טו. - חצי נזק וגביית קנס (טו.)

  • הרב משה טרגין

א. פלגא נזקא קנסא או ממונא

הגמרא פותחת במחלוקת המפורסמת בעניין חצי נזק: "אתמר: פלגא נזקא - רב פפא אמר: ממונא. רב הונא בריה דרב יהושע אמר: קנסא". בלשוננו, קנסא הינו חיוב יוצא דופן ומיוחד, ואילו ממונא הוא חיוב סביר ומתבקש, הנובע ישירות מהנזק.

מיד אחר הבאת המחלוקת מנמקת הגמרא את שתי השיטות: "רב פפא אמר ממונא - קסבר סתם שוורים לאו בחזקת שימור קיימן, ובדין הוא דבעי לשלומי כוליה, ורחמנא הוא דחס עליה, דאכתי לא אייעד תוריה. רב הונא בריה דרב יהושע אמר קנסא - קסבר סתם שוורים בחזקת שימור קיימי, ובדין הוא דלא לשלם כלל, ורחמנא הוא דקנסיה כי היכי דלנטריה לתוריה".

בעוד דעתו של רב הונא בדר"י מובנת, שמכיוון שחיובו הוא רק בגדר קנס, לא חייבוהו לשלם נזק שלם, הרי שקשה להבין את דעתו של רב פפא - אם אכן יש מקום לחייב את בעלי שור תם כפי שמחייבים שאר בעלים של נזקי ממון, מדוע אין לחייבו בנזק שלם? מלבד זאת עלינו גם להבין מהי הנקודה העומדת ביסוד מחלוקת האמוראים.

לגבי השאלה האחרונה לכאורה קיימות שתי אפשרויות:

1. האמוראים נחלקו בשאלה המציאותית, עד כמה שכיח ששור תם ינגח.

2. האמוראים נחלקו מהי רמת השכיחות הנדרשת לנזק כדי שבעליו יהיה מחויב לשמור על המזיק. כהמשך לכיוון שכזה ניתן יהיה להציע שנחלקו בשאלה שנידונה כבר בשיעור 6, האם חיוב על נזקי ממון נובע מבעלות על המזיק, והפשיעה נדרשת רק כתנאי צדדי על מנת להפקיע את פטור אונס, או שמא הפשיעה היא עצמה הגורם המחייב. נראה שההבנה השנייה תצריך רמה גבוהה יותר של פשיעה בכדי לחייב, ויותר סביר שהיא תהיה זאת שתסבור כי פלגא נזקא קנסא.

נשוב כעת לשאלה הראשונה שהעלנו: מדוע לדעת מאן דאמר פלגא נזקא ממונא, חייב שור תם רק בחצי נזק בלבד. רוב הראשונים מסבירים, כי למרות שלדעת מאן דאמר פלגא נזקא ממונא, נגיחת שור תם אינה נזק משונה ויוצא דופן עד כדי כך שיהיה צורך להגדיר את פלגא נזקא כקנסא, על כל פנים נזק זה משונה הוא במידה מספקת כדי להצדיק הנחה של חצי מהחיוב.

בניגוד לראשונים אלו, נראה שהתוספות סברו כי למאן דאמר פלגא נזקא ממונא, חיוב על קרן תמה מתבקש והכרחי באותה מידה כמו חיוב על שאר אבות נזיקין, שכן הם כתבו (ב: ד"ה אבל במחוברת, ה: ד"ה שכן מועדין), כי האפשרות ללמוד חיוב על קרן שור תם מנזקי ממון אחרים תלויה בכך שפלגא נזקא ממונא. ומשמע מדבריהם, שלשיטה זו, החיוב על קרן הגיוני כמו חיוב על נזקי ממון אחרים.

שיטת התוספות נראית משונה, שהרי לאורך המסכת נקראת קרן בשם נזק משונה, וקשה לומר שהדבר נאמר רק לדעה שפלגא נזקא ממונא. ומלבד זאת שבה השאלה שבה פתחנו, שאם כן קשה מדוע לדעת רב פפא, שור תם משלם רק חצי נזק.

לשאלה האחרונה התייחס השיטה מקובצת, והוא מסביר שבכל נזק יש פטור אשר מיוחד לנזק זה - בבור יש פטור על נזקי כלים, באש יש פטור על טמון, בשן ורגל יש פטור ברשות הרבים, ואילו בקרן התחדש שיש פטור מחצי נזק בשור תם. אלא שגם דבריו אינם ממש מסבירים את טעם הקולא של שור תם שמשלם רק חצי נזק.

לקראת סוף הסוגיא אומרת הגמרא, שמאחר שפלגא נזקא קנסא, כלב שאכל כבש, שזהו מעשה משונה ביותר, משלם רק חצי נזק, שכן מאחר שמעשהו משונה נחשב הוא כקרן.

תוספות (ד"ה והשתא דאמרת) מסבירים כי רק לדעת רב הונא ברדר"י, שפלגא נזקא קנסא, יהיה בעלי הכלב חייב, "אבל למ"ד פלגא דנזקא ממונא לא מיחייב כלל", שכן מקרה זה אינו דומה לאף אחד מאבות הנזיקין, שכן אבות הנזיקין אינם מקרים משונים אלא מקרים נורמליים, וזהו מקרה משונה. תוספות כאן לשיטתם, שלדעת מאן דאמר פלגא נזקא ממונא, קרן שור תם אינו נזק משונה. החידוש הגדול שבדברי תוספות הוא כי ייתכנו מקרים של נזק (מלבד הפטורים הידועים, כגון כלים בבור וכדו') אשר אינם יוצרים חיוב, מפני שאינם דומים לאף אחד מאבות נזיקין.

ב. תפיסת קנסות בבבל

בסיום הסוגיה מבואר בגמרא, כי נפקא מינה לשאלה אם פלגא נזקא קנסא או ממונא תהיה לעניין גבייה בבבל, שכן אין דנים דיני קנסות בחו"ל. הטעם לדין זה הוא שרק דיינים סמוכים יכולים לדון דיני קנסות, ואין סמיכה בחו"ל. עם זאת, ממשיכה הגמרא, הניזק יכול לתפוס ממון כנגד שווי הקנס שהיה צריך המזיק להתחייב, ובמקרה זה לא יוציאו בית דין מתחת ידיו את מה שתפס. דין זה מעורר קושי, שכן לכאורה ישנו הבדל גדול בין חיוב חובות ממוניים לבין קנסות; כאשר מדובר בחוב ממוני, בין אם הוא נובע מחוב או מנזק או מדבר אחר, הרי שיש מעשה אשר יוצר את החיוב, כגון הלוואה, נזק וכדו'. במקרה זה תפקידו של בית דין הוא רק להוכיח את החיוב ולפסוק את הדין. לעומת זאת, כאשר מדובר בקנסות, הרי כפי שיוכח לקמן, בית דין הוא היוצר את חיוב הקנס על ידי פסיקתו, ואין מעשה מוקדם אשר כבר יוצר את החיוב. לפי זה קשה, שבמקום שבו אין בית דין שיכול לדון בדיני קנסות, כיצד יכול הניזק לתפוס את ממון המזיק? והרי עד שלא יקבע בית דין שחייב המזיק לשלם קנס, הרי אין כלל חיוב שכזה בעולם!

להנחתנו, כי כאשר מדובר בקנסות, תפקידו של בית דין הוא ליצור את חיוב הקנס ולא רק לברר את החיוב, ניתן להביא מספר הוכחות:

1. אם גנב גזל חפץ בשווי זוז, ובשעת העמדה בדין היה שווי הגזלה שני זוזים, הגזלן משלם את הקרן לפי שווי הגזלה בשעה שגזל, ואילו את הקנס הוא משלם באופן יחסי לערך הגזלה בשעת העמדה בדין (עיין לקמן עה.). מכך משתמע כי חיוב הקרן חל בשעת הגנבה, ואילו חיוב הקנס חל רק בשעת העמדה בדין.

2. כידוע, מודה בקנס פטור. מקור הדין מופיע בגמרא (סד:) שדרשו את הפסוק "אשר ירשיעון אלהים" - פרט למרשיע את עצמו. מכך שחיוב קנס תלוי בהרשעת ב"ד נראה שהחיוב נובע ממעשה ב"ד. ועוד, שיותר סביר לומר כי ההודאה תמנע את חלות חיוב הקנס, מאשר לומר (לפי ההבנה שחיוב הקנס חל משעה ראשונה) כי ההודאה מפקיעה חיוב קיים.

יש להוסיף, שלמרות שעניין זה לא נידון בבבלי בפירוש, הרי שבירושלמי (כתובות פ"ג ה"א) נחלקו בדבר האמוראים: לדעת ר' יונה חיוב קנס חל משעה ראשונה (שעת המעשה המחייב), ואילו לדעת ר' יוסה משעת העמדה בדין.

לאור דברינו שבה ועולה השאלה כיצד יכול אדם לתפוס קנס? הרי כל עוד ובית דין לא הכריע שישנו חיוב קנס, לא קיים כלל קנס שאותו התובע יכול לתפוס. ואין זה דומה למקרה של תפיסת "ממונא", שאז אנו מבינים שהחיוב קיים גם ללא פסיקת בית דין, ושם פסיקת בית דין היא רק כלי בירור בלבד. בעניין זה מצאנו שלש שיטות בראשונים:

1. שיטת רבינו תם (מובאת בתוס' ד"ה ואי תפס): רבינו תם מחדש בדבריו כי הניזק אינו רשאי לתפוס כל ממון של המזיק בעד הקנס, אלא רשאי לתפוס רק את הבהמה שהזיקה. צמצום זה של דין הגמרא יכול לענות על שאלתנו - בסוגיתנו לא מדובר על תפיסה מצד הדין אלא תקנה מיוחדת שתיקנו חכמים, שיוכל הניזק לתפוס את הבהמה המזיקה. עם זאת, יש ליתן את הדעת לכך, שמה שהוביל את רבנו תם לחדש את דבריו אינו השאלה שהעלנו, אלא בעיה אחרת שמעוררים התוספות; התוספות התקשו, שאם יוּתר לניזק לתפוס כנגד הקנס שחייב לו המזיק, יתפוס את כל ממונו של המזיק. ואם יבואו בית דין ויוציאו ממנו את מה שתפס יתר על ערך הקנס, נמצא שהם בעצם דנים דיני קנסות. לכן חידש רבינו תם שרשאי הניזק רק לתפוס את הבהמה המזיקה.

2. שיטת הראב"ד - הראב"ד בשתי מקומות בפירושו לפרק ג מחדש כי קנס חצי נזק שונה משאר קנסות. בדרך כלל כאשר הנאשם משלם קנס, נוסף הקנס על הפיצוי המלא אשר ניתן כבר לניזק. במקרה כזה הקנס אינו פיצוי לניזק, שהרי הוא קיבל פיצויים מלאים, אלא עונש שמטילים ב"ד על המזיק, כאשר נקבע שהסכום הנוסף שצריך לשלם בתור עונש גם הוא יעבור לניזק. קנס כזה אין הניזק יכול לתפוס מאחר שכלל לא מגיע לו לקבל את קנס זה, ורק פסיקת ב"ד יכולה לחייב את המזיק לשלם קנס שכזה. יוצא דופן קנס חצי נזק - חצי נזק הוא קנס, במובן שהוא חיוב שלא על פי דין, שכן על פי דין היה מקום לפטור לגמרי את המזיק. מאידך, שונה הוא משאר קנסות בכך שבמקרה זה הקנס אינו נוסף על פיצויים שמקבל הניזק. במקרה כזה סבור הראב"ד ישנם דינים שונים משאר קנסות, ולכן יכול הניזק לתפוס את הקנס. לדעתו, מלבד הבדל זה, שונה חצי נזק משאר קנסות בדבר נוסף: בניגוד לשאר קנסות, בחצי נזק לא נאמר הדין שמודה בקנס פטור.

3. שיטת הרא"ש - בניגוד להנחתנו, כי חיוב קנס נובע מפסק בית דין ולא מגוף מעשהו של המזיק, הרא"ש סבור כדעתו של ר' יונה בירושלמי שהזכרנו לעיל, שחיוב קנס חל משעה ראשונה. לשיטתו ברור מדוע הניזק יכול לתפוס את הקנס, שכן מבחינה זו, "קנסא" שווה ל"ממונא".

מקורות ושאלות לשיעור הבא - "לא תשים דמים בביתך"

1. טו: "והשתא דאמרת"... משנה; שיטה מקובצת ד"ה מדרבי; יראים סימן ר"י - מהם הלימודים מהפסוק "לא תשים דמים בביתך"?

2. ספרי כי תצא פיסקא יט - כיצד ניתן לבסס את לימודים אלו לאור הספרי? אונקלוס דברים כ"ב, ח; רמב"ם הל' רוצח פי"א ה"ד - האם הם מסכימים ללימודים אלו? לקמן נא. "איתביה בית הסקילה... טפי"; רש"י ד"ה לאו; מאירי שם - כיצד הלימודים הנ"ל יכולים להתקשר לגמרא שם?

3. קידושין לד. "ואיזוהי... הקן"; תוספות ד"ה מעקה; רמב"ן ד"ה הא; סמ"ק מצ' קנב - במה נחלקו הראשונים בנוגע לייחס שבין העשה ובין הלאו?

4. יראים סי' שלד - כיצד הוא מסביר את הסתירה הקיימת לכאורה בין ההלכות שבספרי? עמק הנצי"ב על הספרי שם ד"ה מין - כיצד הוא מסביר את שאלה זו לאור דברי הראשונים בסע' 3. ראה גם חיי אדם כלל טו סע' כד.