טרימא (ברכה על רסק)

  • הרב מאיר ליכטנשטיין
"בָּרְכִי נַפְשִׁי אֶת ד'"
העולם הלמדני והרעיוני של ברכות הנהנין
שיעור 19 – טרימא (ברכה על רסק)
 

א. פתיחה

בשיעור זה נעסוק בסוגית הבבלי דף לח, א העוסקת בברכה על טרימא. הדיון בסוגיה הוא בין רבא בן הדור הרביעי לבין תלמידו רבינא בן הדור החמישי. העיון בסוגיה ימשיך את ליבון שאלת השפעת תהליכי עיבוד על ברכת הפירות.

ב. סוגית טרימא

נפתח בהבאת סוגית טרימא בשלימותה:[1]
אמר ליה ההוא מרבנן לרבא: טרימא מהו?
לא הוה אדעתיה דרבא מאי קאמר ליה.[2]
יתיב רבינא קמיה דרבא, אמר ליה: דשומשמי קא אמרת, או דקורטמי קא אמרת, או דפורצני קא אמרת?
אדהכי והכי אסקיה רבא לדעתיה, אמר ליה: חשילתא ודאי קא אמרת, ואדכרתן מלתא הא דאמר רב אסי: האי תמרי של תרומה - מותר לעשות מהן טרימא, ואסור לעשות מהן שכר.
והלכתא: תמרי ועבדינהו טרימא - מברכין עלוייהו בורא פרי העץ. מאי טעמא - במלתייהו קיימי כדמעיקרא.[3]
בבלי ברכות לח, א
הסוגיה פותחת בשאלה ששאל 'ההוא מרבנן' את רבא – "טרימא מהו". ברוב עדי הנוסח מצוין במפורש שרבא התקשה להבין את שאלת התלמיד – "לא הוה אדעתיה דרבא מאי קאמר ליה". רק לאחר שרבינא חקר את התלמיד לאיזו טרימא היתה כוונתו, האם לטרימא של סומסום או של כורכום או של ענבים, רבא הבין את השאלה תוך שהוא מציין שהוא הבין שיש לזהות את טרימא עם חשילתא. נראה כי המקור לקושי של רבא בהבנת השאלה נבעה מכך שטרימא מהווה שם של מאכל, וככל הנראה מאכל בשם זה לא היה מוכר לרבא. רק מכוח שאלת רבינא, רבא זיהה את המאכל שעליו מדובר, תוך שהוא מציין לזיהוי של טרימא עם חשילתא המוכרת לו. הדברים יובנו מתוך עיון בערכים טרימא וחשילתא, במילון של מיכאל סוקולוף לארמית בבלית.
מערכים אלו עולה שלמלים אלו יש פרשנות קרובה אך שמוצא המלים הוא משפות שונות. מוצא המילה טרימא הוא מיוונית (trimma), והוא נתפרש על ידי סוקולוף: "עוגה העשויה מתמרים, סומסום וענבים".[4] סוקולוף מביא את פירוש הגאונים:
טרימה – כורמאה, פרסים עושין תמרין ומוציאין גרעיניהן ומערבים עם שומשמין או ענבים ומוציאים חרציניהם וקורים אותן כרמאה.
לקוטי גאונים בתוך אוצר הגאונים לברכות, חלק הפירושים עמ' 112[5]
ר"ש ליברמן ביאר את המונח טרימא על פי המילונים היווניים:
ולפי המילונים היונים מסמנת מלה זו משקה ששחקו בו תבלין ובשמים, אלא שהיזיכאוס מעיד בליקסיקון שלו שהיו קוראים טרימא לעוגה מבושמת שהיו מכינים בחתונה. וממקום אחר אנו יודעים שעוגה כזאת היתה נעשית מדבש ומשומשומין
תוספתא כפשוטה זרעים עמ' 732
לעומת זאת, מוצא המילה חשילתא הוא מאכדית והוא מצוי גם בערבית (حسيلة).[6] סוקולוף מפרש את המילה: "מאכל העשוי מתמרים ללא גלעין".[7] 
לאור הנ"ל נבין את הדו שיח שבין 'ההוא מרבנן' לבין רבא ואת תיווכו של רבינא להבהרת השאלה. 'ההוא מרבנן' שאל את רבא על דינו של מאכל תוך שהוא מציין את שמו בלבד. פירוש השאלה הוא – מה דין הברכה על רסק. ברם, היות וטרימא הינו השם היווני של מאכל מרוסק, רבא שחי בבבל התקשה להבין למה התכוון התלמיד השואל. רק בעקבות שאלת רבינא ששאל את התלמיד מה נתרסק, רבא הבין שמדובר ברסק, וציין את השם המקובל יותר בבבל עבור רסק – חשילתא.
בעקבות הבנת השאלה, רבא נזכר במימרה של רב אסי:
ואדכרתן מלתא הא דאמר רב אסי: האי תמרי של תרומה - מותר לעשות מהן טרימא, ואסור לעשות מהן שכר.
בדברים אלו רבא קישר בין דיני תרומה לבין דיני ברכות. כבר עסקנו לעיל בשיעור 14 בניתוח משמעות השוואה זו במסגרת סוגית שמן זית. נעיר עתה שדברי הגמרא שם משתייכים לרובד של 'סתם התלמוד', ובסוגייתנו ההשוואה מפורשת בדברי רבא. היות וכך, מסתבר לשייך לרבא את זכויות היוצרים על רעיון ההשוואה בין תרומה לבין 'ברכות הפירות', ולהניח שדברי 'סתם התלמוד' בדף לה, ב הסתמכו על דברי רבא בסוגייתנו. נוסיף שכבר עמדנו על כך שסוגית טרימא מהווה חוליה בשרשרת של סוגיות קודמות שעסקו בהשפעת תהליכי עיבוד על "ברכות הפירות" (סוגיות קמחא דחיטי ושלקות). עריכת השוואה זו בין תרומה לבין ברכה העניקה לאמוראים כלי מושגי לפריצת ה'סגירות' של פרק ו' במשנה ברכות ולפתיחת הדיון לאופקים חדשים. הדברים אמורים במיוחד בעקבות סוגית שלקות, במסגרתה אמוראים בשני התלמודים העירו על כך שפשוטה של משנה מורה על כך שאין לתהליכי עיבוד השפעה על מטבע הברכה של 'ברכות הפירות'. משום כך, הדיון האמוראי הפותח שאלה שנראית 'סגורה' במסגרת משנת ברכות היה זקוק למנגנון שיפרוץ את הסגירות של משנה ברכות ויאפשר דיון אודות השפעת תהליכי העיבוד. הצעת רבא להשוות בין ברכה לבין תרומה, בה יש הלכות מרובות אודות תהליכי העיבוד המותרים, אפשרה את אותה פריצה, בכך שפתחה מחדש את הדיון גם במסגרת הלכות ברכות. נסביר את דברי רב אסי, ובעקבותיהם את ההשוואה שרבא עורך בין תרומה לבין ברכה.
יסוד דינו של רב אסי מושרש בדיני 'ניתן' של תרומה, שכבר עמדנו על טיבם במסגרת שיעור 14. דין דומה לזה של רב אסי מופיע בתוספתא מעשר שני.[8] ניטיב לעמוד על הסבר הדברים לכשנעיין בתוספתא ובמשנה שעליו היא נשענת.
שנינו במשנה תרומות:
אין עושין תמרים דבש ולא תפוחים יין ולא סתוניות חומץ ושאר כל הפירות אין משנין אותם מברייתן בתרומה ובמעשר שני אלא זיתים וענבים בלבד
משנה תרומות י"א, ג
דין זה מבוסס על דין 'ניתן' בתרומה הקובע שיש לאכול את התרומה כדרכה. במסגרת זו אף נקבע שיש איסור לשנות את הפרי מברייתו, ולכן המשנה קובעת שאסור לעשות תמרים דבש ותפוחים יין. שינוי הצורה ממוצק לנוזל מפקיע את שם הפרי, ואינו נחשב דרך אכילה של תרומה. בזיקה למשנה זו, שנינו בתוספתא מעשר שני:
אין שורין (את) תמרים להוציא מהן שכר תמרים ולא צמוקין להוציא מהן מי צמוקין אבל שוחקן ועושה אותן טרימא
תוספתא מעשר שני ב', ב
לאור מונחי המשנה נאמר שהוצאת שכר מהתמרים נחשבת כשינוי הפרי מברייתו, אך שחיקת התמרים ועשייתן טרימא אינה נחשבת כשינוי הפרי מברייתו. זאת משום, שהמעבר מתמר מוצק לשכר נוזלי נחשב שינוי צורה, אולם הוצאת הגרעין מהתמר וריסוקו משמר את מצב הצבירה של התמר כמוצק. לכן, פעולת הריסוק לא נחשבת כשינוי הפרי מברייתו, ומותרת בתרומה. היות וכך, קבע רבא שאף ביחס ל"ברכות הפירות", טרימא נחשב כפרי בברייתו, ולכן מברכים עליו בורא פרי העץ.

ג. מחלוקת הראשונים בהגדרת רמת הריסוק של טרימא

הבאנו לעיל את פירוש הגאונים לטרימא, המבאר שמדובר בתמרים מגולענים שעורבבו עם שומשומין או עם ענבים שחרצניהם הוצאו. באופן דומה ביאר הרמב"ם בהלכות ברכות ח', ב: "תמרים שמעכן ביד והוציא גרעינין שלהן ועשאן כמו עיסה". ובהלכות תרומות י', ב: "תמרים של תרומה מותר לחבצן ולקבצן כעיגול הדבילה". הוצאת הגלעינים והחרצנים מאפשרת את ריסוק הפרי, ומסתבר שצורת הפרי הטבעית אובדת לחלוטין בתהליך זה. מדובר ככל הנראה, בריסוק המביא את התמר לכדי מצב הדומה לממרח תמרים. למרות זאת, היות ובשר הפרי ממשיך להתקיים (בניגוד לשכר) ההלכה רואה בטרימא פרי, ולכן מותר לעשות כן בתרומה וברכת טרימא היא בורא פרי העץ. דברי ההלכתא בסוף הסוגיה "במלתייהו קיימי כדמעיקרא", מתפרשים שדי בקיום בשר הפרי בכל צורה שהיא כדי לומר שבמילתייהו קיימי.
לעומת זאת, יש ראשונים שהגבילו את הגדרת טרימא לריסוק מועט המשמר את צורת הפרי המקורית. כך מפרש רש"י:
ושם טרימא - כל דבר הכתוש קצת ואינו מרוסק
רש"י ברכות לח, א
בעל תרומת הדשן מדייק מפירוש רש"י שמברכים בורא פרי העץ על טרימא רק אם צורת הפרי נשמרת. הדברים נכתבו במסגרת תשובה על הברכה של ריבת פירות:
לטווירג"א (=ריבת פירות), שעושין מגודגניות שקורין ווייכשיל"ן, שמבשלין אותן, עד שהן נימוחין לגמרי, ומערבין בהן תבלין ודבש, יש לברך עליהן שהכל נהיה בדברו או בפה"ע?
תשובתו:
יראה לפום המשמעות, דצריך לברך עליו בפה"ע, ... דאע"ג דהפרי נשחק ונימוח דק דק, אכתי במלתא קאי.
אמנם כי דייקינן בפירוש רש"י, בההיא דטרימא מאי מברכינן עליו, ופירש רש"י שם כל דבר הכתוש מעט ואינו מרוסק, היינו טרימא, ופשיט התם מהא דתמרים של תרומה, מותר לעשותן טרימא, אלמא בכהאי גוונא במילתייהו קיימי התמרים ומברכינן עליו בפה"ע. וכן דקדק באשירי קטן, בההיא דטרימא דכתב וז"ל: תמרים ועבדינהו טרימא, פי' מרוסקין מעט, מברכינן עליהן בפה"ע. משמע, דאי הוה מרוסקין הרבה מברכינן עליהן שהכל נהיה בדברו, משום דלאו במילתייהו קיימי, וא"כ כל שכן לטווירג"א של וויכשלי"ן, שהן נימוקין לגמרי, וגם מעורבים בשמים ודבש, דנפקי ממילתייהו.... ואף על פי שאין אלו החילוקים ברורים לי, מ"מ לא יעשו אלא ספק בדבר, ופסקו רבוותא דכל היכא דאיכא ספיקא בברכה ראשונה, מברך שהנ"ב, שעל הכל שאמר שהכל נהיה בדברו יצא.
תרומת הדשן סימן כט
בעל 'תרומת הדשן' דייק את הדברים מדברי רש"י. לאמתו של דבר הם מפורשים כבר בדברי הרא"ה לסוגיה:
ותמרי ועבדינהו טרימא, פירוש שמפצעין אותן ומדבקין אותן זה עם זה כעין עיגולי דבלה אלא שהן מרוסקים יותר ומברכינן עליהו בורא פרי העץ. מאי טעמא? במילתייהו קיימי כדמעיקרא, פירוש ושמעינן מינה דטעמא משום דבמילתייהו קיימי כדמעיקרא, הא נתרסקו לגמרי עד שעברה צורתן לא, ואיו מברכין עליהן אלא שהכל ולבסוף ולא כלום, וזו בנין אב למשקים היוצאין מן הפירות חוץ מן הזיתים וענבים שאין דינן כמותן, ואין מברכין עליהן אלא שהכל, וזה מבואר".
רא"ה ברכות לח, א[9]
הבית יוסף באורח חיים סימן רב מציין למחלוקת שבין רש"י לבין הרמב"ם, ופוסק כשיטת הרמב"ם בשולחן ערוך רב, ז:
תמרים שמיעכן ביד ועשה מהם עיסה והוציא מהם גרעיניהם, אפילו הכי לא נשתנית ברכתן ומברך עליהם: בורא פרי העץ ולבסוף ברכה מעין שלש
הרמ"א בהג"ה מביא את דברי בעל תרומת הדשן שחשש לשיטת רש"י, ופוסק:
ולפי זה ה"ה בלטווערן הנקרא פווידל"א (=ריבת פירות) מברכין עליהם: בפה"ע; ויש אומרים לברך עליהם שהכל (ת"ה סי' כ"ט וב"י בשם הטור), וטוב לחוש לכתחלה לברך שהכל אבל אם בירך בפה"ע יצא, כי כן נראה עיקר.
בעל המשנה ברורה בס"ק מב מציין שהאחרונים נחלקו האם הרמ"א חולק על המחבר:
בזה נחלקו האחרונים:
יש מהם שסוברים דהי"א לא פליג כי אם אפאווידלא משום שנימוחו לגמרי ולא ניכר צורתן כלל אבל בדין המחבר דמיירי בתמרים שנתרסקו שניכר תוארן וצורתן אף כשמתרסקין לגמרי מודו דמברך פה"ע
ויש מהם שסוברין דהי"א פליג גם אדין המחבר וס"ל דכיון דנתרסקו לגמרי מברך שהכל.
המשנה ברורה פוסק כשיטת המחבר, אך מגביל את הפסק למקרה שבו למרות איבוד הצורה, עדיין ניכר שמדובר בפרי:
ולדינא אין נפקא מינה בזה דאף אם נימא דהי"א פליג גם אתמרים שנתרסקו מ"מ להלכה קי"ל כדעת המחבר דהיכא שממשן קיים לא נשתנית ברכתן ורק בפאווידלא שאבד כל צורתו ולא ניכר כלל מה הוא אז לכתחלה מברך שהכל וכהכרעת הרמ"א דבברכה זו יוצא על הכל בדיעבד
משנה ברורה רז, ס"ק מב
בעל המשנה ברורה מציע שלש הגדרות:
  1. מצב של ריסוק מעט ושימור צורת הפרי המקורית. במצב זה, לכולי עלמא, הברכה הינה בורא פרי העץ.
  2. מצב של ריסוק המאבד את צורת הפרי אך הממשות קיימת ועדיין מזהים שמדובר במוצר מהפרי כממרח תמרים. במצב זה נחלקו הראשונים, והמשנה ברורה פוסק לברך בורא פרי העץ.
  3. מצב של איבוד מוחלט של צורת הפרי עד שלא ניכר כלל ממה עשוי המוצר, כריבת פירות. במצב זה דן תרומת הדשן בתשובתו, ולהלכה יש לברך שהכל, אך אם בירך בורא פרי העץ יצא ידי חובתו, כי כן נראה עיקר.
הרב עובדיה יוסף הקדיש תשובה ארוכה לבירור הלכות הברכה על פרי מרוסק, והוא פוסק כפסק המחבר ללא ציון האפשרות של המשנה ברורה להגביל את הדברים למצב שניכר ממה עשוי המוצר. ונביא כאן את מסקנת הדברים:
המורם מכל האמור שעל כל פירות המרוסקים אפי' הם מרוסקים לגמרי עד שלא ניכרת צורתם ותוארם כלל, וכן על מרקחות של חבושים ושאר פירות אפילו הם כתושים ביותר ע"י מיקסר ונמחית צורתם, צריך לברך בפה"ע, כדעת מרן שקבלנו הוראותיו. ועל תפוחי אדמה מרוסקים (פירה) צריך לברך בפה"א. וכן על צנון המרוסק ע"י פומפיה דקה או מיקסר, וכן ירקות שנחתכו דק מאד, מברך בפה"א, וכן על גזר שנתרסק ע"י פומפיה דקה מב' בפה"א. ועל תירס קלוי (פופקורן) מב' בפה"א, אף שנשתנית צורתו המקורית.
שו"ת יביע אומר חלק ז, אורח חיים סימן כט

ד. סיכום ביניים

טרם נעבור לסוגית ההמשך של סוגיה זו – סוגית דובשא דתמרי, נערוך סיכום ביניים על היחס בין סוגית טרימא ובין הסוגיות האחרות העוסקות בהשפעת תהליכי עיבוד על 'ברכות הפירות'.
מסוגיה זו עולה שלדעת רבא, ריסוק פרי לא מוגדר כשינוי הפרי מברייתו, ולכן מברכים עליו בורא פרי העץ. שיטה זו עולה בקנה אחד עם דברי רבא עצמו במסגרת סוגית קמחא דחיטי, שם הוא תמך בשיטת רב יהודה שמברכים על קמחא דחיטי בורא פרי האדמה, כאשר הקשה על רב נחמן מדברי שמואל שעל שמן זית מברכים בורא פרי העץ. צירוף דברי רבא בשתי הסוגיות מלמדות על עמדה אחידה שרבא נקט בשתיהן – תהליכי עיבוד כריסוק וטחינה לא מפקיעים את מטבע הברכה של ברכות הפירות. כפי שראינו בשיעור 18, זו היתה העמדה של אמוראים נוספים מדור רביעי – אביי ורב נחמן בר יצחק.
ומכאן לשיטת הראשונים. כבר עמדנו על כך (שיעור 18), שרש"י והרא"ה מפרשים את סוגיות קמחא דחיטי ושלקות כעוסקות בשאלת השפעת תהליכי העיבוד על ברכות הפירות. ההבדל בין רש"י והרא"ה הוא שבעוד שהרא"ה פוסק הלכה ולכן אנחנו יכולים לעמוד על שיטתו שלו, רש"י מתגלה לפנינו כפרשן של הסוגיות, ולא תמיד נוכל לטעון לשיטה שלו עצמו בדברים. במסגרת סוגייתנו, בולט הקשר בין פסקי הרא"ה בסוגיות השונות, מהן עולה חזית אחידה. הרא"ה פוסק כרב נחמן שעל קמחא דחיטי מברכים שהכל; הוא פוסק שעל שלקות הנאכלים חיים (תומי וכרתי) מברכים שהכל; בסוגייתנו הוא פוסק שעל פרי מרוסק לגמרי מברכים שהכל. שיטת הרא"ה היא שניתן לברך את ברכות הפירות רק כאשר צורת הפרי קיימת. וביחס לרש"י, אף שהוא לא פוסק הלכה בסוגיות, ניתן לעמוד על שיטה משלו, כאשר הוא מציע פירוש מסוים לסוגיה אשר מתאימה את הסוגיה לעמדה מסוימת, אך אינה מתבקשת מתוך הסוגיה עצמה. בסוגייתנו נציע שהגבלת סוגית טרימא לריסוק מועט מלמדת על כך שרש"י פירש את הסוגיה כך שהיא תעלה בקנה אחד עם הסוגיות האחרות מבלי להגביל את עצמה להתאמה לחלק מהדעות באותן סוגיות. בכך, ניתן לומר שלמדנו על הזדהותו של רש"י עם אותן עמדות, ועם תפיסתו שלו שיש השפעה לתהליכי עיבוד על מטבע ברכות הפירות.

ה. לקראת סוגית דובשא דתמרי

ראינו לעיל את דברי התוספתא במעשר שני המתירה לשחוק תמרים של תרומה לטרימא אך אוסרת לעשותן שכר, ואת דין המשנה בתרומות האוסרת לעשות תמרים דבש. כתוצאה של ההשוואה שרבא ערך בין תרומה לברכה, הסוגיה הבאה המתבקשת היא סוגית דובשא דתמרי העוסקת בדין הברכה על דבש תמרים. בעז"ה נעסוק בסוגיה זו בשיעור הבא.
 
*
**********************************************************
*
* * * * * * * * * *
כל הזכויות שמורות לישיבת הר עציון,
ולרב מאיר ליכנטשטיין, תשע"ב
נערך על ידי צוות בית המדרש הוירטואלי
*******************************************************
בית המדרש הווירטואלי (V.B.M) ע"ש ישראל קושיצקי שליד ישיבת הר עציון
The Israel Koschitzky Virtual Beit Midrash
האתר בעברית:          http://www.etzion.org.il/vbm
האתר באנגלית:            http://www.vbm-torah.org
 
משרדי בית המדרש הוירטואלי: 02-9937300 שלוחה 5
* * * * * * * * * *
*
**********************************************************
*
 
 
 
 

[1] נוסח הסוגיה מובא על פי נוסח הדפוס.
[2] משפט זה נמצא בכתב יד בכ"י פירנצה ובכ"י פריז, אך הוא חסר בכ"י אוקספורד ובקטע גניזה Oxford - Bodl. heb. e. 76. בכ"י מינכן בגוף כתב היד מופיע: "לא הוה ידע רבא מאי קאמר", ובגליון ציין מגיה שיש למחוק שורה זו ולגרוס תחתיה "ולאו אדעתיה דרבא", תוך דשהוא מסביר "והכתוב בפנים הוא ביאור".
[3] ה"והילכתא" נמצא בכ"י אוקספורד, בכ"י מינכן, בכ"י פריז ובכ"י פירנצה, אך חסר בקטע גניזה Oxford - Bodl. heb. e. 76.
[4] מיכאל סוקולוף, מילון ארמית בבלית, ערך טרימא, עמ' 517. המילון הינו ארמי אנגלי, ואני תרגמתי את הערך לעברית.
[5] על טיבם של ליקוטים אלו, ראה שם באוצר הגאונים חלק הפירושים עמ' 104-103.
[6] מפי ד"ר סוזן וינגרטן למדתי על הרציפות בין שמות מאכלים בתלמוד הבבלי ובין שמות מאכלים בערבית ימי ביניימית, שכן שמות מאכלים נשארים לרוב קבועים, וכך בעקבות הכיבוש הערבי של בבל במאה השביעית, שמות מאכלים בבליים נקלטו לתוך הערבית.
[7] מילון סוקולוף, ערך חשילתא, עמ' 488.
[8] רבא בסוגיה מצטט את רב אסי ולא את התוספתא. נתון זה שייך למערך רחב של מקרים בהם אמוראים לא מצטטים את התוספתא, וכבר העירו על התופעה ראשונים. התופעה נדונה במחקר התלמוד המודרני במסגרת הדיון הענף על טיבה של התוספתא וזיקתה לרבי חייא ורבי אושעיא, ואכמ"ל.
[9] בעוד שהרא"ה ותרומת הדשן בשיטת רש"י סוברים שעל טרימא המרוסקת לגמרי מברכים שהכל, אני מפנה את תשומת הלב לשיטת הב"ח אורח חיים רז, ה שעל טרימא המרוסקת לגמרי יש לברך לשיטת רש"י בורא פרי האדמה, וכך גם פסק סבי מו"ר הגרי"ד זצ"ל (אם כי מסיבות אחרות וגם אין זהות מוחלטת ביו שיטתו ובין שיטת הב"ח). אני מתעתד לעסוק בשיטתם במסגרת השיעורים הבאים על ברכה על מי פירות ועל מרק.