י"א חיובי אבלות – המשך

  • הרב אביעד ברטוב

סדרת שעורים זו מוקדשת לזכרו של איש תם וישר ברוך מזרחי הי"ד, אשר פגע בו המשחית ערב זמן חירותנו, בדרכו לעיר אבותינו. 

 

בשיעור זה נמשיך לעסוק בי"א חיובי אבלות. נפתח באפיונם של שלושת הימים הראשונים לאבלות, ומשם נמשיך למספר חיובי אבלות הנלמדים מהאבלות של יחזקאל.

שלושת הימים הראשונים

שלושת הימים הראשונים מן הקבורה הינם הימים המשמעותיים יותר בשבעת ימי האבלות[1]. הדבר בא לידי ביטוי בכך שחלק מי"א חיובי האבלות נוהגים במלואם רק בשלושה ימים אלו. לדוגמא: איסור מלאכה, שאילת שלום והנחת תפילין. במה נתייחדו שלושה הימים הראשונים על שאר הימים?  כדי להבין את הדברים נעיין בדבריו של בר קפרא, הנזכרים בתלמוד הירושלמי מועד קטן פרק ג הלכה ה: "דבר קפרא אמר אין תוקפו של אבל אלא עד שלשה ימים".

בר קפרא טוען כי שלושת הימים הראשונים הם 'תוקפו של אבל'. למה הוא מתכוון? התלמוד הירושלמי מביא ביאור לדברים:

ר' אבא בריה דר' פפי ר' יהושע דסיכנין בשם ר' לוי כל תלתא יומין נפשא טייסא על גופא סבירה דהיא חזרה לגביה כיון דהיא חמייא דאישתני זיויהון דאפוי היא שבקא ליה ואזלה לה.

תהליך הסתלקות הנפש מן הגוף הוא תהליך הדרגתי. בשלושת הימים הראשונים לאחר הקבורה מתהלכת הנפש בגוף, והדבר בא לידי ביטוי בכך שבימים אלו לא משתנה זיו פניו של האדם. במילים אחרות – על פי גישה זו, אבלות על המת חמורה יותר בשלושת הימים ראשונים, מאחר שהפרידה ותהליך הליווי שלו מהעולם הזה לעולם שכולו טוב לא הסתיים. ברם, בגמרא (מועד קטן כז.) אנו מוצאים הנמקה אחרת מדוע בשלושת הימים הראשונים האבלות חמורה יותר:

ומיתא. אל תבכו למת ואל תנדו לו, אל תבכו למת - יותר מדאי ואל תנדו לו - יותר מכשיעור. הא כיצד? שלשה ימים - לבכי, ושבעה - להספד, ושלשים - לגיהוץ ולתספורת. מכאן ואילך - אמר הקדוש ברוך הוא: אי אתם רחמנים בו יותר ממני.

שלושת הימים הראשונים לאבלות הם ימי הבכי, הימים בהם האדם נותן פורקן לצערו האישי. על כן בימים אלו אנו מוצאים

חיובים רבים יותר, וזאת כדי למנוע מן האדם להדחיק את צערו ולברוח מן התמודדות עם תחושת הצער והאבל, ובלשונם של

הראשונים: "נמצא מתעצל בבכי" (טור ב"י יו"ד סימן שפ משמו של רבנו ירוחם).  

חיוב תפילין

עד עתה הנחנו באופן פשוט שכל ג' הימים הראשונים הם הימים המשמעותיים יותר בתהליך האבלות. בתלמוד הבבלי במסכת מועד קטן כא. אנו מוצאים מחלוקת תנאים: האם גם בתוך שלושת הימים הראשונים לאבל ישנם ימים חשובים ומרירים יותר משאר הימים?

תנו רבנן: אבל, שלשה ימים הראשונים אסור להניח תפילין. משלישי ואילך, ושלישי בכלל - מותר להניח תפילין. ואם באו פנים חדשות - אינו חולץ, דברי רבי אליעזר.

רבי יהושע אומר: אבל, שני ימים הראשונים - אסור להניח תפילין, משני ושני בכלל - מותר להניח תפילין, ואם באו פנים חדשות - חולץ.

נחלקו התנאים עד מתי אבל אסור בהנחת תפילין. לדעת ר"א – כל שני הימים הראשונים. לדעת רבי יהושע רק ביום הראשון. האמוראים בגמרא מביא את טעמיהם של התנאים לשיטותיהם:

אמר רב מתנה: מאי טעמא דרבי אליעזר דכתיב ויתמו ימי בכי אבל משה. אמר רב עינא: מאי טעמא דרבי יהושע - דכתיב ואחריתה כיום מר.

ורבי יהושע נמי, הא כתיב ויתמו ימי וגו'! - אמר לך: שאני משה, דתקיף אבליה. - ורבי אליעזר נמי, הא כתיב ואחריתה כיום מר! - עיקר מרירא חד יומא הוא.

ר"א לומד מן הפסוקים של אבלות משה כי גם בתוך שלושת הימים הראשונים, שני הימים הראשונים הם ימי הבכי ולכן הם אסורים בתפילין. לדעת רבי יהושע איסור הנחת תפילין הוא ביום הראשון, המוגדר כיום המרירות. הסתמא דגמרא מנסה להבין, לאור הטעמים שנתנו האמוראים לדברי התנאים, מהי נקודת המחלוקת ביניהם, ונראה שהיא תולה זאת בשתי שאלות:

          א.         האם ניתן ללמוד מן הבכי על משה לדורות?

          ב.          האם הגורם לאיסור הנחת תפילין הוא המרירות?

ככל הנראה, ניתן לומר כי האמוראים מסכימים שקיימת הבחנה בין מרירות לבכי. המרירות המיוחסת ליום הראשון היא תחושת החידלון בה האדם נמצא בעומדו מול שוקת שבורה. רק לפני מספר שעות הקרוב לו היה חלק מחייו ועתה הוא סר לעולם שכולו טוב. תחושה זו של חדלון היא תחושה כה ראשונית, שהיא קודמת לבכי ומספד בו האדם משלים עם העובדה כי קרובו שוב לא יעמוד לצדו. עתה הוא בוכה על הפרידה. אלא שנחלקו התנאים עד מתי קיים איסור הנחת תפילין: האם הוא מצומצם לשעת המרירות או מתארך גם לשעת הבכי? כדי להבין את שורש המחלוקת, נברר קודם מדוע אבל אסור בהנחת תפילין.

 

אבלות יחזקאל

נעיין בפרשת אבלות יחזקאל:

בֶּן־אָדָם הִנְנִי לֹקֵחַ מִמְּךָ אֶת־מַחְמַד עֵינֶיךָ בְּמַגֵּפָה וְלֹא תִסְפֹּד וְלֹא תִבְכֶּה וְלוֹא תָבוֹא דִּמְעָתֶךָ:

הֵאָנֵק דֹּם מֵתִים אֵבֶל לֹא־תַעֲשֶׂה פְּאֵרְךָ חֲבוֹשׁ עָלֶיךָ וּנְעָלֶיךָ תָּשִׂים בְּרַגְלֶיךָ וְלֹא תַעְטֶה עַל־שָׂפָם וְלֶחֶם אֲנָשִׁים לֹא תֹאכֵל:

(יחזקאל כד)

הקב"ה מצווה את הנביא שלא להתאבל באופן מלא על מחמד עיניו אשר ימות במגפה. מצד אחד הוא מצווהו 'האנק דום', וכן שיפסיק משגרת חייו, ומאידך הוא מצווהו לחבוש את פארו (תפילין) וסנדליו (נעילת הסנדל) ולא לאכול מן הלחם של אחרים (סעודת הבראה) ובכך להבטל ממספר מנהגי אבלות. מפרשה זו למדו חז"ל מספר הלכות באבל, כאשר אחת מהם היא איסור הנחת תפילין. התפילין הם פארו של האדם – "פארו" מלשון תפארת – ואדם השרוי באבלות לא לובש מלבושים של תפארת. וכאן עולה השאלה האם התיאור המופיע ביחזקאל מדבר על היום הראשון של האבלות, 'המרירות', או גם על שאר הימים. בשאלה זו נחלקו ר"י ור"א, כל אחד כטעמו. להלכה פסק הרמב"ם כי חיוב זה מצומצם ליום הראשון בלבד, כשיטת ר"י[2]:

האבל ביום ראשון בלבד אסור להניח תפילין ולאכול משלו, וחייב לישב על מטה כפויה, ובשאר ימי האבל מותר לו לאכול משלו ולישב על גבי מפץ או קרקע, ומניח תפילין, ומנין שהוא אסור ביום ראשון להניח תפלין, שהרי נאמר ליחזקאל פארך חבוש עליך מכלל שכל העם אסורין, ונאמר לו ולחם אנשים לא תאכל מכלל שכל העם אוכלין משל אחרים ביום ראשון ואסורין לאכול משל עצמן.

(אבל ד-ט)

וכאן עולה השאלה: האם הרמב"ם פסק כר"י משום שהוא סבור, כדעתו, שעיקר האיסור בהנחת תפילין הוא בשעת המרירות – או שמא מאחר ולשיטתו האבלות דבר תורה היא רק ביום הראשון. האם כדי לבטל עשה של תפילין החובה מצומצמת ליום הראשון בלבד? המהריט"ץ[3] סבר שהרמב"ם צמצם את איסור הנחת תפילין ליום הראשון כיוון שלא יתכן שאבלות מדברי סופרים תבטל מצוות עשה של תפילין. ברם, טענה זאת צריכה עיון לאור דברי הרמב"ם בפרק א הלכה א, שם פוסק הרמב"ם כי גם ביום הראשון אבלות של תורה היא רק על ששת הקרובים הנזכרים בפרשת אמור, ולא בשארהקרובים אותם הוסיפו חכמים לרשימת הקרובים עליהם אדם מתאבל שבעה ימים. ואם נכונה סברתו של המהריט"ץ, הרי שברשימה שלפנינו היה צריך הרמב"ם לציין את העובדה שמצאנו ראשונים שפסקו כי האיסור להניח תפילין הוא באבלות על ששה קרובים, אשר לגביהם האבלות ביום הראשון היא דאורייתא. כך שצריך לומר, כי איסור הנחת תפילין ביום הראשון – גם היא מדברי סופרים, ויש ביד חכמים לעקור עשה של תורה ב"שב ואל תעשה". כך הורו מרבית האחרונים למעשה[4].   

שאילת שלום 

מן המילים 'האנק דום' למדו חז"ל כי אבל בשלושת הימים הראשונים אסור בשאילת שלום וקבלתו. אולם ישנם מצבים בהם האבל יכול להשיב שלום, וכך מסופר בברייתא, מועד קטן כא.:

שלשה ימים הראשונים אסור בשאילת שלום? והתניא: מעשה ומתו בניו של רבי עקיבא, נכנסו כל ישראל והספידום הספד גדול. בשעת פטירתן עמד רבי עקיבא על ספסל גדול ואמר: אחינו בית ישראל שמעו! אפילו שני בנים חתנים - מנוחם הוא בשביל כבוד שעשיתם. ואם בשביל עקיבא באתם - הרי כמה עקיבא בשוק. אלא כך אמרתם תורת אלהיו בלבו וכל שכן ששכרכם כפול, לכו לבתיכם לשלום. - כבוד רבים שאני.

רבי עקיבא מודה לציבור המנחמים בשלושת הימים הראשונים לאבלותו. הגמרא מבינה כי הורה לעצמו היתר בדבר, משום שהוא כמנהיג ציבור אינו יכול להפרד מן הרבים לנחמו ואמירת השלום אינה אישית-פרטית אלא ציבורית.

חשוב להעיר בהקשר זה, כי אמירת שלום בתקופת חז"ל היתה בעלת שני מובנים. א) ברכה ליוצא לדרך, שהקב"ה ששמו שלום ילווה אותו ויהיה עמו. ב) הבעת התעניינות מדרכי הנימוס. בימינו אמירת שלום על ידי הרבים היא יותר עניין נימוסי מאשר 'ברכתי', וכאן עולה השאלה: האם שאילת שלום נימוסית מותרת לאבל בתוך תקופת אבלותו? בשאלה זאת התלבט הרמ"א (דרכי משה יו"ד סימן שפה):

ומה שנוהגין האידנא לשאול בשלום אבלים לאחר שבעה נראה דסבירא להו דשאילת שלום שאנו נוהגין בה אינה שאלת שלום המוזכרת בגמרא וכמו שהארכתי בזה בסייעתא דשמיא באורח חיים סימן פ"ט (אות א) מיהו ממעשה דרבי עקיבא שכתבתי בסמוך (דמה"א אות א) דלא התירו אלא משום כבוד רבים לא משמע כן:

בתקופתו של הרמ"א, וכן בימינו, נוהגים להקל ולשאול בשלום אבל. הרמ"א תולה זאת בסברא שהבאנו לעיל, ברם לדעתו (מתוך הסיפור של ר"ע) סבור הרמ"א כי חכמים התירו שאלת שלום רק במקרה של כבוד הרבים. לא ניתן להקל בדבר בימינו. להלכה כתב רבי בצלאל שטרן בשו"ת בצל חכמה (חלק ה סימן ע) שהעולם בימינו מקל ונוהג כדברים המובאים אצל הרמ"א, שלאחר שבעה שואלים בשלום אבל, והוא מוסיף שגם קריאות בהם מופיעה המילה שלום – כגון, "לך לשלום", "צאתך לשלום" נחשבות בימינו כקריאות של נימוס אף על פי ששמו של הקב"ה מופיעה בהם.

 



[1]      תפיסתם של שלושת הימים הראשונים כחיוניים ומשמעותיים יותר היא תופעה הלכתית שמצאנו לה מקבילות במקומות אחרים, לדוגמא בהלכות נידה: שלושת הימים הראשונים מתוך שבעת הנקיים הם ימים חמורים לעניין מראות דמים. במילים אחרות, ניתן לומר שבהלכות בהן גורם הזמן הוא שבעה ימים, ג' הימים הראשונים הם יחידה משמעותית יותר.

[2]      חשוב להעיר שהרמב"ם לא מנה את איסור הנחת תפילין יחד עם שאר חיובי אבלות הנזכרים בפרק ה, וזאת משום הסיבה כי איסור הנחת תפילין אינו מעשה הצהרתי המפגין את האבלות כלפי חוץ, כמו שמצאנו בשאר י"א חיובי האבלות. 

[3]      עיין פת"ש יו"ד שפ"ח סעיף א, באר היטב או"ח לח ס"ד ד.

[4]         ראה פת"ש; טז יו"ד שם.