יא: - כתובת מנה ומאתיים

  • הרב יאיר קאהן

כתובת מנה ומאתיים (יא:)

שנינו בפרק רביעי:

"לא כתב לה כתובה - בתולה גובה מאתים ואלמנה מנה, מפני שהוא תנאי בית דין". (כתובות נא ע"א)

זהו המקור לדין עיקר הכתובה - מנה לאלמנה ושני מנים (מאתיים זוז) לבתולה. סכום זה אינו תלוי בהתחייבות החתן, שכן הוא "תנאי בית דין". במשנתנו, נחלקו התנאים מהי הגדרת ה"בתולה" המקבלת מאתיים:

"הגדול שבא על הקטנה וקטן שבא על הגדולה ומוכת עץ - כתובתן מאתים, דברי רבי מאיר. וחכמים אומרים: מוכת עץ - כתובתה מנה". (כתובות יא ע"ב)

במבט ראשון נראה שלדעת ר' מאיר, כל אישה שלא שימשה נחשבת לבתולה, אף על פי שחסרים לה הסימנים הפיזיולוגיים של בתולה. חכמים חולקים עליו, ומגדירים בתולה בהתאם לשאלה אם פתחה פתוח או סתום, ולכן אם חסרים לה סימני הבתולים הפיזיים - כתובתה מנה, אפילו אם טרם נבעלה.

ייתכן שמחלוקת זו משקפת הגדרות שונות של בתולין בכל התורה כולה. הלא ישנם תחומים נוספים שבהם שונה דין הבתולה מדין הבעולה: דיני האונס והמפתה נאמרו רק בבתולה; בתולה מאורסה שזינתה - דינה בסקילה, ואילו בעולה מאורסה שזינתה - דינה בחנק; וכן לכהן גדול מותר להתחתן עם בתולה בלבד. בכל התחומים האלו יש לשאול האם הבתולין נקבעים ע"פ קריטריונים פיזיולוגיים או ע"פ העדר תשמיש. מאידך, ייתכן להבחין בין התחומים השונים, ולכן אנו נתמקד בנושא הנידון בסוגייתנו - סכום עיקר הכתובה.

נבעלה שלא כדרכה

לפי הדרך שבה הבנו את מחלוקת ר' מאיר וחכמים, יש להניח שקיימת מחלוקת הפוכה ביניהם ביחס לאישה שנבעלה שלא כדרכה: לדעת חכמים עיקר כתובתה הוא מאתיים, שכן היא נשארה בתולה במובן הפיזיולוגי, ואילו ר' מאיר סובר שדינה כבעולה, שהרי בכל התורה כולה - ביאה שלא כדרכה נחשבת למעשה ביאה, ולכן אף האישה שנבעלה שלא כדרכה נחשבת לבעולה.

תוס' (כתובות לט ע"ב ד"ה טעמא) הניחו כדבר פשוט שאישה שנבעלה שלא כדרכה נחשבת בתולה, ועיקר כתובתה הוא מאתיים. כהוכחה לדבריהם, תוס' מביאים את הסוגייה בקידושין (י ע"א) הכותבת שנערה שנבעלה שלא כדרכה ואחר כך נאנסה - יש בה דין אונס[1]. כיוון שדין אונס נוהג בבתולה בלבד, תוס' מסיקים מכך שנערה שנבעלה שלא כדרכה נחשבת עדיין בתולה. לדברינו, שיטת תוס' היא רק אליבא דחכמים, אך לדעת ר' מאיר - נערה שנבעלה שלא כדרכה נחשבת לבתולה[2].

אלמנה מן הנישואין

בהמשך המשנה, רואים אנו שגם עיקר הכתובה של אלמנה מן הנישואין הוא מנה, כמו של בעולה. משתיקת המשנה, משמע שדין זה הוא גם לר' מאיר וגם לחכמים.

מדוע אלמנה מן הנישואין - כתובתה מנה? רש"י הסביר:

"דבחזקת בעולה קיימא משנכנסה לחופה". (ד"ה כתובתה)

הגמרא מביאה ברייתא להסביר עניין זה:

"תנו רבנן: כנסה ראשון לשום נישואין, ויש לה עדים שלא נסתרה, אי נמי נסתרה ולא שהתה כדי ביאה - אין השני יכול לטעון טענת בתולים, שהרי כנסה ראשון". (כתובות יא ע"ב)

במקרה זה, העדים מעידים שכלל לא סביר שהאלמנה נבעלה. רש"י מסביר: "שהרי כנסה ראשון - ועליו לדעת שנבעלה". לשיטתו, אפילו במקרה זה האלמנה היא בעולה. ברור, אם כן, שכתובתה מנה הן לדעת ר' מאיר והן לדעת חכמים.

ברמב"ם מופיע הסבר אחר לכך שאלמנה מן הנישואין - כתובתה מנה:

"הנושא בתולה שנתאלמנה או שנתגרשה או נחלצה - אם מן האירוסין נתאלמנה או נתגרשה או נחלצה, כתובתה מאתים; ואם מן הנישואין, כתובתה מאה. שמשנשאת - הרי היא כבעולה". (הל' אישות י"א, א)

הרמב"ם אינו כותב שהאישה היא בעולה, אלא "הרי היא כבעולה". ממילא, יש לברר: מדוע אלמנה מן הנישואין כתובתה מנה, אם היא בתולה ולא נבעלה מעולם?

קטן הבא על הגדולה

ביחס לקטן הבא על הגדולה, נחלקו רב ושמואל:

"אמר רב יהודה אמר רב: קטן (פחות מבן ט', שאין ביאתו ביאה) הבא על הגדולה - עשאה מוכת עץ. כי אמריתה קמיה דשמואל, אמר אין מוכת עץ בבשר". (כתובות יא ע"ב)

מהו יסודה של מחלוקת זו? אם ביאת קטן פותחת את פתחה של הבתולה - מדוע אין היא נחשבת למוכת עץ לדעת שמואל?

לשאלה זו מתייחסים התוס':

"בלא השיר בתולין איירי, דאי בהשיר - למה יש לה להיות פחותה ממוכת עץ?". (כתובות יא ע"ב ד"ה ושמואל אמר)

כדברי התוספות מפורש בירושלמי (כתובות פ"א ה"ג):

"קטן שבא על הגדולה - אין הבתולין חזורין?! אמר רבי אבין: תיפתר, שבא עליה שלא כדרכה. אמר רבי יוסי ברבי אבין: ואפילו תימא בכדרכה, קטן ביאתו ביאה אבל אין בו כח ליגע בסימנין".

ואמנם, לפירוש הירושלמי והתוס' - שיטת שמואל מובנת, שהרי ביאת קטן אינה ביאה וגם אינה פוגעת בסימנים הפיזיים של הבתולין. אולם מהו ההסבר לשיטת רב? מדוע הנבעלת ע"י קטן - דינה כמוכת עץ (שכתובתה מנה לדעת חכמים), אם פתחה נותר סתום[3]?

נמצא, שהגדרת הבתולין של חכמים אינה תלויה רק בקריטריונים פיזיולוגיים. שהרי לפי הירושלמי - בתולה שנבעלה ע"י קטן מפסידה את כתובת הבתולה, אף על פי שאין פגם בסימניה. ומאידך, מפורש בירושלמי שלבוגרת אין כלל סימני בתולין (שכן הם נושרים), ואף על פי כן כתובתה מאתיים כבתולה. וכך נראה גם מצד הסברא, שהרי כלל לא מסתבר לומר שאישה תפסיד חלק מעיקר כתובתה רק בגלל היעדר הסימנים הפיזיולוגיים של הבתולין, אף על פי שהיא לא נבעלה מעולם.

לאור כל הקושיות שהבאנו, יש להבין שהחלוקה בין כתובת מאתיים לבין כתובת מנה אינה תלויה רק בבתוליה של האישה. עלינו לברר, אם כן, מהי ההבחנה בין שני סכומי הכתובה: מדוע הבחינו חז"ל בין כתובת בתולה לכתובת בעולה?

לכך יש להוסיף שאלה נוספת: אפילו לפי הדעות שכתובה דאורייתא - הדבר אמור רק ביחס לכתובת בתולה, אך כתובת בעולה היא דרבנן, ומהתורה אין לה כתובה כלל. ויש לתמוה על כך: הלוא דין כתובה נאמר כדי שהאישה לא תהיה קלה בעיני בעלה להוציאה, ובמה שונה בתולה מבעולה לעניין זה?

"חן"

כדי להבין פשר סוגיה זו, נעיין בדברים המאירים של הירושלמי:

"מתיבין לרבי מאיר (= השיבו חכמים לר' מאיר, הסובר שמוכת עץ כתובתה מאתיים): בתולין אין כאן, ותימר כתובתה מאתים? אמר לון: וכי בבתולין הדבר תלוי? הרי בוגרת - אין לה בתולים, וכתובתה מאתים; הרי בתולה מן הנישואין - יש לה בתולים, וכתובתה מנה!

מאי כדון? בוגרת - לא בטל חינה, בתולה מן הנישואין - בטל חינה. מה פליגין? במוכת עץ, דר' מאיר אמר לא בטל חינה, ורבנין אמרין בטל חינה". (כתובות פ"א ה"ג)

לפי הירושלמי, ר' מאיר וחכמים תמימי דעים בכך שהחילוק בין כתובת מאתיים לכתובת מנה אינו תלוי בהגדרת הבתולין אלא ב"חן". גורם זה - ה"חן" - קיים במסגרת הנישואין עם בתולה, וחסר במסגרת הנישואין עם בעולה, והוא הגורם לכך שסכום כתובתה של הבתולה גבוה יותר מסכום כתובתה של הבעולה.

נראה, ששורשו של ה"חן" נעוץ בבלעדיות הקשר שבין החתן לכלה. חתונה היא כניסה לברית נישואין, ויסוד הברית שנכרתת בין שתי אנשים הוא הייחודיות והבלעדיות, שרק שניהם שותפים בברית זו. הגמרא בקידושין (ב ע"ב) מסבירה שהאירוסין נקראים "קידושין" כיוון שהבעל אוסר את אשתו על כל העולם כהקדש. דווקא האיסור על כל העולם הופך את האישה למיוחדת ולמקודשת לבעלה. כל חתונה בנויה על ייחודיות זו, המחייבת נאמנות בלעדית במהלך הנישואין, אך ברית זו מקבלת משנה תוקף ביחס לקידושי בתולה, שמעולם לא הייתה שותפה לקשר אישותי עם אחר. במקרה זה, הברית משקפת מחוייבות עמוקה יותר, הבאה לידי ביטוי ע"י הכתובה הגדולה יותר. דרך כתובה זו, הבעל מכריז "וארשתיך לי לעולם": אין בכוונתי לגרשך, ואם אעבור על מחוייבות זו - אשלם לך את דמי הכתובה[4].

מסכת גיטין, העוסקת בדיני הגירושין, מסתיימת כך:

"דאמר רבי אלעזר: כל המגרש אשתו ראשונה - אפילו מזבח מוריד עליו דמעות, שנאמר "וזאת שנית תעשו, כסות דמעה את מזבח ה', בכי ואנקה, מאין [עוד] פנות אל המנחה ולקחת רצון מידכם. ואמרתם - על מה? על כי ה' העיד בינך ובין אשת נעוריך אשר אתה בגדתה בה, והיא חברתך ואשת בריתך"". (גיטין צ ע"ב)

הרי לנו, שקיימת ברית מיוחדת בין האדם לבין אשתו הראשונה, המכונה "אשת בריתו", והפרת ברית זו באמצעות גירושין היא בגדר בגידה. במסכת סנהדרין (כב ע"א) הגמרא ממשיכה לתאר את הייחודיות של הזיווג הראשון:

"ואמר רבי יוחנן: כל אדם שמתה אשתו ראשונה - כאילו חרב בית המקדש בימיו...

אמר רבי אלכסנדרי: כל אדם שמתה אשתו בימיו - עולם חשך בעדו, שנאמר "אור חשך באהלו, ונרו עליו ידעך". רבי יוסי בר חנינא אמר: פסיעותיו מתקצרות, שנאמר "יצרו צעדי אונו". רבי אבהו אמר: עצתו נופלת, שנאמר "ותשליכהו עצתו".

אמר רבה בר בר חנה אמר רבי יוחנן: קשה לזווגם כקריעת ים סוף, שנאמר "אלוהים מושיב יחידים ביתה מוציא אסירים בכושרות". איני? והאמר רב יהודה אמר רב: ארבעים יום קודם יצירת הולד בת קול יוצאת ואומרת: בת פלוני לפלוני?! לא קשיא: הא בזווג ראשון, הא בזווג שני.

אמר רבי שמואל בר נחמן: לכל יש תמורה, חוץ מאשת נעורים, שנאמר "ואשת נעורים כי תמאס".

מתני לה רב יהודה לרב יצחק בריה: אין אדם מוצא קורת רוח אלא מאשתו ראשונה, שנאמר "יהי מקורך ברוך ושמח מאשת נעוריך"". (סנהדרין כב ע"א)

קשר ייחודי זה, שבין האדם לאשת נעוריו, קרוי ע"י חז"ל במילה אחת - "חן". נראה, שרבותינו שאבו את המונח הזה מן המקרא:

"כי יקח איש אשה ובעלה, והיה אם לא תמצא חן בעיניו, כי מצא בה ערות דבר - וכתב לה ספר כריתֻת ונתן בידה ושִלחה מביתו. ויצאה מביתו והלכה והיתה לאיש אחר. ושנאה האיש האחרון, וכתב לה ספר כריתֻת ונתן בידה ושִלחה מביתו וגו'". (דברים כ"ד, א-ג)

בגירושין הראשונים, התורה מנמקת את הגירושין בכך שהאישה "לא מצאה חן" בעיני בעלה, ואילו בגירושין השניים - נימוק זה אינו מופיע. ניתן להסיק מכאן שה"חן" שייך לזיווג הראשון בלבד, והאדם יכול לגרש את אשתו הראשונה רק כאשר יש פגם ב"חן" זה.

כתובת הבתולה משקפת את המחוייבות העמוקה הקיימת בין החתן לכלה דווקא בזיווג הראשון. חז"ל תיקנו כתובה גם לאלמנה, אך הסכום הנמוך מצביע על רמת מחוייבות נמוכה יותר[5].

לאור דברינו, נשוב ונתרץ את הקושיות שהקשינו לעיל. לדעת הרמב"ם, כזכור, אלמנה מן הנישואין כתובתה מנה אף על פי שמעולם לא נבעלה. כזכור, שאלנו מדוע כתובתה של האלמנה הוא מנה, למרות שהיא מעולם לא נבעלה וגם פתחה הוא סתום. לפי מה שהסברנו, הדברים פשוטים: ברור שאישה שהתחתנה עם אחר - מאבדת את ה"חן", את הבלעדיות של הברית הנכרתת בינה לבין בעלה החדש. אישה זו כבר נכנסה לברית נישואין עם אדם אחר, ולכן מידת הבלעדיות בנישואיה השניים נפגמה.

מאידך, ביאה שלא כדרכה נחשבת כביאה לעניין איסורי עריות, אך היא אינה נחשבת למעשה אישות. כך מפורש בגמרא בקידושין:

"בעל עושה אותה בעולה שלא כדרכה, ואין אחר עושה אותה בעולה שלא כדרכה". (קידושין ט ע"ב)

כשם שחיבוק ונישוק עם אדם אחר אינם הופכים את האישה לבעולה לעניין כתובה, הוא הדין לביאה שלא כדרכה, שאינה מפחיתה את כתובת האישה למנה. רק קשר של אישות פוגם באפשרות לרקום את הקשר הבלעדי והייחודי לאישה הראשונה.

 

מוכת עץ

לגבי מוכת עץ נחלקו ר' מאיר וחכמים, אך לאור דברינו - שיטת חכמים תמוהה. ברור שאין שום פגם בברית הנישואין הנכרתת עם אישה שהיא מוכת עץ. ברם, ראינו שהירושלמי מסביר שהמחלוקת בין ר' מאיר לחכמים אכן נסובה סביב השאלה אם ה"חן" של מוכת עץ נפגע או לא.

ייתכן שהמחלוקת ביניהם נעוצה בנקודת המבט של ה"חן". לדעת ר' מאיר, מוכת עץ כתובתה מאתיים כיוון שמבחינה אובייקטיבית האישה לא נפגמה כלל, ואין שום מניעה לכרות איתה ברית נישואין שלמה. חכמים, לעומתו, אינם מסתכלים על המציאות האובייקטיבית, אלא על זווית הראייה של הבעל, המתחתן עם אישה חסרת סימנים בצורה לא טבעית. אם לב הבעל נוקפו, ואין הוא בטוח לחלוטין שאשתו היא בתולה - אין הוא יכול לכרות עמה ברית נישואין מלאה. חכמים לוקחים בחשבון את המציאות הפסיכולוגית הסובייקטיבית, ואילו רבי מאיר מתמקד במישור האובייקטיבי בלבד.

כך הוא גם ביחס לקטן שבא על הגדולה. אף על פי שסימניה של הגדולה לא נפגמו - לדעת רב היא נחשבת למוכת עץ, וסכום הכתובה שלה תלוי במחלוקת ר' מאיר וחכמים. לדעת ר' מאיר יש לה כתובת בתולה, כיוון שביאת קטן אינה ביאה מבחינה אובייקטיבית. אבל במישור הסובייקטיבי - ביאת קטן אכן פוגמת ב"חן", כיוון שהבעל יודע שאשתו נבעלה כבר בעבר. לדעת חכמים, המניעה נובעת מידיעת המעשה שנעשה בעבר, אף על פי שמבחינה אובייקטיבית אין למעשה זה שום משמעות.

 
 

[1] עיין בגמרא שם, שחכמים ורבי נחלקו אם האונס חייב סקילה, והסכימו שהוא חייב בתשלומי אונס. לגבי דין בתולה לכהן גדול עיין יבמות נט ע"א.

[2] ייתכן שלדעת ר' מאיר הגדרת הבתולין היא מורכבת: כל אישה שקיימה את אחד מההתנאים (לא שימשה מעולם או שפתחה סתום) נחשבת לבתולה וכתובתה מאתיים. אבל אין זה מסתבר כלל.

[3] הרי"ד פירש סוגייה זו באופן אחר לחלוטין, אך דבריו דחוקים.

[4] כך ניתן להבין מדוע התורה חייבה את הכהן הגדול להתחתן רק עם בתולה.

[5] א. מצאנו שבית דין של כהנים היו גובים לבתולה ארבע מאות זוז (כתובות יב ע"א). לפי דרכנו, ייתכן שאין זו רק תביעה כספית, אלא ניסיון להעמיק את מחוייבות הבעל עוד יותר (אולי מפני שכהן אסור בגרושה).

ב. כמובן, כל דברינו אינם אלא במישור הקטגורי. במישור האישי, ייתכנו מצבים הפוכים, כאשר אדם מסויים מתחתן עם בתולה בפחות מחוייבות מאחר שהתחתן עם בעולה.