טז. - טעימה בתענית

  • הרב אביעד ברטוב והרב נעם מלכי

טעימה בתענית / אביעד ברטוב ונעם מלכי


השבוע נעסוק בנושא הקשור במידה מסוימת ליום הכיפורים הממשמש ובא - בהגדרת אכילה, וליתר דיוק בהגדרת טעימה.

לאחר הדיון בגמרא בדף יד ע"א על הפסקה בתפילה, עוברת הגמרא לדון בשאלה אחרת[1]: השרוי בתענית מהו שיטעום? (האם מותר לטעום דבר מאכל בזמן התענית). במסגרת הדיון מביאה הגמרא את הבריתא הבאה:

"מטעמת אינה טעונה ברכה, והשרוי בתענית טועם ואין בכך כלום."

לפעולת האכילה בחז"ל יש יותר מהגדרה אחת, פעמים אנו מוצאים שהיא מוגדרת כהנאת מעיים, ופעמים כהנאת החיך. לאור שתי ההבנות הנ"ל אנו ננסה לענות על צמד שאלות הבאות בהם דנה גמרתנו:

א) האם טועם תבשיל חייב בברכה ראשונה?

ב) האם טעימה מותרת לאדם שקיבל על עצמו תענית?

טעימת תבשיל

ראינו בבריתא שהטועמת פטורה מן הברכה, רש"י (בד"ה מהו שיטעום) מבין שהמטעמת פטורה מן הברכה בגלל שהיא מתכוונת לבדוק את איכות התבשיל ולא לאוכלו. נחלקו הראשונים בהבנת ובהיקף הפטור:

תוס' (ד"ה טועם) מביאים את הר"ח שמצמצם את ההיתר לטעימה בלבד ללא בליעה, ומשום שפולט את המאכל מוגדר הדבר שלא נהנה מהמאכל ולכן אינו צריך לברך, אך הטועם מאכל ובולעו - חייב בברכה.

הרמב"ם לעומת זאת (הלכות ברכות פרק א הלכה ב) סתם וכתב:

"שמטעמת אינה צריכה ברכה לא לפניה ולא לאחריה עד רביעית."

משמע מדבריו שבפחות מרביעית פטור מברכה גם אם בלע את התבשיל.

שיטה שלישית מופיעה בספר אוהל מועד[2] (שער הברכות דרך א נתיב ד') שחולק על הר"ח וסובר שגם הכנסה ופליטה של יותר מרביעית מחויבת בברכה. הטעם לדבר הוא:

"הואיל והחיך טועם."

מהסבר זה עולה הגדרה אחרת לאכילה, היא מוגדרת כהנאת החיך, כלומר אכילה מוגדרת כהכנסת מזון לחלל הפה באופן שישאיר טעם.

הרא"ש (סימן ד) חולק על הבנת האוהל מועד ומבין שאכילה מוגדרת כהנאת מעיים וזו לשונו:

"ולי נראה דברכה לא בטעימת החיך תליא, כדכתיב: 'ואכלת ושבעת וברכת', ואכילה היינו אכילת מעיים."

לפי הרא"ש כשם שברכה אחרונה תלויה בשביעה כך גם הברכה ראשונה תלויה באכילת מעיים. כל עוד אין הנאת מעיים של מאכל בשיעור רביעית, הנפש לא נחשבת שבעה ולכן היא פטורה מברכה, וכך כנראה גם הבין הרמב"ם.

השו"ע (סימן רי סעיף ב) מביא להלכה שתי דעות:

"הטועם את התבשיל אין צריך לברך עד רביעית ואפילו אם הוא בולעו[3], ויש אומרים שאם הוא בולעו טעון ברכה[4], ולא פטרו את הטועם אלא כשחוזר ופולט, ואז אפילו על הרבה אין צריך ברכה[5]."

הרמ"א פוסק שספק ברכות להקל ולכן לא יברך גם אם הוא בולע. המג"א חולק על הרמ"א וסובר שהבולע את התבשיל צריך לברך אפילו אם בולע מעט. אולם המשנ"ב (סימן קטן יט) כותב כי הרבה אחרונים חלקו על המג"א ולכן אין לברך. מכל מקום מומלץ לטועם שיתכוון לבלוע לשם אכילה וכך יתחייב בברכה, ולא יכנס לידי ספק. (בשם החיי אדם).

תענית

כאשר עוסקים בנושא של תעניות יש להבחין בין תענית יחיד לתענית ציבור. בתענית יחיד תוקף התענית הוא מכח הנדר, ולכן יש לשאול האם כאשר אדם נדר להתענות הוא קיבל על עצמו שלא לאכול בלבד, או גם שלא לטעום.

מקור מעניין לפתרון שאלה זו הוא פרשת יהונתן ויערת הדבש בספר שמואל א' (פרק יד). לאחר המלחמה במכמש משביע שאול את העם לבל יאכל דבר עד הערב. יהונתן, שלא שמע את השבועה, טעם מיערת דבש. בסופו של דבר שאול רוצה לקיים את שבועתו ולהמית את יהונתן, והעם שנחרד מהדבר פודה את יהונתן ובכך מונע משאול להמיתו. התנ"ך לא מספר לנו כיצד הצליח העם לפדות את יהונתן, אולם הראשונים בסוגיתנו נותנים תשובה מעניינת לדבר. הרוקח (סימן רט) מסביר שיהונתן טעם מיערת הדבש ולפי הבריתא שטעימה מותרת ("והשרוי בתענית טועם ואין בכך כלום."), יהונתן לא הפר את שבועת שאול (הרוקח מבין ש'ויפדו העם' את יהונתן הכוונה לפדיון בדברים).

אלא שפרוש נאה זה נתון במחלוקת הראשונים בהבנת הבריתא. יש ראשונים שהבינו שהשרוי בתענית לא קיבל על עצמו איסור הנאה ולכן טעימה מותרת. כך הבין הראבי"ה (מובא בטור סימן תקסח) שמתיר לעיסת עצי קינמון אם פולטם בתענית (ומותר לבלוע אותם אם מדובר בפחות מרביעית). וכך גם נראה מרש"י שמתיר אם אוכל פחות מכשיעור בגלל שטעימה זו אין שמה אכילה.

אולם הר"ח (שם) והרמב"ם (הלכות תענית פרק א' הלכה יד) מבינים שהשרוי בתענית אסור בבליעת המזון אותו הוא טועם, וכלשון הרמב"ם:

"ומותר לו לטעום את התבשיל, ואפילו בכדי רביעית, והוא שלא יבלע, אלא טועם ופולט."

שיטת הרמב"ם צריכה עיון שכן בהלכות ברכות הרמב"ם פסק שהטועם ובולע אינו מחויב בברכה ראשונה, ואילו בהלכות תענית הרמב"ם מחמיר ואוסר בליעה.

ניתן לומר שהרמב"ם מחמיר בהלכות תענית משום איסור 'בל יחל דברו' שנדר התענית תלוי בו, ולכן פסק הרמב"ם כהגדרה הרחבה יותר של אכילה, ואסר כל בליעת מזון אף פחות משיעור רביעית. ואילו בהלכות ברכות עומד לנגד הרמב"ם איסור דאוריתא של הוצאת שם ה' לשוא, ולכן שם פסק הרמב"ם הגדרה אחרת של אכילה - ורק מטעימת יותר מרביעית חייב לברך[6].

תענית ציבור

לעיל חילקנו בין תענית ציבור לתענית יחיד אך לא הסברנו מה הוא הטעם לחילוק. תענית יחיד תלויה בקבלה, כלומר כדי שתענית תחול יש צורך לנדור על האכילה. לכן שייך להסתפק אם טעימה בכלל אכילה שכן הכל תלוי בכוונת הנודר אם קיבל על עצמו גם את הטעימה. לעומת זאת תענית ציבור חלה מכח צווי חכמים והם אסרו כל הכנסת מזון לפה[7].

נחלקו הפוסקים כיצד לפסוק להלכה, השו"ע פסק בריש סימן תקסז:

"השרוי בתענית יכול לטעום כדי רביעית, ובלבד שיפלוט, וביום הכיפורים ובתשעה באב אסור."

כלומר, לשו"ע עקרונית אין לחלק בין תענית יחיד לתענית ציבור ובשניהם יכול לטעום (ובלבד שיפלוט), ורק ליום הכיפורים ולתשעה באב יש דין מיוחד.

לעומתו הרמ"א פסק:

"ויש מחמירין בכל תענית ציבור והכי נוהגין."

יוצא מפסק הרמ"א שיש לחלק בין תענית יחיד - בה ניתן לטעום, לבין תענית ציבור - בה אסור לטעום.

ונותר רק להבין מדוע חילק השו"ע בין יום הכיפורים ותשעה באב לבין שאר תעניות ציבור. הר"י ברצלואני (מובא בבה"ל ד"ה וביום הכיפורים) מבין שההבדל בין יום הכיפורים ותשעה באב לשאר תעניות ציבור, הוא בכך שביום הכיפורים ובתשעה באב רמת האיסור שונה, והוא מדגים מאיסור רחיצה: בצומות אלו לא רק נאסרה רחיצה ממש, אלא גם נאסרה הושטת יד למים. כך יש להבין שביום הכיפורים ובתשעה באב לא נאסרה רק אכילה ממש (בליעה) אלא נאסרה כל הנאה של אכילה (טעימה ופליטה).

לוליק

יישום מעניין של הנלמד בשיעור הוא בדיון שקיימו האחרונים לגבי ברכה על עישון. המג"א בסימן ר"י הסתפק אם יש לברך על עישון משום שדומה לטועם ופולט, אך להלכה פסק המשנ"ב (סקי"ז) בשם האחרונים שאין לברך על עישון טאבק (שאין הנאה אלא הנאת מעיים).

אם בעניני תענית עסקינן, בשערי תשובה (שם אות ט) דן האם מותר להריח שמיק טאבק (טאבק בלעז) ביום הכיפורים ובתשעה באב. השערי תשובה מביא פוסקים שהתירו, אך סיים שמי שנהג איסור בדבר, אסור לו לשנות ממנהגו.




[1] נראה שדיון זה קשור לדיון הקודם, שהרי שני הדיונים עוסקים בהפסקת מעשה מסוים על ידי פעולה אחרת - דיבור בתפילה, וטעימה בתענית.

[2] לרבי שמואל ב"ר משולם ירונדי.

[3] רש"י ורמב"ם.

[4] ר"ח.

[5] בניגוד לשיטת אוהל מועד.

[6] הרב רבינוביץ' בספרו 'יד פשוטה' הבין שהרמב"ם פסק כר"ח שרק אם פולטת את התבשיל אין צריכה לברך, שהרי פסק הרמב"ם בריש הלכה ב': "ומדברי סופרים לברך על כל מאכל תחלה ואחר כך יהנה ממנו... ואפילו נתכווין לאכול או לשתות כל שהוא - מברך ואחר כך נהנה."

[7] כך חילק התוס' בד"ה או דלמא.