ייאוש ושינוי שם בגזלה
יאוש ושינוי שם בגזילה
מאימתי גזלן קונה את החפץ שגזל, ומתחייב להשיב את שווי החפץ במקום את החפץ עצמו? הגמרא (ב"ק סז ע"א) מביאה מחלוקת אם יאוש הבעלים מקנה את החפץ לגזלן, ולהלכה נפסק כשיטת רב יוסף, שיאוש לבדו אינו מקנה. כמו כן, נחלקו הראשונים האם "שינוי שם" קונה - כלומר, האם הגזלן קונה את החפץ כאשר שמו השתנה (למרות שלא אירע בו שום שינוי מציאותי, כגון שהפך מענבים לצימוקים): לדעת הרמב"ן שינוי שם קונה, ואילו לדעת התוס' שינוי שם אינו קונה. חשוב לציין שהגמרא כותבת במפורש שיאוש ושינוי שם ביחד - מקנים את החפץ לגזלן.
אם כן, עלינו להבין: מה הטעם לכך שלדעת התוס', יאוש כשלעצמו אינו קונה ושינוי שם כשלעצמו אינו קונה, אך הצירוף של שניהם כן קונה?
על מנת להבין זאת, עלינו להבין מדוע לדעת התוס' יאוש הבעלים אינו מקנה את החפץ לגזלן. נראה, שאף התוס' אינם מערערים על משמעותו המשפטית של היאוש, אלא רק טוענים שיאוש אינו יכול להקנות כי "באיסורא אתאי לידיה" - החפץ הגיע לידי הגזלן באיסור. מלשון זו נראה שהיאוש באופן עקרוני יכול להקנות חפצים, אך כיוון שהחפץ הגיע לידיו של הגזלן באיסור - מוטלת עליו חובה להשיב אותו (מצוַת "והשיב את הגזלה"), וחובה זו חלה גם אחרי שהבעלים התייאשו. לפני היאוש - החפץ כלל לא היה צריך להיות שייך לגזלן, שכן לא היה שום גורם שהעביר לו את הבעלות עליו. אחרי היאוש - החפץ היה צריך להיות שייך לגזלן, ורק חובת "והשיב את הגזלה" מונעת את העברת הבעלות אליו.
כעת ניתן להבין את שיטת התוס'. יאוש כשלעצמו אינו קונה, שכן עדיין קיימת חובת ההשבה. שינוי שם כשלעצמו אינו קונה, שכן החפץ אמנם שינה את שמו אך הבעלות עליו לא הועברה מעולם לגזלן. רק צירוף של שניהם - יאוש ושינוי שם - יכול להקנות את החפץ לגזלן: הבעלים התייאשו ולכן הבעלות צריכה לעבור, וחובת ההשבה מופקעת כיוון ששמו של החפץ השתנה.
השלכה מעניינת של שיטה זו היא זמן הקניין: נראה, שלדעת התוס', כאשר גזלן קונה את הגזלה ביאוש ושינוי שם - הקניין מתרחש למפרע מרגע היאוש, שכן היאוש הוא הגורם העיקרי להעברת הבעלות.
תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)