דילוג לתוכן העיקרי

טעם כעיקר

מסגרת פרשיית נזיר נאמר בתורה "וכל מִשְׁרָת ענבים לא ישתה" (במדבר ו', ג), היינו שהנזיר נאסר לא רק באכילת ענבים ושתיית יין, אלא אפילו בשתיית מים ששרו בהם ענבים ואחר כך הוציאו אותם מהם. במים אלו אין ממשות של ענבים אלא טעם ענבים בלבד, ובכל זאת קבעה התורה שהנזיר אסור בשתייתם. הגמרא בפסחים מד ע"ב לומדת מכאן, שהוא הדין בכל איסורי תורה, שאומרים "טעם כעיקר" - היינו, שתערובת שניתן לחוש בה את טעמו של האיסור, אסורה באכילה כמו האיסור עצמו. דין זה אמור הן לגבי מצב שבו גוף האיסור נמחה ונעלם בתערובת, והן לגבי מצב שבו אין בתערובת אלא טעמו של האיסור בלבד, כמו במקרה הנ"ל של משרת ענבים.

מהי משמעותה של כ' הדמיון בכלל "טעם כעיקר"? האם הכוונה היא שטעם נחשב ממש כעיקר האיסור, וכאילו יש כאן איסור בעין, או שמא הכוונה היא שמבחינה הלכתית, טעם אסור כשם שעיקר אסור, אף שאין שום דמיון ביניהם?

לפי ההבנה הראשונה, הטעם משקף את קיומו של האיסור בתערובת. אלמלא טעמו של האיסור היה מורגש, היינו אומרים שהאיסור בטל ונעלם בתערובת, והתערובת מותרת באכילה, כיוון שאין בה שום זכר לאיסור. אולם מאחר שניתן לחוש בטעמו של האיסור, שוב לא ניתן להתעלם מקיומו של גוף האיסור בתערובת, והרי הוא אסור כשהיה.

ואילו לפי ההבנה השנייה, האיסור עצמו אמנם בטל בתערובת, אולם ישנו דין נפרד, הקובע שאין לטעום טעם של איסור, גם אם אין שם איסור ממשי.

כך, למשל, אם מכינים תה בעזרת שקית תה אסורה, ואחר כך מוציאים את השקית - ניתן להסביר בשני אופנים מדוע התה אסור בשתייה. לפי ההבנה הראשונה, טעם השקית שבתה מוכיח שיש בו כמה מולקולות אסורות, והתה כולו נאסר כיוון שניתן לחוש בקיומן. לפי ההבנה השנייה, אין משגיחים במולקולות בודדות אלו, אולם ישנו איסור לחוש בטעמו של איסור, גם אם אין בתה איסור כלל.

תוס' (חולין צח ע"ב ד"ה "רבא") מביא מחלוקת ראשונים בשאלה האם לוקים על "טעם כעיקר": ר"ת סבור שחייבים מלקות על אכילת טעם אסור, כשם שלוקים על האיסור המקורי, ואילו ר"י מאורלינ"ש סבור שזהו איסור עשה, שאין לוקים עליו. נראה שראשונים אלו נחלקו בשאלה שהעלינו: האם הטעם משקף את קיומו של האיסור המקורי, או שמא הוא אסור באופן נפרד.

תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)