ט: - דין קבוע

  • ד"ר משה קופל

דין קבוע / ד"ר משה קופל[1]

שיעור מס' 16: פסחים ט:

הקדמה

הגמרא (ט:) מתארת מצב בו ישנן תשעה צברים של מצה וצבר אחד של חמץ. בא עכבר ונטל חתיכה מאחד הצברים ונכנס לבית. לא ידוע האם העכבר לקח מן החמץ או מן המצה, ועל כן ישנו ספק האם יש לבדוק את הבית מחמץ שוב. הגמרא מחלקת בין מקרה בו ראו בבירור כי העכבר לקח חמץ מאחד הצברים ("קבוע") ובין מקרה בו החתיכה שחטף העכבר כבר הייתה מבודדת מן הצברים לפני החטיפה ("פריש"). שני מקרים אלו מקבילים למקרים שכבר נידונו בגמרא בכתובות (טו.): "תשע חנויות כולן מוכרין בשר שחוטה ואחת מוכרת בשר נבלה ולקח מאחת מהן ואינו יודע מאיזה לקח ספיקו אסור ובנמצא הלך אחר הרוב". הגמרא מחלקת בין מצב שבו הבשר נקנה מאחת החנויות שאז הוא אסור, ובין מצב בו הבשר נמצא מחוץ לחנויות, שאז הולכים אחר הרוב והבשר מותר.

בגמרא בכתובות מוסבר דין זה באופן הבא: כל קבוע כמחצה על מחצה דמי, ואילו במקרה של פריש הולכים אחר הרוב.

במקרה בו הבשר נקנה מחנות, או שהחמץ או מצה נלקחו ישירות מן הצברים, המצב שהוא של קבוע, והדין בו שונה ממצב של פריש, בו ישנו דיון על מעמדו של חפץ בודד. אם כך, ישנם שני סוגים של מקרים, קבוע ופריש, בהם ישנה אי ודאות ביחס למעמדו של החפץ, אולם דרכי פתרון הספק בשני המקרים שונים.

ישנם מקרים רבים בתלמוד הבבלי בהם עניין הקבוע עולה במפורש או בעקיפין. [עיין כתובות טו., סנהדרין עט., בבא קמא מד:, נידה יח., חולין צה., יומא פד:, קידושין עג., זבחים עג., נזיר יב., גטין סד., ברכות כח. ויבמות טז:.]

מקובל לומר כי החילוק בין קבוע ובין פריש הוא גזירת הכתוב ללא נימוק והגיון. בעוד זה נכון להניח כי כל דרכי קבלת ההחלטות הן ביסודו של דבר אקסיומטיות, ברצוני להסביר את דין קבוע בצורה כזו שהוא לא ייראה כדין שרירותי כלל.

דין קבוע כאשר העובדות ידועות

נתחיל את הדיון במקרה לא שגרתי בגמרא בכתובות (טו.): "... ומדאורייתא מנא לן [מניין לדין קבוע מן התורה?] אמר קרא וארב לו וקם עליו עד שיתכוין לו ורבנן אמרי דבי רבי ינאי פרט לזורק אבן לגו [אדם הנמצא מאחורי חומה, זורק אבן לתוך חבורת בני אדם והרג אדם] היכי דמי ... לא צריכא דאיכא תשעה ישראלים וכנעני אחד בינהם דהוה ליה כנעני קבוע וכל קבוע כמחצה על מחצה דמי".

יש לציין כי במקרה זה אין ספק כי בסיכומו של דבר הקרבן היה ישראל ולא כנעני. הדיון בגמרא הוא רק ביחס לשאלה האם כוונה להרוג אחד מבני הקבוצה מספיקה להיחשב כוונה להרוג ישראל. אם כך, אין עמימות ביחס לעובדות במקרה זה, ואין צורך בשיטה לקבלת החלטות בתנאי אי ודאות. מהי, אם כן, משמעות הפסיקה? מדוע כוונה להרוג אחד מבני הקבוצה לא מספיקה להטלת עונש מוות על הרוצח?

באופן פשוט ניתן לומר, כי כוונה להרוג אדם המשתייך לקבוצה של כנענים וישראלים, לא משנה באיזה יחס, אינה נחשבת ככוונה להרוג ישראל באופן ספציפי או ככוונה להרוג כנעני באופן ספציפי. ממילא, דין קבוע משמיע לנו שכשם שלא ניתן לקבוע זהות ישראלית או כנענית לקבוצה, כך לא ניתן לקבוע זהות של כנעני בלבד או של ישראלי בלבד לאחד מבני הקבוצה שההתייחסות אליו אינה ספציפית, אלא רק בהיותו חלק מבני הקבוצה.

מצב לא מוגדר לעומת מצב לא ידוע

מה שאני מכנה מצב לא מוגדר, ניתן גם לכנות כמצב מעורב. אני משתמש במונח לא מוגדר על מנת להדגיש את העובדה כי לחפץ אין כל זהות מוגדרת (כגון כנעני או ישראלי).

יש לחלק בין מצב ידוע ולא מוגדר, ובין מצב לא ידוע אך מוגדר. על מנת להבחין בין שני המצבים, נחשוב על שני מקרים בהם אנו עומדים בפני קופסא המכילה 9 כדורים לבנים וכדור אחד שחור.

תרחיש 1: אני מכניס את ידי לקופסא, מוצאי כדור, ומבלי להראות לך את הצבע, שואל באיזה צבע הכדור.

תרחיש 2: איני מוציא כדור מן הקופסא, אך אני שואל איזה צבע היה לכדור אילו הייתי מוציא כדור אחד מן הקופסא.

בתרחיש הראשון, אילו היית עונה - הכדור שחור, תשובתך הייתה יכולה להיות נכונה או שגויה, אולם כל תשובה תהיה רלוונטית לשאלה ששאלתי. בתרחיש השני, התשובה "שחור" או "לבן" אינה לא אמת ולא שקר, שכן אין דרך מוגדרת לענות על השאלה. לא ניתן לומר יותר מכך שהקופסא מכילה הן כדורים לבנים והן כדור שחור.

ברור, כי המקרה של משליך האבן, דומה לתרחיש השני - דיון על מעמדו של אחד מבני הקבוצה שלא באופן ספציפי, דומה לשאלה על צבעו של כדור שאינו מסוים. הרמה בה ניתן לשייך זהות לחפץ במקרה זה היא ברמת הקבוצה, ולא ברמת הפרט. הקבוצה אכן מעורבת. העיקרון של הלך אחר הרוב ניתן ליישום רק כאשר קביעת הזהות של החפץ נעשית ברמת הפרט ולא ברמת הקבוצה.

קבוע לעומת פריש

מתי אנו קובעים את מעמדו של חפץ באופן עצמאי ומתי כחלק מקבוצה? אם לפני שהתעוררה שאלת המעמד, החפץ הוא חלק בלתי נפרד מקבוצה אחרת (קבוע), המעמד של החפץ ינבע ממעמד הקבוצה. אך אם החפץ הנידון כבר אינו שייך לקבוצה כלשהי (פריש), הוא מקבל מעמד עצמאי.

נתייחס למקרה שהוזכר לעיל, בדבר תשע חנויות המוכרות בשר כשר וחנות אחרת המוכרת נבלה (כתובות טו.). הרגע המכריע עבור הדיון בספק הוא הרגע שלפני הרגע בו פגשנו את הבשר המוטל בספק. אם ברגע זה הבשר נמצא בחנות, הוא נידון כחלק מקבוצה של חנויות שמעמדה אינו מוגדר (מחצה על מחצה). אם המפגש הראשוני עם הבשר הוא ברחוב, כך שאין הוא קשור לקבוצת החנויות שבסביבה, יש לתת לו מעמד כשלעצמו, במנותק ממעמד הקבוצה. שלא כמו תערובת של חתיכות בשר כשרות ושאינו כשרות, לחתיכת בשר אחת יש מעמד אחד בלבד - כשר או טרף. מעמדה של חתיכת הבשר מוגדר אך אינו ידוע. במקרה זה, בו אנו צריכים לבחור בין שתי אופציות אלו - כשר או לא כשר- אנו משתמשים בכלל הלך אחר הרוב.

יש להדגיש ניואנס המבדיל בין המקרה של החנויות ובין הדוגמא עם הכדורים שהובאה לעיל. המקרה בו הבשר נמצא ברחוב מקביל, אמנם, למקרה בו הוצא כדור אחד מתוך הקופסא. בשני המקרים לחפץ יש מעמד מוגדר, אך מעמד זה אינו ידוע. אולם המקרה בו ישנו בשר הנמצא באחת החנויות מקביל למקרה שלא הוצא כל כדור מן הקופסא רק אם הרגע הקריטי לקביעת זהותו של הבשר הוא הרגע שלפני הפגישה עם הבשר. אחרת, רגע המגע עם הבשר בחנות יכול להיחשב כמקביל לשליפת הכדור מן הקופסא. זה אינו מאפיין טריוויאלי של דין קבוע.

יש צורך להדגיש נקודה נוספת ביחס להגדרת דין קבוע. מקובל לחשוב כי חפץ מוגדר כקבוע אם ורק אם חפץ זה וחפצים אחרים הנידונים מקובעים במקום מסוים. ייתכן כי מקורה של סברה זו בכך שבמספר מקומות בגמרא (יומא פד:, זבחים עג., נזיר יב. ועוד) נידון דין קבוע בחפץ שנמצא במקום לעומת חפצים אחרים ששינו מיקום. לפי ההסבר שהוצע לעיל, אין לקבל מסקנה זו. ההגדרה של קבוע היא חפץ שברגע הדיון במעמדו משויך לחלק מקבוצה מסוימת של חפצים. לפעמים נראה מן הסוגיות כי על מנת להחשיב חפץ כחלק מקבוצה מוגדרת של חפצים, ישנה דרישה כי חפץ זה ושאר החפצים שבקבוצה יהיו מוגבלים למיקום גיאוגרפי מסוים. אך תנאי זה אינו מהותי להגדרת קבוע. (למעשה, תנאי זה אינו מוזכר פרט למספר מקומות בבבלי. עיין במאמרו של ל. מוסקוביץ בהגיון ד.)

מחצה על מחצה

עד כה עסקנו בחילוק שבין קבוע לפריש. נבחן כעת את משמעות "מחצה על מחצה" יותר לעומק.

מן הדיון עד כה עולה, כי מחצה על מחצה פירושו חוסר יכולת לקבוע מעמד מוגדר לחפץ (מאלו הניתנים לחפץ יחיד -כמו כשר / לא כשר), ואין פירוש הביטוי כי לחפץ ישנו מעמד אלא שאין לנו ידיעה על מעמד זה. (האם משפט זה נראה לא במקומו? שאבתי אותו [חוץ מן ההערה בסוגריים] כמעט מילה במילה מטקסט פיסיקלי העוסק במצבם של מספר חלקיקים לפי תורת הקוונטים. אני מזכיר זאת לא משום שאני סבור כי ישנו קשר בין תורת הקוונטים ובין דין קבוע, אלא רק על מנת להצביע על כך שרעיונות יסודיים עולים בכמה הקשרים ומקומות.)

פירוש זה עומד בסתירה להבנה הפשוטה כי מחצה על מחצה הוא הערכה מחדש של סיכויי ההיתכנות, האומרת כי למרות שההסתברות אינה שווה, אנו מתייחסים אליה כאילו היא שווה.

דוגמאות

ההבדל בין ההסבר שלי למחצה על מחצה ובין התפיסה האחרונה שהוצגה, יכול להתחדד אם נסתכל על שני ההסברים מנקודת מוצא הסתברותית. נתמקד תחילה במקרה שבו נמצא הבשר ברחוב. היות שתשע מבין עשרת החנויות מוכרות בשר כשר, הבשר נידון ככשר. אך ספירת החנויות אינה האופציה היחידה. היינו יכולים, למשל, לספור את מספר החתיכות של בשר הקיימות בכל העיר, ולהכשיר את הבשר רק אם רוב חתיכות הבשר בעיר הן כשרות.

בצורה כללית יותר, היינו יכולים לחשוב על הגדרת כל חתיכות הבשר בעיר כ- q (אותו אנו מכנים תחום הקבוצה) שמתוכן p חתיכות הן של בשר כשר, ו- p" הן של בשר טרף. אנו יכולים להכשיר חתיכה של בשר רק אם יש רוב של חתיכות כשרות, כלומר רק אם p/q >1/2 , או כמעט באופן זהה, אם (q-p)/p">1/2. מובן שישנן דרכים רבות לבחור את תחום הקבוצה , חלקן טבעיות יותר וחלקן טבעיות פחות, והשאלה בדבר רוב האיברים הכשרים תלויה בהגדרת תחום הקבוצה.

דוגמא לבחירה לא סטנדרטית של התחום היא כזו בה שתי הנוסחאות שהוזכרו, p/q ו- (q-p)/p לא נותנות תוצאות זהות. הדבר קורה כאשר אחד או יותר מן האיברים בעלי אופי לא מוגדר, כלומר, לא כשרים ולא אסורים לאכילה. נניח, למשל, כי החנויות שאנו עוסקים בהן, מפוזרות בשלוש שכונות: בשתי שכונות יש רק חנויות כשרות, ואילו בשלישית נמכר בשר כשר וגם טרף. אם נבחר בשכונות כתחום שלנו, אז (q-p)/p=3/3 ואילו = 2/3 p/q. בשני המקרים הללו הערכים המתקבלים גדולים מ- ½ כך שלא נוצרת נפקא מינא לדינא, אך אנו נראה בהמשך כי לא כל המקרים מסתיימים באופן דומה.

שני סוגים של תחומים ראויים לתשומת לב מיוחדת. תחום מסוים מכיל שני מרכיבים: כל חתיכות הבשר הכשר וכל חתיכות הבשר שאינו כשר. עבור תחום כזה, p/q=1/2. תחום נוסף הוא כזה המכיל מרכיב אחד בלבד: כל הבשר שבעיר. במקרה זה p/q=0 , אולם = 1 (q-p)/p (הגדול מ- ½ )! תחום זה משאיר אותנו בעלטה; האיבר היחיד שבו הוא כשר או אינו כשר.

ברור, כי כל פסיקה במקרים אלו תלויה תחום הקבוצה שנבחר. למעשה, ההבדל בין האופן בו נטפל במקרה של קבוע ובין האופן בו נטפל במקרה של פריש, יכול להיות מוסבר בקלות במונחים של תחום הקבוצה. במקרה של פריש, אנו בוחרים בתחום טבעי, למשל, קבוצת החנויות. (מה הופך תחום מסוים לטבעי יותר מחברו? זו שאלה מעניינת עליה לא אנסה לענות כאן.) במקרה של קבוע, התחום אותו אנו בוחרים הוא כל הקבוצה, תחום בעל מרכיב אחד בלבד, שאין לו מעמד של כשר או של לא כשר.

זיהוי מחצה על מחצה עם תחום המכיל איבר אחד הוא צורה פורמלית להביע את העיקרון שהוצג לעיל שמרכיבים של קבוצה אחת מעורבת נידונים כחלק מקבוצה ועל כן מקבלים מעמד לא מוגדר.

ההבנה של "מחצה על מחצה" אותה אני דוחה, סבורה כי במקרה של קבוע, התחום מכיל שני איברים: במקרה של בשר, למשל, בשר כשר ובשר טרף. לפי הבנה זו, במקרה של קבוע, מעמד החפץ אינו בגדר של לא מוגדר, אלא בגדר של לא ידוע, כאשר כל אחת מן האפשרויות לקביעת זהות החפץ היא סבירה (ספק שקול).

יש להודות כי הבנה זו היא יותר אינטואיטיבית, ויתר על כן, היא מסתדרת טוב יותר עם לשון "מחצה על מחצה". עם זאת, אני חושב כי היא אינה נכונה משום שאין קשר הגיוני בין קבוע ובין תחום המכיל שני איברים, בעוד שישנו קשר הגיוני, כפי שטענתי, בין קבוע ובין תחום המכיל איבר אחד. אני רוצה לחזק את דברי באמצעות א. הסבר מדוע הביטוי "מחצה על מחצה" מסתדר גם לפי ההסבר שלי, ב. הוכחה כי המקרים של קבוע נידונים שלא כמו מקרים בהם ישנו ספק שקול.

קבוע לעומת תערובת

העניין הטרמינולוגי עשוי להיראות בתחילה כשולי לדיון, אולם בהמשך נראה כי הוא הופך ללב דין קבוע: היחס שבין קבוע ובין תערובת. לכאורה, כל מקרה של תערובת צריך להיות מקרה של קבוע. עם זאת, לפי דין ביטול ברוב, לתערובת יש דין הנקבע על פי הרוב. כיצד יכול ביטול ברוב להתגבר על קבוע?

התשובה פשוטה: דין ביטול פועל תמיד לפני דין קבוע. לאחר הביטול, כל הקבוצה נידונה לפי הרוב. כך שברגע שבא דין קבוע ומנסה להחיל את מעמד הקבוצה על כל איבר או פרט מן הקבוצה, מעמד זה כבר נקבע קודם באמצעות דין הרוב.

המקרה של קבוע הוא מקרה בו דין ביטול לא חל. ישנם מקרים רבים כאלה. ראשית, מקרים כמו של חתיכת הבשר בה עסקנו, בה אין תערובת, שכן כל אחד ממרכיבי הקבוצה ניתן להבחנה מחברו (כל חנות יכולה להיות מוגדרת ככשרה או כלא כשרה). שנית, במקרים בהם דין ביטול לא פעול מסיבות טכניות: למשל, אם התערובת מכילה בני אדם או בעלי חיים (בשני המקרים אין ביטול מתקנת חכמים). לסיום, במקרים בהם אין רוב לתערובת, בהם ישנה חלוקה שווה בין מרכיבים כשרים ושאינם כשרים. בכל מקרה כזה אין ביטול ודין קבוע לא חל.

חציו וחציו הוא מקרה קלאסי של חפץ בעל מעמד לא מוגדר. העיקרון כי כל מקרה של קבוע נידון כמחצה על מחצה יכול להתפרש באופן זהה, כי קבוע נחשב כמקרה של תערובת ביחס של אחד לאחד שאין לה מעמד מוגדר (שלא כמו במקרים של ספק שקול). נקודה זו תוסבר להלן.

קבוע אינו ספק שקול

עדיין יש מקום להוכיח כי מקרים של קבוע בכלל, ומקרים של תערובת של חצי וחצי בפרט, נידונים כמקרים של מצב ידוע אך בלתי מוגדר (מרחב בעל איבר אחד), ולא כמצב מוגדר שטבעו אינו ידוע (תחום בעל שני איברים = ספק שקול).

הדוגמא הבולטת ביותר להבדל שבין ספק שקול ובין תערובת של מחצה ומחצה נוגעת להבאת קרבן "אשם תלוי": "אמר רב נחמן אמר רבה בר אבוה אמר רב היו לפניו שתי חתיכות אחת של חלב ואחת של שומן ואכל אחת מהן ואינו יודע איזו מהן אכל חייב . חתיכה ספק של חלב ספק של שומן ואכלה פטור. אמר רב נחמן מאי טעמא דרב קסבר שתי חתיכות איקבע איסורא חתיכה אחת לא קבעה איסורא." (כריתות יז:)

ניתן לראות, שמרכיב אקראי מתוך תערובת של מחצה ומחצה נידון כאן כחפץ בעל מעמד ידוע אך לא מוגדר, וכי הוא נידון אחרת מחפץ בודד שמעמדו אינו ידוע. למעשה, כשהרמב"ם (הלכות שגגות ח, ב) פוסק את דעת רב נחמן הוא מזהה בפירוש בין איקבע איסורא ובין קבוע: הוא קובע כי אין אדם מתחייב באשם תלוי אלא אם היה שם איסור קבוע. (אין להיסחף יותר מדי ביחס לממדי ההקבלה שבין קבוע ובין אשם תלוי. ישנם מקרים רבים בהם לגבי אשם תלוי הדבר נחשב לקבוע, מקרים שלא היו נחשבים לקבוע בתחומים אחרים.)

על מנת להוכיח כי בדרך כלל, אין מתייחסים לקבוע כאל ספק שקול, נשוב לדיון בסוגייתנו בפסחים. כבר ראינו כי סוגייתנו משווה שבו עכבר נטל חתיכה מצברים של מצה וחמץ למקרה בו אדם קנה בשר מקבוצת חנויות המכילה חנויות כשרות ושאינן כשרות. אחר כך, הגמרא דנה בנפרד במקרה בו נכנס עכבר לבית עם חתיכה בפיו. חתיכה זו יכולה להיות חמץ או מצה באופן שווה (ספק שקול). אמנם, הסוגיה שלנו עסוקה בלמצוא הקבלות בין מקרים שונים, ואין היא מנסה לחדש פסיקות ודינים. עם זאת, מהלך הדיון בגמרא אכן מוכיח כי הטיפול במקרה של קבוע שונה ממקרה של ספק שקול. פסיקת הרמב"ם (הלכות חמץ ומצה ב, י- יא) ביחס לסוגיה שלנו מחדדת הבדל זה בפירוש:

"הניח תשעה צבורין של מצה ואחד של חמץ ובא עכבר ונטל ולא ידענו אם חמץ אם מצה נטל ונכנס לבית בדוק צריך לבדוק שכל הקבוע כמחצה על מחצה. שני צבורין אחד של חמץ ואחד של מצה ושני בתים אחד בדוק ואחד שאינו בדוק ובאו שני עכברים זה נטל חמץ וזה נטל מצה ואין ידוע לאיזה בית נכנס זה שנטל החמץ. וכן שני בתים בדוקין וצבור אחד של חמץ ובא עכבר ונטל ואין ידוע לאיזה בית נכנס... בכל אלו אינו צריך לבדוק פעם שניה שאין כאן קבוע."

במקרה של שני צברים, נפסק להלכה שאין צורך לבדוק, היות שזהו מקרה של ספק שקול. אולם במקרה של קבוע, נפסק שיש צורך לבדוק, על אף שהרוב הוא מצה. פסיקה כזו אינה מובנת אם קבוע נידון כספק השקול. מאידך, זה בדיוק מה שהיינו מצפים אילו מחצה על מחצה הוא מצב ידוע אך לא מוגדר. במקרה של ספק שקול אנו יכולים לפתור את הספק באמצעות חזקה - ניתן לומר כי אחד הצדדים להכרעת הספק מסתדר עם מעמדו הראשוני של הבית. במקרה של קבוע, אין עמימות אותה צריך להבהיר. ידוע כי נכנס חפץ מסוים בעל זהות לא ידועה אל הבית; ידיעה זו כשלעצמה מספיקה על מנת לבטל את הידיעה הקודמת שהייתה לנו ביחס לבית, קרי, את החזקה.

סיכום

לסיכום, ניתן לסכם את דיני קבוע ופריש באופן הבא:

נניח כי לקבוצה S יש כמה איברים בעלי זהות P וכמה בעלי זהות לא P- ואין אפשרות להפעיל את דין ביטול. ממילא, כל איבר המשתייך לקבוצה S מקבל מעמד לא מוגדר ביחס לתכונה P של הקבוצה. אולם איבר שאינו כלול בקבוצה (לפני שהתעורר הספק ביחס למעמדו של האיבר ביחס לתכונה P), למשל על ידי הפרדה פיסית מיתר איברי הקבוצה, נידון כאיבר עצמאי, ומקבל זהות ברורה ביחס לתכונה P, כלומר, האיבר יוגדר כ- P או כלא - P. קביעת זהותו של האיבר תהיה בהתאם לזהותם של רוב איברי קבוצת S.

השיעור הבא (שיהיה בעוד שבועיים) יעסוק בעניין ספק, ובייחוד ביחס לבדיקת חמץ. השיעור יעסוק בגמרא בט: מהמילים "תשעה צבורין" עד לגמרא בי. "ספק מצא טומאה טמא". הבעיה העיקרית שתעמדו בפנינו היא הצורך להגדיר כללים עקביים שעל פיהם ניתן לפסוק האם ללכת לקולא או לחומרא.

המקורות העיקריים הם:

* תוספות ט: ד"ה "היינו". תוספות פותרים את הבעיה בכך שהם מסבירים כי חלק מן המקרים מתייחסים לביעור חמץ (דאורייתא) ולא לבדיקה (דרבנן).

* ראב"ד (בדפי הרי"ף ד:). [עד לסוף הטור הראשון בה.]

* רבנו דוד ד"ה "בשלושה" (ע"מ 60-68). זהו המקור העיקרי לשיעור. על מנת להקל על אלו שאין להם את הספר, אנו נעלה את הקטע לרשת בכתובת הבאה: http://www.etzion.org.il/rd.htm



[1] ד"ר משה קופל (בוגר ישיבת הר עציון, תשל"ד) מלמד מתמטיקה באוניברסיטת בר אילן, ומתעניין בקשר שבין לוגיקה והלכה. צוות ה- VBM מודה לד"ר קופל על שחלק אתנו את הגיגיו ביחס לדין קבוע. לתגובות: email: [email protected]