יא: - אגד בלולב והיחס בין המינים

  • הרב שמואל שמעוני

אגד בלולב והיחס בין המינים

לולב, בין אגוד בין שאינו אגוד כשר. רבי יהודה אומר: אגוד כשר, שאינו אגוד - פסול.

מאי טעמא דרבי יהודה? יליף 'לקיחה' 'לקיחה' מאגודת אזוב: כתיב התם 'ולקחתם אגודת אזוב' (שמות י"ב, כב), וכתיב הכא 'ולקחתם לכם ביום הראשון', מה להלן באגודה - אף כאן נמי באגודה. ורבנן: 'לקיחה' מ'לקיחה' לא ילפינן.

כמאן אזלא הא דתניא: לולב מצוה לאוגדו, ואם לא אגדו - כשר. אי רבי יהודה - כי לא אגדו אמאי כשר? אי רבנן - אמאי מצוה? לעולם רבנן היא, ומשום שנאמר 'זה א-לי ואנוהו' (שם ט"ו, ב) - התנאה לפניו במצות (יא:).

שיטת רבי יהודה

מקורו של רבי יהודה בפסח מצרים: "וּלְקַחְתֶּם אֲגֻדַּת אֵזוֹב וּטְבַלְתֶּם בַּדָּם אֲשֶׁר בַּסַּף וְהִגַּעְתֶּם אֶל הַמַּשְׁקוֹף וְאֶל שְׁתֵּי הַמְּזוּזֹת מִן הַדָּם אֲשֶׁר בַּסָּף..." (שמות י"ב, כב). בפשטות, ההנחה היא שהייתה שם חובת קשירה, ורבי יהודה מעביר חובה זו לד' מינים בגזרה שווה. ואולם, התוספות (יג. ד"ה מצות) נשארו בצ"ע ביחס ללימוד זה, שהרי מאזוב דמצרים למדו דין אגודה גם לאזוב של פרה אדומה, שלגביו מפורש במשנה (פרה פי"א מ"ט) שקשירתו אינה מעכבת, בעוד שדין קשירה בד' מינים לרבי יהודה הוא לעיכובא. נעיין אפוא בחלק מהתירוצים שהעלו הראשונים לשאלה זו.

בעל המאור (ז. מדפי האלפס) יישב שבאמת חיבור קלחי האזוב בפרה מעכב אף הוא, והמשנה בפרה מדברת בקלחים המחוברים עדיין על ידי גבעול משותף, ובאזוב אגד בידי שמים הווי אגד.

הראב"ד דחה את דברי בעל המאור ביחס לאגד בידי שמים, וטען שאכן הקשירה באזוב דפרה אינה מעכבת, ולרבי יהודה יש מקור אחר לקשירת ד' מינים:

ואפילו לרבי יהודה דאמר גבי לולב מעכבא, התם הוא דנפקא ליה מצות אגידה משום 'זה א-לי ואנוהו', ואתיא 'קיחה' 'קיחה' לעכב, אבל לגבי אזוב גזרה שוה ד'קיחה' 'קיחה' למצוה.

הראב"ד מחדש שיסוד חובת האגד לרבי יהודה אינו בדיני "ולקחתם", שאופי הלקיחה צריך להיות כזה של לקיחת דבר אחד (בנוגע ללולב, להדס ולערבה); כי אם באותו מקור שגם רבנן מודים בו, "זה א-לי ואנוהו", אלא שלרבנן מקור זה הוא רק למצווה, ולרבי יהודה - גם לעכב. כמובן, הנחת הדברים היא ש"זה א-לי ואנוהו" אינו מופיע כאן כדין כללי של הידור מצווה, אלא כדין מיוחד בקיום האידאלי של מצוות ד' מינים.

הריטב"א (יא: ד"ה ובפלוגתא) הביא בשם הרא"ה הסבר מרתק ושונה לחלוטין:

תירץ מורי נר"ו דשני מיני אגד הם: אגד בחוט, והשני אגד ביד, שיטלם כולם כאחד ויהיו בידו לאגודה. וכי אמרינן התם מצוה לאגדן ואם לא אגדן כשר, היינו בחוט, ודאמרינן הכא דאזוב צריך אגד היינו אגד בידו, ובהא הוא דקאמר רבי יהודה דלולב שאינו אגוד, שלא נטל כל שלשת המינין באגודה אחת בידו אלא בזה אחר זה, פסול, כלומר שלא יצא בו. ומאי דקאמר לישנא דפסול, משום דכל אחד בפני עצמו פסול לצאת בו, ואינו נכשר עד שיאגד עם חברו ביד. ורבנן סברי דאפילו לא אגדם ביד אלא שנטלם בזה אחר זה כשר. וקיימא לן כרבנן, דלולב אין צריך אגד, ואם כן שמעינן דאפילו נטלן זה אחר זה כל אחד בפני עצמו יצא, ובלבד שיהיו כולן לפניו, אבל לכתחילה מצוה לאגדו ביד או בחוטין משום 'זה א-לי ואנוהו'.

לפי הרא"ה, דין קשירה בד' מינים כלל אינו מעכב לשיטת רבי יהודה.[1] רבי יהודה למד מאזוב דמצרים הלכה שנכונה גם לאזוב דפרה, שיש ליטול את המרכיבים השונים ביחד, "אגד ביד", ואם לא עשה כן - פסול. וכאן מטעים הרא"ה את משמעות המילה "פסול": "פסול, כלומר שלא יצא בו. ומאי דקאמר לישנא דפסול, משום דכל אחד בפני עצמו פסול לצאת בו, ואינו נכשר עד שיאגד עם חברו ביד". כלומר: הדין אינו נוגע למעשה הלקיחה, אלא להגדרת החפצא של המינים, שכל אחד מהם בנפרד הוא חפץ חסר משמעות, והדרך היחידה להפוך אותם למינים כשרים היא לקבצם יחד.

על פי זה, מובן גם מה שמשתמע מדברי הרא"ה, שאף לרבי יהודה ניתן ליטול את האתרוג לאחר המינים האחרים או לפניהם: "דלולב שאינו אגוד, שלא נטל כל שלשת המינין באגודה אחת בידו, אלא בזה אחר זה, פסול". ארבעת המינים מחולקים לשתי קבוצות: האתרוג - שהוא פרי, ויתר המינים - שהם ענפי עצי היער.[2] הדין שחידש רבי יהודה אינו נוגע למעשה הלקיחה, אלא להגדרת החפצא: שהחפצא הכשר ליחידת הענפים הוא שלישיית המינים, וכל אחד מן המינים לחוד אינו המין הכשר. אך לגבי מעשה הלקיחה הוא מסכים לדעת חכמים, שאין בעיה ליטול את המינים בזה אחר זה.

כמובן, בין אם מדובר בדין במעשה הלקיחה ובין אם מדובר בדין בהגדרת החפצא, הדברים ניתנים להיאמר לא רק לגבי אגד ביד, אלא גם במסגרת ההבנה הפשוטה בשיטת רבי יהודה, שהוא מצריך אגד בחוט מדאורייתא, כלומר: שקשירה זו היא שמגדירה את לקיחת היחידה המשולשת כלקיחה אחת, או בניסוחו של של הרא"ה - את שלושת המינים כחפצא כשר.

ייתכן שלדבר זה יש משמעות גם בשיטת הרא"ה עצמו, שרבי יהודה אינו מצריך אגד בחוט. בשיטה זו יש קושי, שכן מכמה סוגיות עולה ששיטת רבי יהודה קשורה דווקא בקשירה:

א. הסוגיה בדף ל:, שהעלתה שדווקא לרבי יהודה ניתן לראות באגד הלולב שינוי מעשה, שכן בכך הוא מגדיר את הלולב כיחידה הלכתית של ד' מינים (וראה רש"ש ומהר"צ חיות שם).

ב. ההקשר בסוגיה יא: (וכן להלן לג.), שבתיקון ההדס לאחר הקשירה יש משום "תעשה ולא מן העשוי" (וע"ע בדף לג. ביחס לדיחוי).

ג. הסוגיה לא:, שהעלתה שלרבי יהודה, המצריך אגד, מה שנמצא מחוץ לאגד אינו נחשב לעניין בל תוסיף, שכן "האי לחודיה קאי והאי לחודיה קאי".

הגרי"ד ז"ל (רשימות שיעורים יג.) ביאר שגם לרא"ה אגד ביד אינו הדרך היחידה לצרף; אגד בחוט אף הוא מצרף מוכר, וכאשר יש קשר ממש - אגד היד הוא חסר משמעות.

ניתן לסכם ולומר שישנם שני כיוונים עקרוניים בשיטת רבי יהודה: כיוון המתמקד בעצם הקשירה, כגון שיטת הראב"ד, המבסס זאת על "זה א-לי ואנוהו"; וכיוון המתמקד בצירוף לפחות שלושת המינים - ובכיוון זה גופו יש להבחין בין דין במעשה הלקיחה לדין בכשרות החפצא, וכן בין צירוף באגד חוט דווקא לבין צירוף גם באגד יד.

שיטת רבנן

וד' שבלולב... מעכבין זה את זה... 'ולקחתם' - לקיחה תמה.

אמר רב חנן בר רבא: לא שנו אלא שאין לו, אבל יש לו - אין מעכבין. מיתיבי... ואין אדם יוצא ידי חובתו בהן עד שיהו כולן באגודה אחת... תנאי היא, דתניא: לולב בין אגוד בין שאינו אגוד - כשר; ר' יהודה אומר: אגוד - כשר, שאינו אגוד - פסול (מנחות כז.).

המשנה קבעה שד' מינים מעכבים זה את זה, והגמרא נצרכה ללימוד מיוחד לכך. נראה ברור, שגם לולא לימוד זה היינו יודעים שיש חובה ליטול את כל ד' המינים, ושאין מדובר ברשימת בחירה, אך ניתן היה לומר שאם אחד מהם או יותר חסר - יש מצווה גם בלקיחה חלקית. דין לקיחה תמה מלמד, אם כן, בפשטות, שמדובר במצווה אחת, שאין משמעות לביצוע חלקי שלה, וכדברי הרמב"ם בשורשי ספר המצוות (שורש יא):

פעמים יהיה הצווי האחד שהוא מצוה אחת יש לו חלקים רבים, כמו מצות לולב שהיא ארבעה מינים. הנה לא נאמר כי פרי עץ הדר מצוה בפני עצמה וכפות תמרים מצוה בפני עצמה וענף עץ עבות מצוה בפני עצמה וערבי נחל מצוה בפני עצמה. לפי שאלו כלם הם חלקי המצוה. כי הוא צוה לקבצם, ואחר קבוצם תהיה המצוה לקיחת הכל ביד ביום הידוע... שכל מה שאמרו החכמים בו שהדבר הפלוני והפלוני מעכבין זה את זה הנה הוא מבואר שהם מצוה אחת, כמו ארבעה מינין שבלולב.

אמנם נחלקו ראשונים אם דין הצירוף עומד ביסוד הגדרת המצווה - כלומר: המצווה היא ליטול קיבוץ זה של מינים - או שמא זהו רק דין מסוים במצווה, וניתן להעלותה על הדעת גם בהעדרו. כזכור, התוספות בתחילת הפרק הציגו דין זה כדוגמה לדינים הנוגעים לעיקר הלקיחה, הפוסלים כל ז'. ואולם, באור זרוע (סי' ש"ח) יש מחלוקת בדבר:

השיב ה"ר יעקב דאורלינש זצ"ל דמי שאין לו אתרוג שיטול שאר מינין ויברך ביו"ט שני, דשאר מינין לא מעכבי זה את זה אלא ביו"ט ראשון, מידי דהוה אאתרוג חסר. ואין נראה למורי רבי' אב"י העזרי, דשאני התם דאף על גב דאתרוג חסר, ארבעה מינין מיהא איכא. ואני המחבר נראה בעיני הלכה למעשה כדבריו, שהרי דרשינן 'ולקחתם לכם' - לקיחה תמה למעוטי אתרוג חסר, ודרשינן נמי 'ולקחתם' - לקיחה תמה לארבעת מינין שמעכבין זה את זה, הלכך כי היכא דלקיחה תמה הפוסלת אתרוג חסר דוקא ביו"ט ראשון, הכי נמי לקיחה תמה המעכבת בד' מינין דוקא ביום ראשון, וכן הלכה.

לדעת ר"י דאורלינש והאור זרוע, מצוות ד' מינים מתקיימת, אם כן, ביסודה בכל מין לחוד, ויש ערך נוסף - שביום הראשון הוא מעכב - בכך שמקבצים אותם יחד.

שיטת רבנו תם

נמשיך כעת בגמרא במנחות. מה פשר קביעתו של רב חנן שלדעת חכמים "יש לו - אין מעכבין"? מרבית הראשונים הבינו, בצורות שונות שננתח להלן, שאין חובה ליטול את המינים יחדיו, באגד יד. ואולם, רבנו תם השיג על כך:

ודבר תימה הוא לומר כן, דכיון דכולו מצוה אחת, היאך יועילו בזה אחר זה? ורבנו תם הגיה בספרו: לא שנו דמעכבין משום 'תמה' אלא שאין לו, אבל יש לו - 'תמה' הוא, אף על פי שלא חברו באגדו, כדאמרינן דלא דרשי רבנן 'לקיחה' 'לקיחה'. ולר' יהודה, דדריש 'לקיחה', משמע ליה דלא הוי 'תמה' אלא אם כן אגדו (לד: תוספות ד"ה שתהא).

רבנו תם שם בפיהם של חכמים את הבנתו של הרא"ה בשיטת רבי יהודה. ברור לרבנו תם שאין משמעות לביצוע מנותק של חלקי מצווה, שכן כל יחידה היא חסרת משמעות בפני עצמה. אמנם לולי דין "לקיחה תמה", ניתן היה לחשוב שיש משמעות גם למין בודד, אך לאחר שלמדנו שכולם מעכבים, ממילא נותר כל אחד לחוד חסר משמעות. צירופם הוא זה שנותן להם משמעות, וכאן נחלקו רבי יהודה וחכמים, אם די באגד יד או שמא דרוש אגד חוט.

שיטות החולקים על רבנו תם

מדברי הרי"ף (יז. באלפס) יוצא בבירור דלא כר"ת: "יש לו אין מעכבין - ואף על גב דנטל כל חד וחד לחודיה נפיק ידי חובתיה, דקיימא לן לולב אין צריך אגד". ועיין ברמב"ם: "ארבעה מינין אלו מצוה אחת הן, ומעכבין זה את זה, וכולן נקראים מצות לולב... ואם לא אגדן ונטלן אחד אחד יצא, והוא שיהיו ארבעתן מצויין אצלו, אבל אם לא היה לו אלא מין אחד או שחסרו מין אחד לא יטול עד שימצא השאר" (פ"ז הלכות ה-ו). משמע מדבריהם שאדם יכול לצאת ידי חובה בנטילת המינים בזה אחר זה, אך רק אם כל המינים נמצאים ברשותו. בנקודה זו, כתב הר"ן, הרמב"ן חולק:

ובשם הרמב"ן ז"ל מקילין עוד, ואומרים אף על פי שלא היו ברשותו ביחד, כל שנטלן כולם יצא. וכי אמרינן דאין לו מעכבין, היינו לומר שכל שלא נטל את כולן, אפילו באחד מהן לא יצא. אבל כל שבאו לידו אפילו בזה אחר זה יצא. ואף על פי כן אין ראוי לברך על הלולב אלא אם כן הוא יודע בבירור שיבואו לידו כולן; שאף על פי שאין מברכין אלא על הלולב, אפילו הכי כיון דאמרינן שאם לא יבואו כולן לידו לא יצא, שמא לא יבואו לידו והוי ליה ברכה לבטלה.

הרי"ף והרמב"ם מקבלים ברמה מסוימת את תפיסתו העקרונית של ר"ת: מדובר ביחידה אחת שיש צורך לצרפה, אלא שלשם כך אין חייבים ליטול את כולה ביחד - די בכך שכל המרכיבים נמצאים לפניך ואתה נוטלם ברצף (ועיין בשפת אמת במנחות, שביאר שיטה זו דבעינן ראוי לאגד, בבחינת "כל הראוי לבילה"). הרמב"ן, לעומתם, דוחה עיקרון זה, ואומר שניתן לבודד כל חלק לחוד, אלא שישנו תנאי חיצוני: שבמהלך היום יתבצעו כל חלקי המצווה.

אגב, מצינו לאחד הראשונים, ה"ר משה ב"ר יהודה, אביו של בעל ההשלמה, שהציע הבנה חריגה ביותר בגמרא במנחות:

'לא שנו אלא שאין לו', כלומר כשאין לו את כולן, אלא הב' או הג'; 'מעכבין זה את זה', שצריך ליטול יחד כל מה שיש לו, ואם נטלן אחד אחד לעצמו לא יצא. אבל אם יש לו כולן, אין מעכבין שיטול את כולן ביחד, אלא אפילו נוטלן אחד אחד לעצמו יצא (ספר המכתם לד:).

להבנתו, במין בודד אין כל קיום מצווה, אך כאשר יש יותר ממין אחד, קיימים שני מסלולים: א. על ידי עצם החיבור של יותר ממין אחד מהרביעייה - ולשם כך יש ליטול אותם יחדיו; ב. בלקיחת המבחר כולו - שאז יש קיום לאו דווקא מצד עצם החיבור, אלא מצד ההתייחסות לכל המינים.

יש לציין שבירור מעמיק של נושא זה צריך להתייחס גם לעניין הברכה על ד' מינים בלקיחה אחת לעומת הברכה בארבע לקיחות, ובע"ה נדון בכך בהמשך הפרק.

* * *

השיעור הבא יעסוק בע"ה בדין "בל תוסיף" ביחס ללולב. יש להתקדם עד הנקודתיים בדף לא:. לצד סוגיה זו, על שני מרכיביה הסותרים לכאורה, יש לראות גם את המשנה לו: ואת הגמרא שם עד "חמשה מיני" ורש"י; וכן את המשנה בסנהדרין פח: ואת הגמרא עליה. בנוסף:

1. ר"ח לא: "אמר מר... קמ"ל דפסיל", תד"ה הואיל, ריטב"א ד"ה אמר מר.

2. סנהדרין פח: תד"ה אי, חידושי הר"ן שם (מצורף).

3. רמב"ם פ"ז ה"ה, ה"ז ובראב"ד, מגיד משנה וכסף משנה על ה"ז.

לאור מה שראינו בשיעור זה, נסה לנתח את ההשלכות שצריכות להיות לשיטות רבי יהודה ורבנן על האיסור להוסיף ועל יכולתו לפסול את המצווה.

חידושי הר"ן סנהדרין פח:

"והא איכא לולב דעיקרו מדברי תורה ופירושו מדברי סופרים. יש מפרשים דפירושו מדברי סופרים היינו מנין המינין, כגון ג' הדסים ושתי ערבות ולולב א' ואתרוג א', ויש בו כדי להוסיף ואם הוסיף יותר על ג' הדסים ושתי ערבות הרי הוא גורע, דמנין זה לעכב הוא. ואע"ג דאנן מוסיפין על ההדס ועל הערבה, היינו משום דקי"ל לולב אין צריך אגד והאי לחודא קאי והאי לחודיה קאי וכדאמרינן בסמוך. והא דאמרינן בריש לולב הגזול דלא לייתי מינא אחרינא אע"ג דקי"ל דלולב אין צריך אגד היינו דוקא במוסיף מין אחר ויהיו חמשה מינין בלולב, וכי היכא דלא ליתו למיסרך אסרו, אבל לרבות במינין עצמן אין לנו איסור בהן.

ואפשר לפרש דפירושו מדברי סופרים היינו לפרש מה הן המינין עצמן שצותה תורה ליטלן, שבכולן יש לטעות במינין אחרים כדאקשינן התם ואימא חרותא ואימא פלפלין, ובהדס איכא נמי למיטעי דעץ עבות הוי דקא אזלי טרפי תרי וחד, ובערבי נחל נמי איכא למיטעי אי הוי אותו שעלה שלו עגול ופיה דומה למסר. ויש בו כדי להוסיף משאר המינין ואם הוסיף עליהם גורע - כדאמרינן התם: ד' מינין שבלולב אין פוחתין עליהם ואין מוסיפין עליהם, אבל באותן המינים שמנו חכמים יש להם שיעור למטה ואין להם שיעור למעלה.

וכן מה שהקשו מציצית הוא ודאי על חשבון החוטין שהם באין מדרשא גדיל שנים גדילים ארבעה שהוא מדברי סופרים. ואע"ג דאמרינן במנחות (מא ע"ב) כאן בטלית בת ארבעה חוטין כאן בטלית בת שמנה חוטין, היינו דהתם איכא דדריש ארבעה ואיכא מאן דדריש שמנה, מיהו לכולי עלמא מי שמוסיף יותר מדרשת הכתוב איכא משום בל תוסיף לדידן דקי"ל דקשר עליון דאורייתא, ולדידן דקי"ל נמי דחוטי ציצית ארבעה וכשהן תלויין בכנף הם ח' אם הוסיף עליהן פסלן ואיכא משום בל תוסיף, וכן כתב הרשב"א בתשובות.

ומכאן הויא תיובתא לרש"י ז"ל ולהרמב"ם ז"ל דפסקו התם במנחות בהקומץ רבה דברבוי החוטים לא מפסיד הציצית. ואפשר לי לתרץ לדבריהם דלעולם ברבוי החוטין לא מיפסל הציצית הן ח' או עשרה ובלבד שיהיו מהמין הראוי להיות הן מצמר או מפשתים, אבל אם היו החוטין במנינם הראוי מצמר או מפשתים והוסיף עמהם חוטי קנבוס או מין אחר בכי האי גוונא מיפסל, ובכי האי גוונא מיירי הכא דאיכא משום בל תוסיף:

אי סבירא לן דלולב צריך אגד גרוע ועומד הוא. איכא למידק: ואי גרוע ועומד הוא - למה אינו מתחייב הזקן, שהרי מורה לעשות דבר של איסור, שיוסיפו ה' מינים ועוברים משום בל תוסיף? ואע"פ שהלולב גרוע ועומד ופסול מתחלתו, מה בכך?

והראב"ד ז"ל דוחק בזה שלא למנוע חיובו של זקן ממרא אמרו כן, אלא לומר שמכל מקום אין הענין כמו שאמרנו שיש בו כדי להוסיף ואם הוסיף גורע, שזה אינו גורע אותו לאחר שהוא כשר אלא גרוע ועומד. וזה אינו נכון שמכל מקום מה שאמרו שאינו חייב אלא על תפילין שאם הוסיף גורע אינו אמת, שהרי כמו כן הוא חייב על הלולב שהוא גרוע ועומד למאן דאמר לולב צריך אגד.

והנכון בזה דמאי דאמרינן גרוע ועומד הוא לומר שאינו חייב עליו משום בל תוסיף, שדבר ברור הוא שהנוטל ביום א' של חג ענף של זית או של רמון שאינו עובר משום בל תוסיף, שאין לו לקשור ידיו שלא ליטול באותו יום אלא אותן הד' מינים בלבד, שהנטילה ההיא אינה חשובה לכלום למצוה ולא לעבור עליה, וכן כשנטל את הלולב שיש בו ה' מינין באגודה א' למ"ד לולב צריך אגד הרי הוא גרוע מתחלתו, ואין נטילתו אלא כענף של זית או של רמון שאמרו שאין נטילתן כלום לא למצוה ולא לעבור עליו, וכשהורה הזקן ממרא עליה אין בהוראתו מעשה של עבירה אלא שב ואל תעשה שמונע ממנו נטילת לולב כשר, וחיוב תוסיף אינו אלא כשהמצוה נגמרת מתחלתה ויוצא בה כראוי ובשביל התוספת נפסלת, כמו בהנחת הארבעה פרשיות וכשמוסיף החמישית הוא מוסיף במצותו וגורע אותה משום בית חיצון שאינו רואה את האויר וכדאיתא בסמוך.

וכי תימא: בלולב נמי אם יטול הד' מינין ואח"כ הוא אוגד בו המין החמישי הרי הוא מוסיף במצותו וגורע בה, הא ליתא, דלמ"ד לולב צריך אגד צריך הוא לקיים בו מצות אגודה, שאם היו ג' מינין אגודים והוסיף לאגוד הרביעי עמהם פסול, שהרי זה לא קיים בהם מצות אגודה אלא דומה לתעשה ולא מן העשוי, שהאגד נעשה בג' מינין שלא כראוי ואין יוצאין בו ידי אגידה, ואף זה אם עשה כן במין החמישי לא עשה ולא כלום; וכי תימא שיהא מתיר ואוגד בתחלה, הרי הוא כאוגד מתחלתו והוא גרוע ועומד, כך פי' הראב"ד ז"ל.

ויותר נראה לפרש ולומר שבלולב א"א שאם נטל הלולב כשר ואחר כך הוסיף שוב אינו גורע, שכבר יצא ידי נטילה, ואם הוסיף ואח"כ נטל הרי הוא גרוע ועומד, שאין קדימתו באגד הד' מינין עושה כלום עד שעת נטילה. אבל בתפילין שמצותן כל היום ראוי לומר שהוא גורע במצותו.

ובתוספות אמרו שאין כל כך ניכר המין האחר הנוסף בלולב ולא תוספת הציצית כמו תוספת הבית החמישי בתפילין. וזה אינו מחוור.

והא דאמרן לעיל בנטילת שאר המינין שאין עובר עליהם אפילו בזמנו מפני שאין הנטילה כלום, תמה ממאי דאמרינן בכהן שעולה לדוכן שאם אמר הריני מוסיף ברכה אחת שהוא עובר משום בל תוסיף, ואמרינן טעמא משום דאי מתרמי ליה צבורא אחרינא זמניה הוא, ואמאי לא אמרינן שאין אותה הברכה כלום כדאמרי' בנטילת שאר המינין? וי"ל דגבי ברכה ודאי ברכה היא ורחמנא אמר 'כה תברכו' (במדבר ו', כג) כענין הזה בלשון הזה הלכך אם הוסיף עובר הוא, אבל כשאמר הכתוב 'ולקחתם לכם ביום הראשון' אין במשמע שלא יטול דבר אחר כל אותו היום".



[1] ה"משנה אחרונה" בפירושו למשנה בפרה הציע כיוון דומה, אך לדבריו, יש לדעת רבי יהודה תקנה דרבנן שצריך לקשור כדי שלא ייטלם בזה אחר זה, ותקנה זו גם פוסלת בדיעבד.

[2] בפירוש הרקאנטי (ויקרא כ"ג, מ) מובא: "וצריך לסמוך האתרוג עם שאר המינין שלא להפרידה מן הבנין. וסוד זה נגלה אלי בחלום בלילי י"ט הראשון של חג הסוכות בהתאכסן אצלי חסיד אחד אשכנזי שמו הר' יצחק, ראיתי בחלום שהיה כותב השם ביו"ד ה"א והיה מרחיק הה' אחרונה מן הג' אותיות הראשונות, ואמרתי לו מה זה עשית, והשיב כך נוהגין במקומינו, ואני מחיתי בו וכתבתי אותו שלם, ואשתומם על המראה ואין מבין, למחר בעת נטילת הלולב ראיתי שלא היה מנענע רק הלולב ומיניו בלתי אתרוג, והבנתי פתרון חלומי, וחזר בו". החסיד האשכנזי למד, כפי הנראה, כדעת התוספות (לז: ד"ה בהודו), שיסוד חובת הנענועים בהלל הוא מדין "אז ירננו עצי היער", והוא הבין שיחידת עצי היער אינה כוללת את האתרוג. הרקנאטי, כנגדו, ראה משמעות גדולה בצירופו של האתרוג לבניין, אך גם זאת - כיחידה נפרדת, הניטלת ביד אחרת, ולכל היותר יש מקום לקרבה ולהצמידה ליד הנוטלת את השלישייה. שכך למדנו בגמרא: "יכול יהא אתרוג עמהן באגודה אחת? אמרת: וכי נאמר פרי עץ הדר וכפת תמרים' והלא לא נאמר אלא 'כפת'!" (לד:), כלומר: וי"ו החיבור מחברת את הלולב עם ההדס והערבה, ולא עם האתרוג. בעקבות סוגיה זו הביא הבית יוסף סי' תרנ"א את דברי האורחות חיים, שמי שנטל את האתרוג ביד אחת עם שאר המינים לא יצא, משום שמדובר בשתי יחידות נפרדות, אם כי הוא עצמו מביא את הכרעת הרקאנטי. אמנם הט"ז סקי"ד תמה על דברי האורחות חיים: "ואין דברים אלו ברורים, דאדרבה מוכח שם להיפך, דאיתא בדף ל"ד: יכול יהא אתרוג עמהם באגודה אחת אמרת וכי נאמר וכפות תמרים וכו', ולמה לא אמר: יכול יהא עמהם ביד אחת אפילו אם לא אגדו עמהם? אלא ודאי דדוקא על האיגוד קפיד רחמנא שלא יהיה עמהם, אבל ביד אחת לית לן בה".