ט. - הידור מצווה עד שליש

  • הרב ראובן טרגין

הידור מצווה עד שליש (ט.-ט:) / הרב ראובן טרגין

א. הגמרא - רב הונא ור' זירא

במאמר מוסגר מביאה הגמרא את דברי רב הונא, כי "הידור מצוה עד שליש". הגמרא מעירה מיד כי לא ייתכן שיצטרך אדם להוציא שליש מממונו על כל מצווה, ולכן מיד מוסיפה היא את פירושו של ר' זירא לדברי רב הונא: "בהידור מצווה עד שליש במצוה", דהיינו, שיש להוסיף עבור הידור המצווה עד שליש מההוצאות על המצווה עצמה.

בהשקפה ראשונה נראה כי ביאורו של ר' זירא אינו מכוון כלל לפשט לשונו של רב הונא, שהרי רב הונא כלל לא הזכיר בדבריו הידור מצווה. אחר שנעיין בדברי הראשונים נבין כיצד הסבר זה מלמד על כוונתו המקורית של רב הונא.

ב. ראשונים

הראשונים חולקים בפירוש המדויק של שני המושגים הנזכרים בלשונו של ר' זירא: א. הידור מצווה. ב. עד שליש.

רש"י (ד"ה בהידור) מסביר שהידור מצווה היינו שהחפץ שבו משתמש למצווה הוא נאה יותר. רש"י מסביר את המושג הידור מצווה כאן לאור דברי הגמ' בשבת (קלג:): " 'זה אלי ואנוהו' - התנאה לפניו במצות: עשה לך ספר תורה נאה, לולב נאה, טלית נאה, ציצית נאה". לפי דבריו אם לאדם יש אפשרות לקנות חפץ פחות נאה או יותר נאה לצורך מצווה, יוסיף עד שליש מדמי החפץ הפחות נאה עבור החפץ הנאה יותר.

תוספות מציעים הסבר חלופי לרש"י: "עד שליש במצוה. פירוש - שאם מצא אתרוג כאגוז ששיערו חכמים, ואחד גדול ממנו שליש יקנהו". נראה שכוונתם היא שאם מצא אדם חפץ של מצווה אשר גדול בשליש משיעורו המינימלי, יש בכך הידור מצווה ולכן יקנהו, ומאידך אין צורך להוציא ממון על חפץ אשר גדול ביותר משליש משיעורו המינימלי. המהרש"א בחידושי אגדות על אתר מעיר כי מקור התוספות הוא מהדין שהלולב גדול מן ההדס שליש כדי לנענע בו, וזהו הדרו.

תוספות רבנו פרץ מוסיף כי היתרון בפירוש התוספות על פני פירוש רש"י הוא שלפירוש רש"י אין לדבר סוף, שהרי לעולם אם ימצא אדם חפץ נאה יותר מאשר קיים תחת ידיו, יצטרך להוציא שליש יותר מערך החפץ שתחת ידיו כדי לקנות את החפץ היפה יותר, ואם כן נמצא שלעולם יצטרך להתקדם הלאה והלאה ברמות ההידור. לא כן המצב לפי תוספות שלפי דעתם יש שיעור מקסימלי קבוע - שליש יותר גדול מהשיעור המינימלי.

ההידור שעליו מדובר לפי תוספות שונה באופן מהותי מהמושג הידור הקלאסי המופיע ברש"י. ההידור הקלאסי אינו מגדיל את קיום המצווה, שכן ספר תורה נאה הרי הוא כספר תורה פשוט, אלא שהמצווה מתקיימת ביתר הידור. לעומת זאת, לפירוש תוספות, הרי מדובר בתוספת על שיעור המצווה, שלגבי הידור שכזה נאמר שהוא עד שליש.

הגדרת התוספות עלולה לצמצם את דברי רב הונא לא רק לסוג מסוים של הידור אלא אף לסוג מסוים של מצוות. המהרש"ל (ים של שלמה סי' כד) מסביר כי לא לחינם נקטו התוספות בדוגמא של אתרוג. דווקא באתרוג אשר מוגדר בתורה כ"פרי עץ הדר", ההידור הנו חלק מקיום המצווה, כפי שמצאנו שחז"ל פסלו אתרוגים שונים מכוח העובדה שאינם "הדר", ולכן במצווה זאת יש להוסיף ממון עבור הידור במצווה.

על אף שהמושג "הידור מצווה" לענייננו מצומצם יותר לדעת תוספות מאשר לדעת רש"י, ייתכן כי יישום הדין לדעת תוספות יהיה תובעני יותר מאשר לדעת רש"י. המגן אברהם (או"ח סי' תרנ"ו ס"ק ה) מדייק מתוך לשונו של רש"י, כי חובת הידור מצווה עד שליש נאמרה רק במקרה שבו אדם עוד לא רכש את החפץ שבו יקיים את המצווה, אך אם כבר קנה, פטור מלרכוש חפץ אחר על אף היותו יותר מהודר. בדומה לרש"י, גם התוספות, בבואם לבאר את דין הידור מצווה עד שליש, מתארים מקרה שבו על האדם לרכוש אחד משני אתרוגים, וניתן להבין מכך שאם כבר קנה אדם אתרוג, לא יידרש לקנות אחד נוסף יותר מהודר. עם זאת, הרא"ש (סימן ז) ורבינו תם (דבריו מובאים בבית יוסף או"ח סימן תרנ"ו בשם הסמ"ג) המסבירים את דין הידור מצווה עד שליש כדעת התוספות, סבורים כי אף אם אדם קנה כבר אתרוג, אם מצא אתרוג יותר מהודר (לפי הגדרת התוספות להידור), יצטרך לקנותו בתוספת עד שליש. הבנה זו מתאימה לשיטתם כי דין הידור מצווה אינו דין צדדי לקיום המצווה, אלא שבהידור מצווה מתקיימת המצווה עצמה בצורה יותר טובה.

ג. מקור לדעת התוספות בגמרא

הגרי"ד סולובייצ'יק (דבריו מובאים בספר רשימות שיעורים על המסכת) העיר, כי דברי רב אשי בגמרא, כי הידור מצווה עד שליש היינו שליש מלבר, כך שאחר שיוסיף את השליש תהיה התוספת שליש מסך כל ההוצאה, מצדדים בדעת התוספות. דווקא הבנת התוספות, כי תוספת השליש מצטרפת בתור חלק מקיום המצווה עצמה, מובילה למסקנה, כי יש לחשב את השליש מתוך ההוצאה השלמה על קיום המצווה, דהיינו - הסכום הנדרש לקיום המצווה בהידור.

כדמות ראיה לתוספות יש להביא מלשונו של ר' זירא: "בהידור מצווה עד שליש במצוה". לכאורה היינו מצפים שיאמר עד שליש בדמי המצווה. מהלשון "שליש במצוה", משמע שקיום המצווה גדל בשליש ע"י התוספת שמוסיף, וכדעת התוספות, שמדובר באתרוג גדול בשליש מאתרוג אחר. נראה כי ר' זירא למד את הבנתו מתוך לשונו של רב הונא "במצוה עד שליש". מלשון זו משמע שתוספת השליש היא תוספת בקיום המצווה כשלעצמה, ולכן תוספת ההידור הוגדרה כתוספת במצווה עצמה.

להלכה הביא השולחן ערוך (סי' תרנ"ו סע' א) את שני הפירושים: "אם קנה אתרוג שראוי לצאת בו בצמצום, כגון שהוא כביצה מצומצמת, ואחר כך מצא גדול ממנו, מצווה להוסיף עד שליש מלגיו בדמי הראשון כדי להחליפו ביותר נאה. ויש מי שאומר שאם מוצא שני אתרוגים לקנות והאחד הידור מחברו, יקח ההדר אם אין מיקרים אותו יותר משליש מלגיו בדמי חבירו".