יבמות | דף לט | עבירה לשמה

בגמרא בסוגייתנו הובאה אחת המחלוקות החשובות והמעניינות בדיני ייבום:

"תניא, אבא שאול אומר: הכונס את יבמתו לשם נוי, ולשום אישות, ולשום דבר אחר – כאילו פוגע בערוה, וקרוב אני בעיני להיות הולד ממזר. וחכמים אומרים: 'יבמה יבא עליה' – מכל מקום".

מהו טעמו של אבא שאול? מדוע מי שמייבם "לשם נוי" נחשב כאילו פוגע בערוה?

יש שביארו את עמדתו של אבא שאול מתוך הבנת דין ייבום כמצוות עשה הדוחה מצוות לא תעשה. כך למשל כתב ר' אלחנן וסרמן בקובץ הערות (סימן ל"ו) שכאשר אדם עושה מצווה בלי כוונה אין 'קיום' של המצווה, וממילא במקרה כזה לא נאמר הדין ש"עשה דוחה לא תעשה", ואיסור אשת אח נשאר בעינו.

אומנם, הראי"ה קוק בשו"ת משפט כהן (סימן קמ"ג) ביאר שלדעת אבא שאול דין ייבום אינו בבחינת "עשה דוחה לא תעשה" אלא חלק מדין "עבירה לשמה". וכך כתב הרב קוק בביאור ההבדל בין המושגים:

"הוראת שעה ודאי שפיר נקראת בשם עבירה מצד עצמה, אלא שהמצוה היא יותר גדולה ממנה ומכרעתה... דיש מצוה ועבירה, והמצוה היא גדולה יותר ומכרעת, ובכהאי גוונא מקרי בשם עבירה לשמה. והוא הדין כשעושים למיגדר מילתא, דהוי לא בכלל היתר אלא בכלל דיחוי.   
ויותר מחולקים הם היסודות של המצוה והעבירה בזה מסתם דיחוי, למשל, של עשה דוחה לא תעשה או של דיחוי טומאה בצבור, שמתקרבים ביחד הכוחות ובטל כח החטא שיש בזה לגמרי, ובדבר שהותר רק למיגדר מילתא הדבר עומד בצורתו, אלא שהזכות מכריעה, ומשום הכי צריך שיכון לשם שמים, ועל זה אמרו גדולה עבירה לשמה. ואולי אבא שאול סובר שגם גבי יבום העבירה היא בעינה, והמצוה מכרעת, משום הכי בעי דוקא לשם שמים, אבל לשם נוי ולשם ממון הרי זה פוגע בערוה".

הרב קוק מסביר שיש מקומות בתורה שבהם האיסור נדחה ומתבטל לגמרי מפני המצווה (טומאה בציבור, עשה דוחה לא תעשה), אך יש מצבים שבהם האיסור אינו מתבטל, ולמרות זאת ראוי לעבור עליו לשם קיום מצווה חשובה ממנו. מצבים אלו נקראים "הוראת שעה" או "עבירה לשמה", ובהם יש צורך בכוונה לשם שמים כדי שהזכות תכריע את האיסור.

עיקרון זה נמצא גם בדבריו של הנביא הושע (א, ד):

"כִּי עוֹד מְעַט וּפָקַדְתִּי אֶת דְּמֵי יִזְרְעֶאל עַל בֵּית יֵהוּא".

וכך פירש זאת הרד"ק על אתר:

"ולמה אמר דמי יזרעאל – הדמים אשר שפך ביזרעאל מבית אחאב, ואף על פי שעשה בזה הדבר הישר בעיני ה', כיון שהוא לא שמר ללכת בתורת ה' ולא סר מכל חטאות ירבעם בן נבט נחשבו לו הדמים ששפך לדם נקי".

כלומר, כאשר אדם מבקש לקיים "עבירה לשמה" עליו להיות בטוח בטהרת כוונותיו, וכאשר יהוא עצמו חוטא – הוא מוכיח שהריגת בית אחאב לא נעשתה מתוך מקום טהור.

הקצנה של גישה זו אפשר למצוא בדברי החפץ חיים (שמירת הלשון, שער התבונה י"ז) בשם הסמ"ק:

"גם צריך לחקוק בנפשו את מה שכתב בסמ"ק בסימן רפ"ג בשם ריב"א, דאפילו אלו שמצוה להורגן, כמו הרודף אחר הזכור ואחר נערה המאורסה ואחר חבירו להורגו, זה שהורגן צריך להיזהר אח"כ מאבק שלהם. כי אם ח"ו יכשל ההורגם בעבירה כיוצא בהם, יחשב לו אותו הנהרג לדם נקי. וראיה מיהוא, שנענש בדמי בית אחאב אף על פי שצוה לו הנביא בשם ה' להורגם, לפי שנכשל בעברה של בית אחאב עכ"ל.           
ואף שטובה גדולה עשה בישראל, שאחאב עבד את הבעל והעגלים, ויהוא השמיד את הבעל מישראל וישימם למוחראות כמ"ש בקרא, וגם במה שהרג את בית אחאב מצא חן בעיני ה', וניתנה לו עבור זה מלוכה עד ארבעה דורות כמ"ש בקרא, ועבודת העגלים שעבד יהוא אח"כ בשגגה היה (כמ"ש בסנהדרין בדף ק"ב יהוא צדיקא רבא הוה אך שחותמו של אחיה השלוני ראה וטעה), ואעפ"כ כיון שנשאר עדיין אצלו מהעון של אחאב נענש, כמ"ש בתחילת הושע 'ופקדתי את דמי יזרעאל (פי' של בית אחאב שהרג ביזרעאל) על בית יהוא'.

החפץ חיים כותב, בעקבות הסמ"ק, שגם אם אדם מספר לשון הרע מתוך כוונה טהורה, אם יש בו עצמו שמץ מאותו עוון – הוא עתיד להיענש על כך.

יש משהו מטריד בגישה הזו, משום שהיא משתקת את האדם ומונעת ממנו לעשות את הדבר הנכון בשל החשש משמץ של חטא שיש בו. יתר על כן, המקור המפורש הקדום ביותר לגישה זו הוא דווקא הסיפור המפורסם מן הברית החדשה שבו בית הדין מבקש לסקול אישה נואפת ואותו האיש אומר להם "מי בכם חף מפשע הוא ידה בה אבן בראשונה".

לכן נראה לדייק ולהבחין בהבדל המהותי שבין דבריו של אותו האיש לדברי רבותינו. כאשר העונש מוטל ומתבצע על ידי בית הדין, דעת תורתנו היא שיש לבצע את העונש גם אם המבצעים אינם טהורים לחלוטין. אך כאשר אדם פרטי הופך את עצמו לבית דין ומורה היתר לעצמו לפגוע בחברו לשם שמיים – זהו מקרה חריג, שבו רק אדם טהור ונקי יכול להצביע על עצמו כשליח אלוקי ולפגוע באדם אחר בשם ה'.