טו. - לא תשים דמים בביתך

  • הרב ראובן טרגין

"לא תשים דמים בביתך" / הרב ראובן טרגין

טו.

א. האיסור

הגמרא מסיימת את הדיון לגבי נזק משונה בקביעה, כי מי שיש לו רכוש אשר עלול לגרום נזק, חייב לסלקו, ואם אינו עושה כן, מנדים אותו עד שיעשה כן. ומבארת הגמרא שהדין מבוסס על דברי ר' נתן: "דתניא ר' נתן אומר: מניין שלא יגדל אדם כלב רע בתוך ביתו ואל יעמיד סולם רעוע בתוך ביתו? ת"ל: 'לא תשים דמים בביתך".

ב. הלימוד ממצוות מעקה

המקור המובא בדברי ר' נתן הוא חלקו האחרון של הפסוק השלם: "כי תבנה בית חדש ועשית מעקה לגגך ולא תשים דמים בביתך כי יפל הנפל ממנו" (דברים כ"ב, ח). ממנו למד ר' נתן דין כללי, שאסור לאדם להחזיק בביתו דברים אשר עלולים לגרום לסכנת נפשות. לגבי סולם רעוע ברור מהי סכנת הנפשות שעליה מדובר. לעומת זאת, לגבי כלב רע הדבר אינו ברור. המהר"י כץ (מובא בשטמ"ק) ציין לגמרא (שבת סג.-סג:), אשר הביאה את דרשת ר' נתן בהקשר למעשה באישה שנביחת הכלב גרמה לה להפיל. ומוסיף המהר"י כץ, שהחידוש שבסוגיתנו הוא שהרחיבה את דברי ר' נתן אף לדברים שאינם גורמים לסכנת נפשות אלא רק לסכנת ממון.

בדומה לדרשתו של ר' נתן, בספרי (כי תצא פסקא יט) מוצאים אנו הרחבה מסוימת של הפסוק:
" 'ועשית מעקה לגגך' - אין לי אלא גג. מנין לרבות בורות שיחים ומערות ונעיצים? ת"ל: 'לא תשים דמים בביתך' ". ההרחבה שבספרי מלמדת אמנם על כך שמצוות השימור קיימת גם מחוץ לתחומי הבית, אך גם היא עוסקת בהקמת גדר, ואין בה את ההרחבה הכללית שמוצאים אנו בדברי ר' נתן.

מצד שני, במקום אחר אנו מוצאים שהגמרא מצמצמת את ההרחבה של חובת מצוות מעקה; הגמרא (נא.) עוסקת בשאלה האם נפילה של פחות מי' טפחים יכולה להמית. ומביאה הגמ' ברייתא, שרק במקום שבו הבית גבוה י' טפחים מרשות הרבים, חייב בעל הבית במעקה, ומוכיחה הגמרא מכאן שרק נפילה של י' טפחים יכולה להמית. וכלשון המאירי שם (ד"ה בית): "יראה מכאן שאין מצות מעקה לחשש נזקים אלא לחשש מיתה, שאם כן אף בפחות מעשרה". דחיית הגמרא מצמצמת אף יותר את הלימוד משם - הגמרא דוחה, שבאמת ייתכן שגם נפילת פחות מי' טפחים יכולה להמית, אלא ששם יש צורך בבית בגובה י' טפחים מפני שפחות מי' טפחים אינו מוגדר כבית ואילו בפסוק במפורש מדובר דווקא על בית.

דעתו של ר' נתן מובאת בגמרא בהקשר נוסף. המשנה (מה:) מביאה את דעת ר' אליעזר לגבי שור מועד, ש"אין לו שמירה אלא סכין", ולכן אפילו שמרו בעליו שמירה מעולה, חייב על נזקיו, שכן אסור להחזיק שור שכזה. בגמרא (מו.) מסביר אביי, שדינו של ר' אליעזר מבוסס על דרשת ר' נתן מ"ולא תשים דמים בביתך".

מכך שר' נתן ציטט כמקור לדבריו את סופו של הפסוק, נראה שבדומה לספרי הוא ביסס את הרחבתו למצוות מעקה מהלשון הכללית של הפסוק "ולא תשים דמים בבתיך", שמדובר בכל מיני נזיקין ולאו דווקא בחשש נפילה מגג.

ג. שני מסלולים

בדברינו לעיל הוסבר כי ר' נתן ביסס את דינו על הלאו המפורש בסוף הפסוק לגבי מעקה "ולא תשים דמים בביתך". בספרי (שם) מפורש כי תחילת הפסוק וסופו הנם בעצם שני הצדדים של אותו המטבע: " 'ועשית מעקה לגגך' - מצות עשה. 'לא תשים דמים בביתך' - מצות לא תעשה". כעת שבארנו שהעובר על דברי ר' נתן עובר על הלאו שבסוף הפסוק, עלינו לברר האם עובר הוא גם על העשה שבתחילתו.

ייתכן שהדבר תלוי במחלוקת ראשונים בדבר היחס שבין העשה ובין הלאו; שכן תוספות (קידושין לד. ד"ה מעקה) מחדשים כי ישנם מקרים שבהם עובר אדם רק על העשה ולא על הלאו. לדעתם, עובר אדם על הלאו רק כאשר מראש בנה את הבית על מנת שלא לשים בו מעקה, שבבניית בית זה "שם דמים", אך אם בנה את הבית מראש ע"מ לבנות לו מעקה, אך לבסוף לא בנה, רק ביטל את העשה לבנות מעקה. לעומתם, הרמב"ן שם סבר שיש תלות מלאה בין העשה ובין הלאו: "לי נראה שעיקר מצותו עשה, שאין לאו שבו אלא לקיים העשה, דכתב רחמנא ועשית מעקה תחלה והדר לא תשים דמים בביתך כלומר לא תעכב מלעשות מצוה זו, ולאו שאין בו מעשה אחר אלא קיום עשה שבו הוא". כמובן, לדעת התוספות הרואים את הלאו בתור דבר נפרד מהעשה, מסתבר יותר לומר שהעובר על דיני ר' נתן עובר רק על הלאו אך לא על העשה. הרמב"ן אשר רואה את הלאו כראי של העשה, מן הסתם יסבור שאם אכן נכונים דברי ר' נתן, אזי העובר על דבריו יעבור גם על מצוות מעקה.

חלוקה כעין זו הציע הנצי"ב מוואלוז'ין בעמק הנצי"ב על הספרי שם. לדעתו, על העשה של מעקה יעבור רק מי שעובר על הפסוק כצורתו, דהיינו שאינו בונה מעקה לבית לפי כל גדרי בית ההלכתיים. לעומת זאת, על הלאו יעבור כל מי שלא ישמור את נזקיו, כגון שלא יבנה מעקה מסביב לבורו וכדומה. לעומתו, ה"דבר אברהם" (ח"א סי' לז אות כה) אשר התקשה במה שהערנו קודם, שמאחר שמהגמרא משמע שחובת הקמת מעקה קיימת רק במקום שבו קיימת סכנת מיתה, כיצד למד ר' נתן את דינו מהפסוק, ביאר שדינו של ר' נתן אינו מדאורייתא אלא מדרבנן בלבד, שכן מדאורייתא יש חובה רק לסלק נזק שעלול לגרום למיתה.

את דעתו דייק ה"דבר אברהם" מלשונו של הרמב"ם (הל' רוצח ושמירת נפש פי"א ה"ג-ד), אשר הזכיר את תנאי חשש המיתה, בין לגבי העשה ובין לגבי הלאו: "כל המניח גגו בלא מעקה ביטל מצות עשה ועבר על לא תעשה שנ' ולא תשים דמים בביתך... אחד הגג ואחד כל דבר שיש בו סכנה וראוי שיכשל בו אדם וימות... ואם לא הסיר, והניח המכשולות המביאין לידי סכנה, ביטל מצות עשה ועבר על לא תשים דמים". עם זאת, בהמשך דבריו הודה ה"דבר אברהם" שמלשון ספר החינוך (מצווה תקמ"ז) משמע שלא כדבריו, שכן הוא כתב: "שלא להניח המוקשים המוכשלים בארצנו ובבתינו כדי שלא ימותו ולא יזוקו בם בני אדם, ועל זה נאמר ולא תשים דמים בביתך לא תעשה".

בחלוקתו של הנצי"ב בין העשה ובין הלאו הקדימו כבר בעל "חיי אדם" (כלל טו סע' כד), אשר הסיק מכך מסקנה הלכתית מעניינת: "וכן כל מכשול שיש בו סכנת נפשות מצות עשה להסירו ולהשמר ממנו ולהזהר בדבר יפה... ונראה לי, דאין מברכין על עשיתן. (אע"ג שהעושה מעקה מברך, התם בהדיא כתיב ועשית מעקה, אבל להסיר המכשולות, העיקר הוא שעובר בלא תעשה, כדאיתא בספרי...)".

העולה מחלק זה הוא שעל פי הבנת התוספות המחלקת בין העשה ובין הלאו, נראה כי בניגוד לעשה העוסק רק במעקה במובן המצומצם, הלאו עוסק בכל מיני נזקים. מאידך בניגוד לעשה שעוסק גם באדם שכבר יש לו גג, ורק נמנע מלהעמיד לו מעקה, הלאו עוסק רק במקרה שבו האדם מעמיד בכוונה תחילה דבר המזיק.

מקורות ושאלות לשיעור הבא - צרורות

מקורות

1. יז. משנה... יט. "תיקו"; פירוש המשנה לרמב"ם פ"ב מ"א; רבנו חננאל יט. "בעי ר' אבא בר ממל... תיקו".

2. תוספות יז: ד"ה נובר; רשב"א יז: ד"ה וטינפו; רש"י יח: ד"ה דדחיק;

3. רש"י יז: ד"ה שבזב; ירושלמי פ"ב ה"א "ר' לעזר... כופר"; תוספות יז: ד"ה כל; שטמ"ק שם בשם ר' יהונתן ד"ה ורבא.

4. ירושלמי פ"ב ה"ב "תרנגול הפורח... נזק שלם".

שאלות

1. מהו החלק המצומצם בנזקי צרורות אשר מקטין את החיוב לחצי נזק בלבד?

2. כיצד מבינים רוב הראשונים את שאלת ר' אבא בר ממל בדף יט.? במה שונה הסברו של רבנו חננאל?

3. האם צרורות שייכות בנזקים אחרים מלבד רגל?

4. איזו הבנה של ההשוואה לזב נראית מסתברת יותר - של רש"י או של תוספות?