה מביאים מעשר שני.

[2] בהמשך נתייחס לעובדה כי דוקא השקד הוא המופיע על מטה אהרן.

[3] במקום אחר, ישנה התיחסות למושג נוסף - 'סמדר' וכך כותב רש"י: 'סמדר אסור - ענבים כיון שנפל הפרח וכל גרגיר נראה לעצמו קרוי סמדר, וקאמר רבי יוסי, כיון שבא לכלל סמדר קרוי פרי, ואסור משום ערלה' (ברכות לו:).

[4] פני יהושע, ר"ה יג:, חתם סופר תורת משה פ' בשלח דרוש לט"ו בשבט ועוד.

[5] סדר ט"ו בשבט הנקרא 'פרי עץ הדר' המובא בספר 'חמדת ימים' שינק מן הקבלה הצפתית של האר"י הקדוש וגוריו (ואף נחשד בזיקה לשבתאות), מלמד כיצד להעלות את הניצוצות החבויים בטבע דרך אכילת הפירות בסדר מסוים, ובכוונות מסוימות. (בדמותו כמו גם בייחוס 'תפילה זכה' של עיו"כ ל'חמדת ימים', הרחיב הגר"ש דבליצקי בכתב העת 'תגין', חוברת ג - העורך).

[6] ביוגרפיה קצרה על האדמורי"ם שאצטט נמצאת בסדרת השיעורים על תורת החסידות על פי פרשת השבוע, הנמצאת באתר זה.

[7] בעז"ה נאריך בסוגיה זו בשיעור על ט"ו באב, ואז נרחיב בפירוש התורה של ר' צבי אלימלך מדינוב שהובאה לעיל, אולם כעת אנו מביאים ענין זה רק בכדי לקשרו לט"ו בשבט.

[8] ויקרא רבה כט,א.

[9] לא בכדי משתמש ר' צבי אלימלך בלשון 'יסוד' שהרי על פי האריז"ל, כפי שמביא תלמידו ר' חיים ויטאל, ט"ו בשבט שייך לספירת יסוד שממנה נעשה הזיווג ואחריו העיבור, היניקה והגמילה (עץ חיים, שער חג השבועות פ"א).

[10] כאמור, התהליך השלם מובא במטהו של אהרן: 'פרח' - עיבור, 'ויצץ ציץ' - לידה, 'ויגמל שקדים' - גמילה.

[11] הדברים קשורים לעובדה שאותו יניק הוא עוור והדברים צריכים עיון נפרד.