טמון באש (סא:-סב.)

  • הרב עזרא ביק
שיעור 12 / טמון באש (סא:-סב.)
הרב עזרא ביק
 
במשנה בדף סא: ישנה מחלוקת התנאים אם יש פטור טמון באש, שחכמים פוטרים ור' יהודה מחייב. הגמרא קודם לכן (דף ס'.) מסבירה שחכמים דורשים דין טמון מגזירת הכתוב– "מה קמה בגלוי אף כל בגלוי" – ור' יהודה אינו דורש דרשה זו.
הגמרא בדף כג. מקשה מדין טמון על שיטתו של ר' יוחנן שאשו משום חציו. שואל רבא: אם אשו משום חציו, טמון באש היכי משכחת לה? ההנחה בשאלת הגמרא היא שאם אשו משום חציו - שלהבנת הראשונים פירושו שהחיוב של אש הוא מדין אדם המזיק - אין אפשרות לפטור מדין טמון. מסביר רש"י (שם ד"ה היכי) שאדם המזיק הרי חייב לעולם - שוגג כמזיד ואונס כרצון - ולכן ברור שהוא חייב גם על טמון. מלשון רש"י משמע שהכלל שאדם מועד לעולם, שמחייב אדם המזיק גם במקרים של אונס, ימנע פטור טמון. מזה לכאורא משמע שטמון הוא פטור מדין אונס, או משהו דומה מאד לאונס, כלומר שיש חסרון ברמת הפשיעה בנוגע לנזקי טמון לעומת נזקי גלוי.
אך הדבר הזה קשה מאד. ראשית כל, משנתינו (בדף סב:) מחלקת בין דברים הטמונים הצפויים להיות שם, כגון כלי בית בתוך הבית, לבין דברים שהימצאותם במקום מסוים היא מפתיעה ובלתי צפויה. לרבנן פטור טמון נוהג בשניהם (לפחות לפי שיטת רבא בגמרא). עם זאת, לשני המצבים ישנם דינים שונים: במדליק בתוך שלו - פטור בכל מקרה, על שני סוגי הטמון; ובמדליק בתוך של חבירו, פטור על הטמון הלא צפוי אבל חייב על הצפוי. התוספות (ד"ה אלא) מסבירים שהפטור השני הוא פטור של "לא הוי ליה לאסוקי אדעתיה"; כלומר, פטור מטעם חסרון פשיעה, והוא מסברה ולא מגזירת הכתוב של טמון. ברור שאם טמון פוטר גם במקרים של דברים הצפויים, אשר מוגדרים כ"טמון" רק בגלל מצבם הפיסי, אין הפטור הזה נובע מחוסר פשיעה. ומה גם שזהו עיקר דין טמון, הנלמד מגזירת הכתוב.
שנית, הדבר קשה מעצם הסברה. גם אם נוכל להגיד שאין האדם אמור לדעת או לחשוש לקיום של דברים נסתרים בתוך הגדיש, הלא הוא ודאי פשע בהדלקת האש כיון שבכך הוא סיכן – ובסוף גם שרף – את הגדיש. אם כן, אין סברה להחשיבו כאנוס, כי הוא ודאי היה חייב למנוע את התפשטות האש. הדבר יותר חמור גם ממקרה של "תחילתו בפשיעה וסופו באונס", ששם הפשיעה שלו איננה סיבת הנזק. במקרה שלנו מדובר ב"תחילתו בפשיעה וסופו בפשיעה", כלומר פשיעתו מביאה ישירות לנזק גם של הדברים הטמונים. טענתו של המזיק היא שהוא ידע (כלומר, היה צריך לדעת) שישרף הגדיש, אך לא שישרף גם הטמון. כלום בשל כך יוגדר הוא כאנוס בנוגע לטמון? מי שפושע בשור ולא נועל בפניו כראוי ויצא השור והזיק בטמון, כלום יש סברה שיפטר מדין אונס? ברור שהוא פשע בשור ולכן חייב בכל נזקו.
אכן, בספר הישר מובאים דברי ר"ת האומר במפורש שפטור טמון הוא פטור אונס:
"וגלוי לאו דווקא למעוטי כל טמון, שהרי שנינו ומדליק את הבירה שמשלם כל מה שבתוכה... אלמא קמה לאו למעוטי טמון אתא אלא כל דבר שאינו כי אורחיה... שאין שום ממון חייב אם הזיק באונס. טמון במידי דלאו אורחיה כמו אונס הוא דלא הוי ליה לאסוקי אדעתיה" (ספר הישר סי' תקל"ח).
אך הדבר צריך עיון רב, וכדפירשנו.
התוספות (כג. ד"ה טמון) מסבירים את קושיית הגמרא שם בדרך אחרת. מצאנו באבות הנזיקין חילוקים ומיעוטים, כגון פטור כלים בבור ופטור ברשות הרבים בשן ורגל, ואם כן אין זה מפתיע אם גם באש יהיה פטור טמון. אך כל זה בנזקי ממונו - באדם המזיק לא מצאנו חילוקים כלל, והוא חייב על שוגג כמזיד ואונס כרצון, "לפיכך אין סברא לדרוש אשו משום חציו". כוונת התוספות היא שטמון הוא גזירת הכתוב, ואף על פי כן אין זה סביר שתהיה גירת הכתוב בלא טעם בפטור אדם המזיק, שלא מצאנו בו חילוקים כלל. לכאורה, עונים התוספות על שאלתינו על רש"י. טמון אינו דין באונס, אלא שהעובדה שהתורה לא חילקה שום חילוק באדם המזיק – אף לא בין אונס לרצון - מורה שאין זה סביר שיהיה חילוק בין טמון וגלוי, תהיה הסברה אשר תהיה.
לכאורא, לפי התוספות ניתן לומר שפטור טמון הוא גזירת הכתוב. יתכן שיש להסביר גם את רש"י בדרך זו – לא שטמון הוא מקרה של אונס כרצון, אלא שכמו שהתורה לא חילקה בין אונס לרצון, כך לא חילקה בין טמון לגלוי. אך מלשון רש"י לא משמע כן.
נראה לי שאין ספק שטמון הוא גזירת הכתוב, מהסיבות שכתבנו למעלה. בלי הפסוק לא היינו פוטרים טמון מדין אונס, כי אין כאן באמת אונס בגברא - ובטמון שצפוי שיהיה בגדיש אין אונס כלל - גם לא כלפי החפץ, מכיוון שהיה עליו לדעת שיהיה שם. אלא שכוונת רש"י (ואולי גם ר"ת) היא להגדיר את אופי הפטור. אפשר להבין שפטור מסוים בנזיקין הוא פטור תשלומין גרידא: למרות שישנה סיבה המחייבת, דהיינו פשיעה כלפי הנזק ובעלות על המזיק, פטרה התורה בשל גזירת הכתוב. רש"י מסביר שבטמון אין זה כך: לא רק החיוב חסר, אלא גם המחייב. בגזירת הכתוב חידשה התורה שאין אדם מתחייב על נזקי טמון באש ואין הנזק הזה נזקף לאחריותו. על כך כותב רש"י שלמדנו מפצע תחת פצע שאדם חייב על אונס כרצון, ולכן לא מועילה סברה של העדר מחייב באדם המזיק; שהרי "אונס רחמנא פטריה" הוא דין בכל התורה כולה, הקובע שאין אדם אחראי למעשים ולתוצאות מעשים שנעשו באונס, ואף על פי כן חייב אדם המזיק באונס. פירוש הדבר, שאדם המזיק אינו חייב בגלל שהוא אחראי לתוצאה אלא בגלל עצם הקשר הסיבתי בינו לבין התוצאה. אם כן, גם אם התורה גוזרת שאין מחייב של נזיקין בין מזיק מסוים לבין נזקי טמון - אין זה נוגע לאדם המזיק, שאינו חייב בגלל אחריותו לאבדן החפץ אלא בגלל שהוא פיזית הזיק והנזק בא בסיבת מעשיו. גם בטמון, הנזק בא בסיבת מעשיו (למאן דאמר אשו משום חציו) ולכן אומרת הגמרא שאם היינו סבורים שחיוב אש הוא מדין אדם המזיק, צריך היה להיות חייב בטמון למרות גזירת הכתוב.
לפי האמור, שפטור טמון באש מבוסס על גזירת הכתוב שנאמרה באש, מובן מדוע הוא קיים רק באש ולא בשאר האבות. נראה גם להוסיף הסבר אפשרי לגזירת הכתוב הזו. המיוחד באש הוא שכוח אחר מעורב בו. משמעות הדבר היא שבמבט ראשון אין האדם אחראי על התוצאה, כיון שגם הרוח אחראית, ואם כן אי אפשר לייחס האחריות רק למדליק. באה התורה וחידשה שהכוח האחר מצטרף למדליק וכאילו הכל כוחו.
לחידוש הזה, של כוח אחר מעורב בו, נכנס דין טמון. בטמון יש קשר פחות חזק בין החפץ לבין האדם, כיון שהוא אינו נגלה. על זה באה גזירת הכתוב שבטמון. אנו מייחסים את הנזק לכוח האחר – לרוח – לפחות במקצת, ולכן הוא פטור. כלומר, בטמון באש אין מחייב של נזק, כיון שיש לבעל האש שותף לאחריות. בגלוי, התורה רואה את הכוח האחר כמאומץ לכוח המזיק ומצורף לו, ולכן כל האחריות מוטלת על כתפיו של המזיק. בנוגע לטמון, הכוח האחר נשאר עצמאי, וממילא פטור בעל האש. עתה מובן מה שהסברנו בשיטת רש"י: אם אשו משום חציו, וחיוב אש הוא בסופו של דבר בעל אופי של אדם המזיק, והוכחנו שאדם המזיק אינו חייב משום אחריותו לתוצאה אלא משום גרימתו – הרי שלא יכול להיות שטמון יהיה פטור, מאחר לתוצאה שאם השאלה העומדת על הפרק היא מיהו הגורם לתוצאה, ודאי שאין הבדל בין גלוי לטמון.
על פי היסוד הזה ניתן להבין את החילוק המופיע בסוגייתינו בדברי רב כהנא. לדבריו, טמון פטור רק במדליק בתוך שלו, ובמדליק בתוך של חבירו מודים חכמים לר' יהודה שטמון חייב. לכאורה לא מובן הטעם: מאחר שפטור טמון נלמד מגזירת הכתוב של "או הקמה", ועל נזקי אש חייב המזיק בין במדליק בתוך שלו ובין במדליק בתוך של חבירו, פטור טמון צריך לנהוג גם במדליק בתוך חבירו!
רש"י (ד"ה בתוך של חבירו) ניסה להסביר את הטעם: "אין לו רשות והוי כמאבד בידים". רבים הבינו שכוונתו לומר שהוי אדם המזיק ולא חיוב אש. באדם המזיק לא נאמר פטור טמון (בדומה לקושיית הגמרא בדף כג. שעסקנו בה למעלה, שאם אשו משום חציו, כלומר יש לו דין אדם המזיק, אין פטור טמון נוהג בו). ואולם אי אפשר לפרש כן, מכמה טעמים:
א – קודם כל, הסברה תמוהה. התפשטות האש עדיין היא על ידי כוח אחר מעורב בו, ואם כן אין זה אדם המזיק.
ב – בגמרא רבא אומר שבמדליק בשל חבירו, פטור על הטמון הלא צפוי וחייב על הטמון הצפוי. כלומר, דין טמון הנלמד מגזירת הכתוב אינו נוהג במדליק בשל חבירו אבל דין "לא הוי ליה לאסוקי אדעתיה" כן נוהג. בפשטות, לא הוי ליה לאסוקי אדעתיה אינו פוטר באדם המזיק, שהרי אדם מועד לעולם. כך גם כתב הרשב"א לקמן (סב.) בנוגע למקרה המובא בגמרא – ההוא גברא דבטש בכספתא דחבריה שדייה בנהרא. שם פירש הרשב"א שהשאלה היא רק בנוגע לנאמנות של הניזוק לטעון שהיו בכספת מרגליות, כפי שמשמע מהמשך הגמרא; אבל אם היו עדים שהיו בו מרגליות ודאי חייב, והטעם משום שאדם מועד לעולם וגם אם מרגליות בכספת לא מנחי אינשי, מ"מ אדם חייב על כך (תוספות שם ד"ה מי חולקים ואומרים במפורש שאדם פטור על המרגליות אם הם נחשבים לדבר שאיננו רגיל להניח בכספת.)
ג – בשום מקום לא מצאנו בגמרא שמדליק בתוך של חבירו חייב ברוח שאינה מצויה. בכל המסכת יש הנחה שבנזקי אש ישנו פטור ברוח שאינה מצויה ואין חילוק בין מדליק בתוך שלו למדליק בתוך של חבירו. אם מדליק בתוך של חבירו הוא אדם המזיק ולא אש, יהיה חייב גם ברוח שאינה מצויה, שהרי אדם מועד לעולם, וכפי שכתוב בגמרא במפורש בדף כז. בנוגע לאדם הנופל מראש הגג ברוח שאינה מצויה.
לכן יש לפרש את דברי רש"י כדלהלן. יש הבדל בין מדליק בתוך שלו למדליק בתוך של חבירו מצד המחייב של האדם בנזקי האש. במדליק בתוך של חבירו, שההדלקה עצמה היתה שלא ברשות (כפי שהדגיש רש"י), מעשה ההדלקה הוא המעשה שמחייב את האדם בנזקי האש. בלשון למדנית, האש נחשבת למזיק של האדם בגלל מעשה ההדלקה. יש לזכור שאש איננה דבר ממוני רגיל, ואם כן כל המושג של "ממונו הזיק" הוא בעייתי בנוגע לאש (זאת גם הסיבה הניתנת בגמרא בדף כא. למה ר' יוחנן לא הסכים שאשו משום ממונו). יש לפרש שאין האש "ממונו" במובן הרכוש של הבעלים, אלא הוא המזיק של הבעלים. המזיק שייך לאדם בדיני נזיקין. סיבת השייכות הזאת היא ההדלקה בלי רשות בחצר חבירו, כלומר יש כאן מעשה של יצירת מזיק. מי שיוצר את המזיק, הרי המזיק הוא שלו. זוהי כוונת רש"י במילים "כמאבד בידים", כלומר שהוא עשה מעשה בידיים ליצור את המזיק. ואולם, כשהמזיק הזה שהוא יצר וששייך לו הלך והזיק, הוא חייב מדין נזקי ממונו.
בניגוד לכך, במדליק בתוך שלו, היכן שיש לו רשות להדליק, אין מעשה ההדלקה נותן לאש שם מזיק. מה שהופך את האש למזיק שלו - וממילא זוהי סיבת חיובו - הוא פשיעת שמירתו באש. במילים אחרות, הסיכון שגלום באש מחמת חוסר השמירה הוא הגורם לכך שהאש נחשבת למזיק שלו.
כיון שיש מחייב שונה בכל אחד מן המקרים, יכול רב כהנא לטעון שפטור טמון נוהג רק במזיק על ידי פשיעה. במזיק ע"י מעשה, שהוא מחייב אחר, לא נאמר פטור טמון. שורש החילוק נעוץ במה שהסברנו לעיל – שפטור טמון הוא פטור בעצם המחייב ולא בחיוב התשלומין. כיון שיש בשני המקרים שני מחייבים שונים, אין ללמוד מפטור טמון במחייב של פשיעה לפטור במחייב של מעשה.
התוספות (ד"ה אלא) מציעים מקור אחר, מדרשת הכתובים, לחילוקו של רב כהנא. הפסוק שבו כתוב "או הקמה" – למעט טמון, נפתח בלשון "כי תצא אש", שהתוספות טוענים שרומז למדליק בתוך שלו.
גם דרשה זו ניתן להבין על הדרך שהסברנו. פטור טמון, כאמור, גורם לכך שהתוצאה מתיחסת גם לכוח האחר, לרוח, ולא רק לאדם שהדליק. לכן יש לומר שגזירת הכתוב בטמון נאמרה במי שהמחייב שלו הוא בפשיעת שמירתו, שהרי שם מזיק של האש תלוי בהיותו מסוכן לדברים הניזוקים. במדליק בתוך שלו, כל הסיכון תלוי בכוח אחר מעורב בו (שהוא פשע בזה שלא מנע את הרוח). לכן, יכולה גזירת הכתוב לחדש שלגבי דברים הטמונים, אין כוח אחר נותן לאש שם מזיק שלו. אין לו בעלות על המזיק בנוגע לאותם דברים הטמונים. אבל במדליק בתוך חבירו, שיש לאש שם מזיק מעצם ההדלקה ולא מצד פשיעה כלפי חפצים מסוימים, חל שם מזיק בלי קשר לכוח האחר. לכן גם לגבי דברים הטמונים אין סברה להגיד שלאש אין שם מזיק שלו, ולכן חייב, בדיוק כמו שיתחייב על שורו שיזיק דברים הטמונים.
רבא בסוגייתנו (סוף סא:) חולק על רב כהנא ואומר כי חכמים ור' יהודה פליגי בתרתי – פליגי במדליק בתוך שלו, שחכמים פוטרים כל טמון ור' יהודה מחייב; ופליגי במדליק בתוך של חבירו, שחכמים פוטרים טמון לא צפוי, ור' יהודה מחייב. התוספות פירשו שאלו שתי נקודות שונות: במדליק בתוך שלו חולקים אם יש פטור טמון כלל - חכמים דורשים פטור טמון, ולכן כל טמון פטור; ור' יהודה חולק ומחייב בכל טמון. במדליק בתוך של חבירו, לעומת זאת,  לכולי עלמא אין פטור טמון, כדפירשנו, אולם חכמים סוברים שיש פטור אחר, שהוא מסברא ולא מגזירת הכתוב, והוא שלא הוי ליה לאסוקי אדעתיה. ר' יהודה אינו מקבל פטור זה.
מה פשר המחלוקת השנייה הזאת? אם באמת לא הוי ליה לאסוקי אדעתיה ולכן הוי אונס, למה שר' יהודה יחלוק? הלא אין מי שחולק על פטור אונס באש, כדוגמת רוח שאינה מצויה. על כך כבר כתבתי לעיל שבאמת אין זה אונס, כי הוא פשע לגבי עצם האש שהדליק (ולכן חייב על הגדיש עצמו) ולכן לא שייך מסברא לומר שאנוס רחמנא פטריה. זו אכן שיטת ר' יהודה – אבל אם כן צריך עיון מהי סברת חכמים.
הרב אריה ליב מאלין (חידושי ר' אריה ליב, ח"א סי' ע"ד) הסביר ששתי המחלוקות תלויות זו בזו. הדין שלא הוי ליה לאסוקי אדעתיה, שבגללו פוטרים חכמים בטמון לא צפוי אפילו במדליק בשל חבירו, בנוי על כך שאין בעל האש חייב אלא אם כן הוא מוגדר כפושע כלפי החפץ המסוים. מסברה פשוטה, אין צורך שהאדם יפשע בנוגע לכל חפץ וחפץ, שהרי די שהוא פשע בזה שלא שמר על הממון שלו, ויצא והזיק. כפי שכבר כתבנו, לא מצאנו לא את פטור טמון ולא את פטור הלא צפוי באף אב אחר. אם אדם לא שמר על שורו, ויצא והזיק לחבילה שהיה בתוכה דבר שאינו רגיל להיות שם, כלום יהיה פטור? ודאי שלא, כי הפשיעה שלו מתייחסת לשמירת הבהמה שלו ולא לשמירת החפץ הניזוק (וזה בניגוד לשומר שהגמרא בדף סב. מסבירה שאם הפקיד לו דינר זהב ואמר לו שהוא של כסף, אין הוא חייב על אובדן הזהב, כי לא קבל עליו נטירותא דדהבא). יש באש, לפי חכמים, דין מיוחד, שצריך הבעלים להיות פושע כלפי החפץ הניזוק. מאפוא נלמד דין זה? מסביר ר' אריה ליב ז"ל שזהו הגדר של דין טמון. היסוד המאפשר את קיומו של דין טמון (לחכמים) הוא שהאש אינו חפצא של מזיק בנוגע לטמון אף על פי שיש לו שם מזיק בנוגע לגלוי (לעיל הסברנו שזהו משום המעורבות של כוח אחר ביצירת השם מזיק.) מזה יוצא שיש דין מיוחד באש, שאני חייב רק על נזק שכלפיו היה לאש שלי שם מזיק ולא לגבי חפצים אחרים. אם כן, גם במקום שפטור טמון לא נוהג (במדליק בתוך של חבירו), מכל מקום היסוד עדיין נכון, שאם אין שם מזיק ביחס לחפץ הספציפי, אין הבעלים חייבים. נמצא שבדבר שאינו רגיל להיות טמון שם, ולא הוי ליה לאסוקי אדעתיה, אין מחייב של אש אף על פי שהבעלים פשעו בעצם הדלקת האש. באש אין אתה חייב בגלל שפשעת, אלא רק בגלל שפשעת ביחס לחפץ הספציפי שנשרף. נמצא ששני הפטורים של חכמים תלויים זה בזה, ור' יהודה שאין לו גזירת הכתוב של טמון, ממילא אינו מסכים לפטור פושע מחיוב על דבר שלא הוי ליה לאסוקי אדעתיה שהוא נמצא.
אם לנסח את דברי ר' אריה ליב בלשון שהשתמשתי למעלה, לפי חכמים הכוח אחר – הרוח – אינו משייך את הטמון (במדליק בתוך שלו) ואת הלא-צפוי (במדליק בתוך של חבירו) לבעל האש. ר' יהודה סובר (בהעדר גזירת הכתוב לשיטתו) שאין צורך שהכוח אחר יצרף את החפץ לבעל האש ורק שהאש שלי יזיק בפשיעתי, כמו בכל ממונו שהזיק. לכן ממילא אין פטור טמון ואין פטור דבר לא צפוי.
ויפים הדברים למי שאמרם.
בזה סיימנו את לימודינו בפרק הכונס.
בשבוע הבא נתחיל בע"ה בלימוד פרק החובל, ונפתח בסוגיה הראשונה העוסקת בדין "עין תחת עין - ממון".
 
פרק הובל שיעור 1: עין תחת עין - תשלומי נזק
למדו את המשנה הפותחת בדף פג. ואת הגמרא עד פד. "שאין שמין אותו בניזק אלא במזיק". חשבו על משמעות הדרשות השונות לאופיו של דין נזק בחובל ויחסו לדין הרגיל של תשלומי נזיקין.
שיטת הרמב"ם - הל' חובל ומזיק פ"א הלכות א-ו, פ"ה הלכה ו-ז ובהשגת הראב"ד. נסו להסביר את שיטת הרמב"ם ואת הקשר בין פ"א ה"ג לפ"ה ה"ו.
באשר לתשלום כעבד הנמכר בשוק, ראו רש"י הראשון על המשנה ורא"ש סימן א (ברקע דבריו גמרא שכבר ראינו בעבר - ראו לעיל מז. ש' 8 "ואמר רבא... שדה של חבירו" ורש"י שם ד"ה בקוטע).
 
*
**********************************************************
*
* * * * * * * * * *
כל הזכויות שמורות לישיבת הר עציון ולרב עזרא ביק, תשע"ג
עורך: עוזיה קרונמן
*******************************************************
 
בית המדרש הווירטואלי שליד ישיבת הר עציון
האתר בעברית:          http://www.etzion.org.il/vbm
האתר באנגלית:            http://www.vbm-torah.org
 
משרדי בית המדרש הווירטואלי: 02-9937300 שלוחה 5
* * * * * * * * * *
*
**********************************************************
*