טו: - היא אומרת בתולה נשאתני והוא אומר אלמנה נשאתיך

  • הרב שמואל שמעוני

הכנה לשיעור:

בשיעור הבא נלמד את הסוגיה הפותחת את הפרק השני. סוגיה זו מהווה המשך ישיר לסוגיה בדף יב:, ועל כן ראשית לכל יש לחזור על המשנה שם ועל הגמרא עליה. לאחר מכן יש לעיין במשנה אצלנו (טו:) ובגמ' עד "כי ברי ושמא דמי". מקורות נוספים:

1.      הגמרא מבינה שהמקרה של הרישא הוא של ברי וברי. מדוע הדבר נכון במקרה של אלמנה המתדיינת עם היורשים? עיין ברש"י על המשנה ד"ה והוא וברא"ש בסוף סי' א'.

2.      מהו הקושי בדברי הגמרא "כיון דרוב נשים בתולות נישאות, כי ברי ושמא דמי"? כיצד ניתן לבאר זאת? עיין גם בדברי הקובץ שיעורים המצורפים.

3.      בגמרא בסוגייתנו נאמר שחזקת הגוף מועילה במצב של ברי ושמא, ואינה מועילה במצב של ברי וברי. מה לגבי מצב של שמא ושמא? עיין בדברי השטמ"ק בדף עה: המצורפים להלן, ונסה לחשוב על משמעות הגישות השונות.

קובץ שיעורים כתובות סי' מ"ד

"כיון דרוב נשים, ופירש"י קרובה טענתה להיות אמת יותר משלו וכברי ושמא דמי. ומשמע דטעמא דברי עדיף, משום דקרובה טענתו להיות אמת יותר, וקשה דהא הכא איירי בברי גרוע ושמא טוב ולא שייך האי טעמא".

שיטה מקובצת כתובות עה:

"כתב הריב"ש בחידושיו אף על גב דלא אמר רבן גמליאל אלא ברי ושמא אבל ברי וברי לא אמר כדאיתא לעיל בפרק האשה שנתארמלה הכא נמי ברי ושמא הוא... וכן כתבו הרמב"ן והרשב"א. אבל רש"י כתב אתאן לר"ג דאמר התם היא נאמנת דחזקה דגופה עדיפא. ע"כ. פי' אזיל לשיטתיה, והכל תלוי בחזקת הגוף... ויש לחלק בין ברי וברי ושמא ושמא וקל להבין".

 

היא אומרת בתולה נשאתני והוא אומר אלמנה נשאתיך (טו:)

א. פתיחה

אנו פותחים היום בלימוד הפרק השני במסכתנו (טו:), אולם הסוגיה הראשונה שנלמד מבוססת כולה על הדפים האחרונים של הפרק הראשון (יב: ואילך) ומחלוקות רבן גמליאל ורבי יהושע הנידונות בהם. מטבע הדברים, שיעור זה לא בא לפתוח נושא חדש, אלא לתת השלמה מסוימת לסוגיות שנלמדו. (עיין שיעור מס' 15)

מבין מחלוקות ר"ג ור"י שנידונו בסוף הפרק הקודם, זו שתעסיק אותנו בשיעור היום היא הראשונה שבהן:

הנושא את האשה ולא מצא לה בתולים; היא אומרת: משארסתני נאנסתי ונסתחפה שדהו, והוא אומר: לא כי אלא עד שלא ארסתיך והיה מקחי מקח טעות. רבן גמליאל ורבי אליעזר אומרים: נאמנת; רבי יהושע אומר: לא מפיה אנו חיין, אלא הרי זו בחזקת בעולה עד שלא תתארס והטעתו, עד שתביא ראיה לדבריה. (משנה יב:).

הגמרא בתחילת פרק שני מבינה בראשית הסוגייה שרבן גמליאל פסק לטובת האישה על סמך חזקת הבתולין שלה, ומתוך כך תהתה האם משנתנו, המשנה הראשונה של פרק שני, איננה לפי שיטתו, שהרי במשנה זו רק כאשר יש עדים האישה נאמנת, ולא מספיקה חזקת בתולין[1]:

מתני'. האשה שנתארמלה או שנתגרשה, היא אומרת: בתולה נשאתני, והוא אומר: לא כי אלא אלמנה נשאתיך, אם יש עדים שיצאת בהינומא וראשה פרוע - כתובתה מאתים...

גמ'. טעמא דאיכא עדים, הא ליכא עדים - בעל מהימן; לימא, תנן סתמא דלא כרבן גמליאל, דאי ר"ג, הא אמר: איהי מהימנא! אפילו תימא רבן גמליאל, עד כאן לא קאמר ר"ג התם - אלא בברי ושמא, אבל הכא בברי וברי לא אמר. (טו: - טז.).

ב. מדוע נחשב המקרה של אלמנה ויורשים לברי וברי?

אחד המקרים במשנה בתחילת פרק שני הוא מקרה של אלמנה, בו הדיון הוא בין האישה לבין יורשי הבעל, ולא בין האישה לבין הבעל עצמו. האם גם מקרה זה מוגדר "ברי וברי", למרות שיורשי הבעל אינם אמורים לדעת את מצבה האישי של האישה בזמן הנישואין?

רש"י סובר שכן:

...ולאלמנה היורשין אומרים לה אלמנה נשאך אבינו ואין לך אלא מנה.

משתמע מדבריו שהמשנה עוסקת במצב שבו היורשים טוענים בוודאות שהאישה הייתה אלמנה בעת הנישואים.

אולם, מדברי הרא"ש (ב', א) עולה גישה אחרת:

חשבינן טענת היורשין ברי, כיון דטענינן ליתמי כל מה דמצי אבוהון למיטען.

כלומר, דין "טענינן" מעניק מעמד של טוען ברי, או לפחות של ספק טענת ברי באופן שמונע הוצאת ממון[2].

ג. ברי ושמא ככלי ראייתי

לאחר שהגמרא אומרת ש"בברי וברי לא אמר" רבן גמליאל, היא ממשיכה לדון בנושא:

ודקארי לה מאי קארי לה? הא ברי וברי הוא (רש"י: ומאי עלה בדעתו לאפוקי מדר"ג הא לא דמיא לה)! כיון דרוב נשים בתולות נישאות, כי ברי ושמא דמי (רש"י: קרובה טענתה להיות אמת יותר משלו וכברי ושמא דמיא).

ניתן לחלק את הכלים שישנם ביד בית דין כדי להכריע בין הצדדים לשלוש קבוצות מרכזיות -

א. מוחזקויות למיניהן - מי נחשב למוציא הממון שעליו הראיה.

ב. ראיות ובירורים שונים שכל צד מביא לטובת עצמו.

ג. טענות הצדדים - מה מגיע לכל צד על פי דבריו שלו עצמו.

בפשטות, ברי ושמא שייך לתחום השלישי, ואם כן, דברי הגמרא "כיון דרוב נשים בתולות נישאות כי ברי ושמא דמי" קשים: כיצד ניתן להסתייע בגורם ראייתי כגון "רוב נשים בתולות נישאות" על מנת להגדיר את המקרה כברי ושמא?

הבה נעיין בדברי בעל הקובץ שיעורים (קוב"ש) על אתר (סי' מ"ד) שהתייחס לנושא זה, נבאר את דבריו, ולבסוף נציג גישה שונה מעט:

כיון דרוב נשים, ופירש"י קרובה טענתה להיות אמת יותר משלו וכברי ושמא דמי. ומשמע דטעמא דברי עדיף, משום דקרובה טענתו להיות אמת יותר, וקשה דהא הכא איירי בברי גרוע ושמא טוב ולא שייך האי טעמא.

ראשית, יש לשים לב שהקוב"ש מזהה את המושג ברי ושמא למ"ד ברי ושמא ברי עדיף (שיטת רב יהודה ורב הונא בדף יב:, שלא נפסקה להלכה) עם המושג ברי ושמא המצטרף לחזקה כדי להוציא ממון לשיטת רבן גמליאל.

כיוון שכך, הקוב"ש פונה לבירור סברת ברי ושמא ברי עדיף, וכאן הוא מציע את הכיוון הבא: "דקרובה טענתו להיות אמת יותר". כלומר, מצב של ברי ושמא מהווה ראיה לטובת טוען הברי מכך שאי ידיעתו של השני מהווה גורם מחשיד נגדו. כיוון זה אכן עולה בצורה ברורה למדיי בתוס' בב"ק:

וא"ת דהכא משמע דלית ליה לרב יהודה ברי עדיף ולקמן בפ"ב ובהשואל אמר מנה לי בידך והלה אומר איני יודע רב יהודה ורב הונא מחייבי דברי עדיף... וי"ל... דהתם ברי שלו טוב, שיודע שיכחישנו אם הוא משקר, וגם אותו יש לו לידע אם חייב לו אם לאו, הלכך מדטעין שמא מוכחא מלתא דברי דהאי אמת הוא וברי עדיף. אבל הכא, מה שטוען ברי לפי שיודע שזה לא היה בשעת נגיחה, וזה טוען שמא טוב שאין לו לידע, משו"ה אין ברי עדיף. (מו. ד"ה "דאפילו").

התוספות בונים את האפשרות לראות את ברי ושמא כראיה על כך שמדובר בברי טוב ושמא גרוע - הנתבע אמור היה לדעת, ואי-ידיעתו מחשידה אותו; ובהתאם לכך, טענת הברי של התובע מהווה חיזוק לשיטתו, "שיודע שיכחישנו אם הוא משקר".

על פי מהלך זה, הקובץ שיעורים מסיים את דבריו בקושי: "וקשה, דהא הכא איירי בברי גרוע ושמא טוב, ולא שייך האי טעמא". כלומר, לו יצויר שהמקרה כאן היה של ברי ושמא, היה זה ברי גרוע ושמא טוב[3].

ניתן ליישב את קושייתו ולומר שההו"א בגמרא מתייחסת למקרה של גרושה הנושאת ונותנת עם הבעל, ששם אכן מדובר בברי טוב ושמא גרוע. בנוסף, אם אנו רואים את ברי ושמא כסוג של בירור, ייתכן שכאן מצאנו חלופה לאותו בירור בעזרת "רוב נשים בתולות נישאות", על אף שהברי ושמא הנידונים כאן אינם מהזן שמספק ראיה.

ד. הכרעת דין על בסיס טענות

אולם, הכיוון שיותר מסתבר לענ"ד הוא להבין את דברי הגמרא כאן על בסיס הבנה שונה ביסוד דין ברי ושמא ברי עדיף, וצירופו לחזקה בשיטת רבן גמליאל.

נראה שההבנה הפשוטה בשיטה שברי ושמא ברי עדיף אינה שמדובר בבירור שעומד בסטנדרטים של "המוציא מחברו עליו הראיה", אלא שתחום הטענות הוא משמעותי דיו כדי להוציא ממון. כאשר בית הדין שומע טענה של התובע ואינו מקבל טענה נגדית של הנתבע (ולצורך העניין טענת שמא אינה נחשבת לטענה נגדית), הסיפור היחיד שאותו הוא מכיר הוא זה של התובע, וממילא הוא פועל על פיו, ולא מופעל כאן הכלל של המוציא מחברו עליו הראיה. היטיב לנסח דברים אלו בעל הלבוש מרדכי:

מאן דס"ל ברי ושמא ברי עדיף ס"ל כיון דאמרה התורה "מי בעל דברים יגש אליהם"[4], אם כן אמרה התורה שכשאחד תובע לחבירו מחויב השני להשיב לו תשובה, והוא מחויב להשיב תשובה ברורה, כיון שבעל הדברים הגיש לבי"ד טענותיו... רב הונא ורב יהודה ס"ל: כיון שזה טוען טענה טובה שלוית ממני, והוא משיב "איני יודע", זה הוי כאינו מברר דבריו, ד"איני יודע" אין זה תשובה ובירור. (כתובות, סימן ט).

אמנם, כל זה אמור למ"ד ברי ושמא ברי עדיף, ואילו אנו עוסקים בבירור שיטת רבן גמליאל על פי גישת רב נחמן ורבי יוחנן שנפסקה להלכה, שאיננו אומרים ברי ושמא ברי עדיף, אך בברי ושמא בצירוף לחזקה אנו מוכנים להוציא ממון. ניתן להסביר צירוף זה על בסיס דברי המאירי:

...אין צורך לאלו[5] אלא לעשותן סעד, שעיקר הדברים מכח טענת בריא הוא, שאין טענת שמא טענה אצל טענת בריא. (יב:).

ומעין כך בשיטה ישנה בשטמ"ק שם:

בברי ושמא דמסייע לברי דידיה טעם ורגלים, בההוא מודה רב נחמן דברי עדיף, כיון דאידך שמא, ולהאי מסייע טעם ורגלים... דמסייע לה חזקה דגופה, בהאי ברי ושמא מודה רב נחמן.

היטיב לבאר את הדברים הגרא"מ שך ז"ל בדברים שהביא בשמו הגר"מ פיינשטיין ז"ל בשו"ת אגרות משה:

מה שמהני חזקה וברי או מיגו וברי, מאחר שכל אחד לא מהני, מאיזה טעם מהני בצרוף שניהם בכתובות דף י"ב? משום שבדין טוען ונטען הוא, שאם אחד טוען, מחוייב חברו להשיב 'הן' או 'לאו', ותשובת 'שמא' אינה תשובה, רק שרב נחמן ורבי יוחנן סברי שבלא ברור אינה טענה, ואינו מחוייב להשיב, ולכן הועילו המיגו והחזקה שטענתו תהיה טענה, שיצטרך חברו להשיב, ושמא אינה תשובה. (חו"מ, ח"א, סימן כ"ד).

כלומר, גם מ"ד שברי ושמא ללא צירוף חזקה לאו ברי עדיף מקבל את הרעיון שהצענו קודם - טענה מחייבת מענה, ותשובת שמא אינה נחשבת למענה; אולם, לא כל סיפור שבא התובע ומספר לבית הדין נחשב לטענה המחייבת מענה, אלא רק סיפור המקבל ביסוס כלשהו נחשב לטענה שכזו. לכן, בסופו של דבר לא הביסוס הוא שמוציא ממון, אלא הטענה. ובנידון דידן: חזקת הבתולין אינה ראיה שיכולה להוציא ממון, אך יש בכוחה להפוך את דבריה של האישה לטענה המחייבת מענה, והעדר המענה מצד הנתבע הטוען שמא מכריע את הכף לחובתו.

נחזור כעת לדברי הגמרא אצלנו: "כיון דרוב נשים בתולות נישאות, כי ברי ושמא דמי". נראה להציע שאין כוונת הגמרא שתפקידו של ברי ושמא הוא לברר, אלא שהעובדה שהבעל טוען טענה שנשמעת פחות אמינה מזו של האישה נחשבת להעדר מענה ראוי מצידו. טענה מפוקפקת אינה נראית טוב בעיני בי"ד, ועל כן קשה לה להתמודד עם טענה מסתברת התואמת את תפיסת המציאות הרגילה שלנו. כיוון שכך, יש כאן מצב שבאמת דומה לברי ושמא על פי הסברנו: טענה שמחייבת מענה (במקרה זה, על בסיס חזקת הבתולין) שאינה נתקלת במענה ראוי לשמו.

אמנם, יש לזכור שכל זה אמור בהו"א של הגמרא, ש"רוב נשים בתולות נישאות" מגדיר את המקרה כברי ושמא. ייתכן בהחלט שלמסקנה, שמשנתנו נחשבת למקרה של ברי וברי, רק טענה מסופקת של ממש נחשבת לטענת שמא.

על פי הסבר זה, אין כל הכרח לבחון אם מדובר כאן דווקא בברי טוב ושמא גרוע, שכן אין הכרח לומר ששיטתו של רבן גמליאל אליבא דרב נחמן ורבי יוחנן, שברי ושמא מועיל בצירוף לחזקת הגוף, עוסקת דווקא בברי טוב ושמא גרוע.

ה. הסבר נוסף לשיטת רבן גמליאל

עד כה הצגנו שתי דרכים בביאור עניין ברי ושמא ברי עדיף מתוך הנחה שעל אף שאין אנו פוסקים כדעה זו, סברה דומה עומדת ביסוד מונח זה גם בצירוף ברי ושמא לחזקה בשיטת רבן גמליאל; ועל פי זה ביארנו בשתי צורות שונות את סברת ההו"א לכך ש"רוב נשים בתולות נישאות" ייחשב למצב של מעין ברי ושמא. ברם, נראה שניתן להציע גם כיוון אחר לחלוטין, ולפיו שיטת רבן גמליאל כלל אינה מבוססת על עיקרון היתרון של טענת ברי מול טענת שמא.

בגמרא בסוגייתנו נאמר שחזקת הגוף מועילה במצב של ברי ושמא, ואינה מועילה במצב של ברי וברי. מה לגבי מצב של שמא ושמא? על פי דברינו עד כה, ברור שבמצב שכזה החזקה לא תועיל, שכן אין כאן תשתית של ברי ושמא שהחזקה תוכל לסייע לה - אין לתובע שום יתרון מובנה על פני הנתבע.

אולם, בשיטה מקובצת בדף עה: עולה שנחלקו ראשונים בשאלה זו:

כתב הריב"ש בחידושיו אף על גב דלא אמר רבן גמליאל אלא ברי ושמא אבל ברי וברי לא אמר כדאיתא לעיל בפרק האשה שנתארמלה הכא נמי ברי ושמא הוא... וכן כתבו הרמב"ן והרשב"א. אבל רש"י כתב אתאן לר"ג דאמר התם היא נאמנת דחזקה דגופה עדיפא. ע"כ. פי' אזיל לשיטתיה, והכל תלוי בחזקת הגוף... ויש לחלק בין ברי וברי ושמא ושמא וקל להבין.

מהשיטות המסתפקות במצב של שמא ושמא עולה תפיסה שונה במהות צירוף המרכיבים בשיטת רבן גמליאל. אם די במצב של שמא ושמא, שבו מצד הטענות אין יתרון לתובע, ברור שהגורם שמוציא ממון הוא חזקת הגוף, אלא שאין בכוחה להוציא מאדם שטוען ברי. כלומר, על פי ההסברים הקודמים, העיקר בשיטת רבן גמליאל, הסובר שברי עם חזקת בתולין מוציא משמא, הוא טענת הברי של התובע מול השמא של הנתבע, אך מכיוון שאין די בברי לבדו - נדרשת גם החזקה. על פי הסבר זה המצב הפוך - החזקה היא העיקר, אך מכיוון שאין די בה לבדה - נצרך גם השמא. ניתן להסביר זאת בכך שכאשר אדם טוען שמא נחלשת מוחזקותו, שכן הוא עצמו אינו טוען שכספו אמור להישאר אצלו, וכאשר מדובר על מוחזקות רופפת שכזו ניתן להוציא גם בעזרת חזקה, על אף שזו אינה מהווה ראיה במובן המקובל של המילה.

בתוספת ביאור יש לומר, שישנם שני רבדים במוחזקות:

א. לא ניתן להוציא מאדם ממון ללא הצדקה מיוחדת.

ב. הנחת מוצא מוצקה שממון שאדם מחזיק מגיע לו על פי דין[6].

חזקת הגוף אינה כלי ראייתי שיכול להוציא מהנחה מוצקה זו. אולם, כאשר הנתבע עצמו אינו טוען שהוא אינו חייב בתשלום (אלא טוען רק שמא), הרובד השני, מטבע הדברים, אינו קיים, ונותרנו עם הרובד הראשון בלבד. כאשר קיים רק רובד זה, חזקת הגוף היא כלי הכרעתי חזק דיו להצדיק הוצאת ממון[7].

לפי גישה זו, ייתכן שניתן להבין בצורה שונה מעט את דברי הגמרא בה אנו מתקשים:

ודקארי לה מאי קארי לה? הא ברי וברי הוא! כיון דרוב נשים בתולות נישאות, כי ברי ושמא דמי.

הצענו לעיל שטענה מפוקפקת נחשבת לטענת שמא, ולכן טענת הברי המגובה בחזקה שהמחייבת מענה נתקלת בהעדרו וממילא זוכה בדין. אך כעת ניתן להציג את הדברים באופן מתון יותר: העובדה שהטענה היא מפוקפקת אינה משמעותית דיה כדי להגדירה כהעדר מענה, אך די בה כדי לערער את מוחזקות הטוען כשם שטענת שמא מערערת את מוחזקותו, שכן הטוען טענה מפוקפקת אינו נתפס בעיני בית הדין כבעלים - תנאי הכרחי למוחזקות. כיוון שכך, חזקה יכולה להוציא ממנו ממון, כשם שהיא יכולה להוציא ממון מאדם הטוען שמא.

כמובן, אף כיוון זה אמור בהו"א, ולמסקנה נראה שיש לצמצם עיקרון זה לטענת שמא ממש.

ו. הכנה לשיעור הבא

בשיעור הבא נעיין בסיפא של המשנה "ומודה רבי יהושע..." ובהמשך הגמרא טז. עד "הרי שור שחוט לפניך".

1. מהו הקושי במיגו שעליו מסתמך רבן גמליאל? (עיינו ריטב"א יב: ד"ה גירסת רש"י; שטמ"ק סוף יב: ד"ה וזה לשון שיטה ישנה; רשב"א קידושין נ. ד"ה הא דאמרי' הול"ל מזיד).

2. מהו המקרה המדויק בו מודה ר' יהושע במשנה? מה פשר החילוק "שור שחוט לפניך" (שימו לב במסגרת הראשונים למשמעות המילים, ובאיזה מקרה יש שור שחוט)?

עיינו בהקשר לבכל במקורות הבאים:

א. רש"י ד"ה שהפה שאסר; אי אמרת בשלמא; הכא.

ב. (תוס' ד"ה ומודה; הכי); תוס' ד"ה התם.

ג. בעל המאור ה: באלפס ד"ה הכי.



[1] כך היא ההבנה הפשוטה והרווחת בגמרא. הרמב"ן במלחמות (ה: באלפס) טוען שבמקרה המדובר במשנתנו אין להעמיד על חזקת בתולין, ולדבריו יש לתור אחר דרך אחרת בביאור הגמרא (ראו חידושי חתם סופר על אתר ועוד).

[2] א. ועיינו עוד בירושלמי על אתר ובמפרשיו השונים.

ב. יש לבחון את היחס בין דברי הרא"ש כאן לבין דבריו בב"ב (א', ט).

ג. מעמד הטענה המושגת בעזרת "טענינן" נידון בהרחבה רבה באחרונים, ולא כאן המקום להרחיב בו.

[3] לכאורה, דברים אלו תמוהים, שהרי הוה ליה לבעל למידע אם הוא נשא אישה בתולה או אלמנה, ומדוע הקוב"ש טוען שמדובר כאן על "שמא טוב"? לכן, נראה שכוונת הקוב"ש היא למקרה של יורשים, שגם לולא היו טוענים ברי (בפועל או בעזרת הפעלת טענינן) שאביהם נשא אישה אלמנה, אלא שמא - עדיין היה מדובר בשמא טוב, שכן לא הוה להו למידע אם אביהם נשא בתולה או אלמנה.

[4] שמות, פרק כ"ד, פסוק י"ד. פסוק זה הוא אחד המקורות בגמ' לדין "המוציא מחבירו עליו הראיה" (ב"ק מו:).

[5] כלומר (על פי הקשר דבריו) חזקה ו/או מיגו.

[6] אינני משתמש במונחים כגון "חזקה מה שתחת ידו של אדם שלו" וכדומה, שכן איננו עוסקים כאן בבעלות על חפצים אלא בחיובים ממוניים, שבהם אין ערעור על כך שהנתבע הוא הבעלים של המטבעות שבכיסו, והשאלה הנידונה היא האם הוא חייב לשלם או לא. קשה לומר שיש חזקה שאנשים אינם חייבים ממון, אך עדיין ניתן לומר שהנחת המוצא היא שאדם אינו חייב.

[7] העיקרון העומד ביסוד הסבר זה, שטענת שמא מחלישה את רמת המוחזקות, עולה בבירור בראשונים בהקשרים שונים. במסגרת זו נסתפק בציון בקצרה של שנים מהם, והרוצה להרחיב יוסיף ויעיין בהם:

א. בתוס' עו: (המשך ד"ה "על") נאמר:

ונראה לריב"א דדוקא הכא, שמחזיק עצמו מסופק בפרה, ואין לו שום טענה ברורה, והויא חזקתו כמאן דליתא, הוא דאזלינן בתר חזקה דמרה קמא, ודמי לתקפו כהן (ב"מ ו:) דמוציאין מידו, אבל במכר שור לחברו ונמצא נגחן, כיון דגברא זבין להכי ולהכי, יש לו לטעון למחזיק לשחיטה מכרתיו לך, ואם איתא דלרידיא קבעית ליה הוה לך לפרושי, וכיון דיש לו טענה ודאית אהני ליה חזקתו.

ועיינו עוד בתוס' כ. ד"ה "ואוקי", וברא"ש בבא מציעא א', יג.

ב. הראב"ן (עמ' רפט במהדורת עהרנרייך) ניצל יסוד זה כדי לבאר את הדעה שברי ושמא ברי עדיף, מתוך הנחה שלא זו בלבד שטענת שמא (גרוע דווקא) מקעקעת את מוחזקות הטוען אותה, היא אף יוצרת מוחזקות אצל הצד השני:

כיון שנשא ונתן ביד והו"ל למידע וקא טעין שמא, מחזיקו למנה ביד התובע, והיינו דקאמר ברי עדיף ומוחזק במנה יותר מן הנתבע שאומר שמא, הילכך חייב הנתבע דאוקי למנה בחזקת התובע שאומר ברי.