יא: - איסור חמץ בערב פסח

  • הרב יאיר קאהן

איסור חמץ בערב פסח / הרב יאיר קאהן

שיעור מס' 19: פסחים יא:

תקנת חכמים ואיסור דאורייתא

המשנה (יא:) עוסקת במחלוקת רבי מאיר ורבי יהודה בעניין תחילת איסור חמץ מדרבנן בערב פסח: לדעת רבי מאיר מותר לאכול חמץ במשך חמשת השעות הראשונות של היום, אך ישנו חיוב להשמיד את החמץ בתחילת השעה השישית. אולם לדעת רבי יהודה מותר לאכול חמץ רק במשך ארבעת השעות הראשונות של היום. מותר לשמור חמץ עד לשעה חמישית אך יש לשורפו בתחילת שעה שישית.

לפני שנדון באיסור אכילה מדרבנן, מוטב לדון בדעות השונות ביחס לאיסור חמץ מדאורייתא. לדעת רבי יהודה ישנו פסוק מפורש האוסר אכילת חמץ בערב פסח משעה שישית ואילך. (אנו מחלקים את היום לשתים עשרה שעות, מן הזריחה ועד השקיעה. לפיכך, חצות היום הוא החל משעה שביעית.) אך רבי שמעון חולק עליו וסובר כי איסור חמץ מן התורה מתחיל רק בפסח עצמו, עם צאת הכוכבים (כח. - כח:).

כפי שהוזכר לעיל, רבי מאיר סבור כי איסור מדרבנן מתחיל שעה אחת לפני איסור דאורייתא (כלומר, מתחילת שעה שישית). רבי יהודה מזיז את האיסור שעה אחת קדימה, לתחילת השעה החמישית. אולם נראה כי לשתי הדעות הללו, איסור דאורייתא מתחיל מחצות היום ואילך. למעשה הגמרא (ד:) מצטטת את המשנה שלנו ומסיימת: "דכולי עלמא מיהא חמץ משש שעות ולמעלה אסור. מנלן...". אכן כך מבין הרמב"ם את הגמרא, והוא פוסק כי להלכה איסור דאורייתא מתחיל כרבי יהודה ולא כרבי שמעון (ספר המצוות לאוין רצט, חמץ ומצה א, ח). על כן, מי שאוכל בשעה שביעית לוקה.

בעל המאור מסכים עקרונית לכך שהמשנה שלנו אליבא דרבי יהודה. אך הוא סבור כי הגמרא תומכת דווקא בדעת רבי שמעון ביחס לזמן תחילת האיסור מדאורייתא (עיין בגמרא ל. שם פוסק רבא כרבי שמעון). היות שאנו דוחים את דעת רבי יהודה, אין זה הגיוני להניח כי המשנה שלנו היא רק לדעתו וכך שלא כהלכה.

אמנם, רוב הראשונים אינם מזהים את משנתנו עם דעת רבי יהודה. ממילא, אין להם בעיה לקבל את דברי המשנה שלנו ולפסוק כרבי שמעון כאחד. לדעת ראשונים אלו, קשה להבין מדוע חכמים החילו את איסור אכילת חמץ והפקת הנאה ממנו משעה חמישית או שישית, בעוד איסור התורה מתחיל רק עם ליל. הגמרא שלנו דנה בשאלה זו כשהיא מסבירה את מחלוקת רבי יהודה ורבי מאיר (ביחס לחשש בלבול בשתי שעות או בשל חשש מיום המעונן). נראה כי הגמרא חוששת שמא יבוא אדם לאכול חמץ בשוגג לאחר שעה שישית, ועל כן היא הקדימה את מועד תחילת האיסור.

ניתן לפתור בעיה זו אם נטען כי גם לדעת רבי שמעון ישנו איסור מן התורה לאכול חמץ משעה שישית ואילך. רבי שמעון טוען כי אין איסור לא תעשה על אכילת חמץ בערב פסח, אולם הוא מודה כי אכילה כזו נאסרת באיסור עשה. עשה זה - "תשביתו" - מתחיל לכל הדעות משעה שביעית ואילך. ראשונים אלו טוענים כי אכילת חמץ משעה זו ואילך מהווה ביטול מצוות עשה דתשביתו. (לחלופין, ניתן לטעון כי כתוצאה מן העשה נוצר איסור עשה, כך שאכילה אינה רק ביטול עשה, אלא עבירה על איסור עשה. בהקשר זה, יש לבחון היטב את השגות הראב"ד והרמב"ן על בעל המאור ז.) ישנם ראשונים המרחיקים לכת אף יותר וטוענים, כי משעה שביעית ואילך ישנו איסור דאורייתא על הפקת הנאה מחמץ (הר"ן וספר המכתם). בעל המאור הסבור כי ניתן לקיים את תשביתו באמצעות אכילה, ודאי יחלוק על סברה זו.

הסוגיה בפרק הראשון העוסקת באיסור הנאה בערב פסח היא מקור המחלוקת בין בעל המאור ובין יתר הראשונים: רב פוסק כי אדם שמקדש אישה בחמץ בערב פסח (משעה שישית ואילך) קידושיו בטלים (ז.). דין זה נובע מכך שמשעה שישית ואילך ישנו איסור הנאה מדרבנן על חמץ. על כן, לחמץ אין כל ערך, והוא אינו יכול לשמש לקידושין. פסיקה זו עולה בקנה אחד הן עם דעת רבי יהודה והן עם דעת רבי מאיר במשנתנו (החולקים רק בשאלת איסור אכילה במשך שעה חמישית). הרמב"ם (אישות ה, א) מקבל פסיקה זו. לדעתו, היות שאנו מקבלים להלכה את דעת רבי יהודה כי איסור חמץ מתחיל משעה שביעית ואילך, אנו יכולים לקבל גם הרחבה זו של האיסור מדרבנן, כדעת רב. אולם בעל המאור הדוחה את דעת רבי יהודה וחולק לגבי רמת הדאורייתא, סבור כי יש לדחות גם את פסיקתו של רב.

הראב"ד והרמב"ן, על אף הסכמתם כי ברמת הדאורייתא הלכה כרבי שמעון (ולא כרבי יהודה), סבורים כי דעת רב מחייבת להלכה. במילים אחרות, לשיטתם אכן אסור להפיק הנאה מחמץ משעה שישית ואילך, על אף שאין איסור מן התורה האוסר אכילת חמץ בערב פסח.

איסור אכילת חמץ בשעה חמישית

במשנתנו, ישנה הסכמה בין רבי מאיר ובין רבי יהודה בעניין איסור הנאה מחמץ משעה שישית ואילך. הם חולקים בשאלת התקנה על חמץ בשעה חמישית: לדעת רבי מאיר אין איסור על אכילת חמץ בשעה זו. רבי יהודה, לעומתו, טוען כי ההיתר לאכול חמץ נגמר בסוף שעה רביעית. במשך השעה החמישית החמץ נמצא במעמד ביניים של "תולין". רש"י מסביר כי על אף שלא ניתן עוד לאכול מן החמץ, מותר ליהנות ממנו. על כן, מותר להמשיך להחזיק בחמץ, שכן מותר, למשל, להאכיל אותו לבהמה או למוכרו לגוי.

אך הרמב"ם (חמץ ומצה א, ט) מסביר כי המילה "תולין" מתייחסת לתרומה או לקודשים, שעל אף שלא ניתן עוד לאוכלם אין לשרוף אותם עד לשעה שישית. אם לא ניתן להפיק הנאה מתרומה או מקודשים (שכן אין למוכרם לגוי או להאכילם לבהמה), מדוע יש להמתין בשריפתם עד לשעה שישית? יתר על כן, בהלכה י הרמב"ם פוסק כי מי שאכל חמץ משעה שישית ואילך לוקה מכת מרדות על שהפר איסור חכמים. מכאן ברור, כי מי שאוכל חמץ משעה חמישית ואילך אינו לוקה. הסיבה לחילוק זה בין שעה חמישית ושישית אינו ברור, שכן האיסור בשני זמנים אלו נובע מאותה תקנת חכמים.

את הסיבה לכך שאין מכת מרדות על אכילת חמץ בשעה חמישית, יש לחפש במקומות אחרים ברמב"ם. בהלכות ממרים (ד, א) הרמב"ם דן בקריטריונים לפיהם ניתן להגדיר מישהו כזקן ממרא, הנענש במיתה: "זקן שחלק על בית דין בדבר שחייבין על זדונו כרת ועל שגגתו חטאת ... הרי זה חייב מיתה... וכן אם חלק עליהם בגזרה מן הגזרות שגזרו בדבר שיש בשגגתו חטאת ובזדונו כרת כגון שהתיר החמץ יום ארבעה עשר בשעה שישית או אסרו בהנייה בשעה חמישית הרי זה חייב מיתה וכן כל כיוצא בזה." מן הרמב"ם רואים כי היות שאיסור חמץ בערב פסח קשור לכרת, גם איסור מדרבנן כלול בקטגוריה זו. אולם רק אכילה של חמץ יכולה לחייב כרת. למרות שהנאה אסורה מן התורה, אין היא מחייבת כרת (חמץ ומצה א, א-ב). אם כך, מדוע לא הכליל הרמב"ם בקטגוריה של זקן ממרא גם מי שהורה שמותר לאכול חמץ בשעה חמישית?

עיון בדעתו של רבן גמליאל עשוי להאיר במקצת שאלה זו. רבן גמליאל מגביל את איסור אכילה בשעה חמישית רק לחולין. לדעתו, מותר לאכול תרומה וקודשים בשעה זו, שכן אדם אינו רשאי לשורפם (רש"י).אולם גם רבן גמליאל מודה כי אדם רשאי לשרוף קודשים בהתבסס על איסור חכמים משעה שישית ואילך. מדוע, אם כן, האיסור החל משעה חמישית אינו חל על קודשים?

נראה כי יש חילוק עקרוני בין האיסור החל בשעה חמישית ובין האיסור החל בשעה שישית. איסור בשעה שישית אינו איסור עצמאי האוסר חמץ. מדובר באיסור שהוא למעשה הרחבה של האיסור מדאורייתא. על כן, הוא כולל גם את איסור האכילה וגם את איסור הנאה, במקביל לאיסור המתחיל בשעה שביעית מדאורייתא (לפחות לדעת הרמב"ם). התקנה בשעה חמישית שונה, היות שהיא תקנת חכמים שאוסרת רק אכילה. ממילא האיסור בשעה שישית שהוא הרחבה של איסור דאורייתא, כולל גם אכילת קודשים. האיסור על אכילה בשעה חמישית גמיש יותר. לכן, חז"ל לא אסרו קודשים בשעה חמישית על מנת להימנע משריפתם.

באמצעות חילוק זה נוכל לפתור את הקשיים ברמב"ם. רק מי שחולק על בית הדין הגדול בעניין שעה שישית יכול להיחשב כממרא, היות שרק במסגרת שעה שישית לחמץ יש מעמד של גזירה על דבר שזדונו כרת ושגגתו חטאת, היות שרק אז הוא נאסר כהרחבה של איסור דאורייתא. במשך השעה החמישית ישנו איסור על אכילת חמץ, אולם איסור זה הוא איסור עצמאי שאינו משווה את מעמדו של החמץ הנאסר לזה הנאסר מדאורייתא.

נפקא מינות

מכות

ר' וולוול משתמש בחילוק זה על מנת לפתור בעיות אחרות ברמב"ם. היות שהרחבת חכמים את איסור התורה הייתה רק לשעה שישית, רק מי שעובר על תקנה זו נידון במכת מרדות, ואין עונש זהה למי שעבר על תקנת חכמים בדבר אכילה בשעה חמישית.

תרומה וקודשים

יתר על כן, חמץ קודשים חייב להישאר במצב של תולין במשך השעה החמישית. אין לאכול חמץ כזה, שכן איננו מקבלים את דעת רבן גמליאל להלכה. עם זאת, לא ניתן לשרפם, שכן האיסור העצמאי הקיים ביחס לאכילה אינו מבטל את קדושת האוכלין שיש לקודשים. רק בשעה השישית, בה מדרבנן חל מעמד של חמץ על כל מה שנשאר, מותר לאבד קודשים.

ר' וולוול מציין כי הירושלמי אינו מקבל חילוק זה. לדעת הירושלמי, על אף שרק אכילה אסורה בשעה חמישית, היא יכולה להיחשב כאסורה בשל הרחבה של איסור הדאורייתא על אכילת חמץ. שתי הבנות אלו עשויות להיסמך על שני ההסברים השונים שהוצעו בדבר אופיו של האיסור בשעה חמישית. לדעת אביי (והירושלמי) ישנו סיכוי שאנשים יבואו לידי טעות, ועל כן חז"ל אסרו אכילה (שהיא אסור חמור יותר מהפקת הנאה) משעה חמישית. בהחלט ניתן להבין איסור זה כהרחבה של איסור הדאורייתא. אולם רבא חולק, ולדעתו אין סיכוי גדול לטעויות גסות כל כך. לדעתו, האיסור הוא משום יום המעונן, שבו ניתן לטעות לגבי תחילת זמן האיסור (בתקופה שלפני המצאת השעונים). הרמב"ם המביא את נימוקו של רבא לאיסור, יכול לסמוך על דברים אלו כשהוא קובע כי האיסור בשעה חמישית הוא איסור העומד בפני עצמו.

חמץ שרוף

הגמרא בתחילת פרק שני (כא:) פוסקת כי אדם ששרף חמץ לפני תחילת זמן איסורו, אינו אסור בחמץ זה בפסח. (רמת השריפה הנדרשת לא תידון בשיעור זה.) הריטב"א מסביר כי אם אדם שרף את החמץ לפני שעה חמישית, מותר לאכול את הגחלים השרופות הללו בפסח, שכן איסור חמץ מעולם לא חל עליהן. אולם אם החמץ נשרף במהלך השעה החמישית, כאשר האיסור לאכול חמץ כבר חל בחתיכות אלו, אין לאכול חתיכות אלו, אך מותר ליהנות מהן. מעניין לציין כי הרמב"ם (הלכות חמץ ומצה ג, יא), מביא הלכה זו רק לגבי מי ששרף את חמצו לפני שעה שישית. דבר זה עולה בקנה אחד עם ההסבר שלנו ברמב"ם, כי האיסור על אכילה בשעה חמישית הוא איסור עצמאי, שאינו פוגע במעמד החמץ. (אמנם, הרמב"ם מתיר רק ליהנות מחמץ שרוף אך לא לאוכלו.)

חמץ נוקשה ותערובת חמץ

לדעת הנודע ביהודה (מהדורא קמא או"ח כא), על אף שישנו איסור מדבריהם לאכול חמץ בשעה חמישית, איסור זה אינו כולל חמץ נוקשה ותערובת חמץ. דעה זו מתקבלת על הדעת אם נאמר כי האיסור בשעה חמישית הוא איסור עצמאי. אולם אם האיסור הוא הרחבה של איסור דאורייתא, יש מקום להחיל את האיסור באופן זהה, ולאסור את כל מה שנאסר בפסח עצמו. האור שמח סבור, כי לדעת הירושלמי אכן אסור לאכול חמץ נוקשה ותערובת חמץ בשעה חמישית.

הכשרת כלים

אנו מוצאים הדים לדיון זה גם בדברי השולחן ערוך. ישנה בעיה עקרונית עם הכשרת כלים לפסח. בתהליך ההכשרה, טעם החמץ שיצא מן הדופן באמצעות המים החמים, ישוב ויבלע בדופן. היות שחמץ אסור אפילו במשהו, יש לאסור כלי שבושל בו חמץ בפסח גם אם הוא הוכשר. ניתן להתגבר על בעיה זו באמצעות דין "נט בר נט". על פי עקרון זה, אם טעם של אוכל מסוים הועבר פעמיים לפני שנאסר, הוא מאבד את זהותו. על כן, השו"ע פוסק כי יש להכשיר את הכלים לפני תחילת שעה חמישית, לפני שמתחיל האיסור. הט"ז (שם) מציין כי לפי מספר דעות, ניתן להכשיר את הכלים במהלך שעה חמישית. לדעת הט"ז האיסור בשעה חמישית הוא איסור עצמאי, שאינו מעניק לחמץ מעמד של משהו אסור. לעומתו, השו"ע סבור כי חמץ בשעה חמישית כבר מקבל מעמד של איסור.

סיכום:

לדעת בעל המאור אין איסור (לא מדאורייתא ולא מדרבנן) על אכילת חמץ בערב פסח או על הנאה ממנו. אולם, ישנו ציווי מן התורה להיפטר מן החמץ מדין תשביתו. ציווי זה מתחיל מחצות היום של י"ד ניסן.

לדעת הראב"ד והרמב"ן אין ליהנות מן החמץ משעה שישית ואילך, על אף שאין פסוק מפורש בתורה האוסר אכילת של חמץ בערב פסח.

לדעת הרמב"ם, אסור לאכול חמץ מן התורה משעה שביעית. תקנת חכמים היא שאין לאכול חמץ משעה חמישית ואין ליהנות ממנו משעה שישית. אולם רק מי שאוכל חמץ משעה שישית נענש במכת מרדות - אדם שאכל חמץ בשעה חמישית פטור מעונש. הסברנו דין זה באופן הבא: האיסור בשעה שישית הוא הרחבה של איסור דאורייתא, ועל כן הוא נידון בצורה מחמירה הרבה יותר מאיסור שעה חמישית.

חילוק זה מסביר את הדינים הבאים:

1. תרומה וקדשים שהם חמץ אינם נשרפים בשעה חמישית, אלא רק משעה שישית.

2. חמץ שנשרף עד לפחם לפני שעה שישית אינו נאסר.

3. חמץ נוקשה ותערובת חמץ אינם כלולים באיסור שעה חמישית. [נודע ביהודה]

4. הט"ז מתיר לאדם להכשיר כלי חמץ במהלך השעה החמישית (בניגוד לדעת השו"ע שאוסר לעשות כן).

לדעת הירושלמי אפילו האיסור של שעה חמישית הוא הרחבה של איסור דאורייתא.

בשבוע הבא נתחיל את הפרק השני. (בהמשך, הגמרא אינה קשורה דווקא לפסח).

הדפים הראשונים (כא. - כב: "... קא משמע לן") מהווים הזדמנות טובה לחזור על העניינים שנידונו בפרק הראשון, וכך יש להתייחס אליהם.

יש לשים לב לדברים הבאים:

* תוספות ד"ה "ואי" - שים לב להגדרת "בל יטמין".

* תוספות ד"ה "בהדי" (עיין גם בחידושי ר' חיים הלוי). השיעור יעסוק במספר עניינים הקשורים לגמרא.