יבמות דף מו - מילה וטבילה בגירות

  • הרב אברהם סתיו

בגמרא (מו ע"א) מובאת מחלוקת תנאים בעניין המרכיבים המחויבים בתהליך הגירות:

ת"ר: גר שמל ולא טבל - ר"א אומר: הרי זה גר, שכן מצינו באבותינו, שמלו ולא טבלו; טבל ולא מל - ר' יהושע אומר: הרי זה גר, שכן מצינו באמהות, שטבלו ולא מלו; וחכמים אומרים: טבל ולא מל, מל ולא טבל - אין גר, עד שימול ויטבול.

להלכה מכריעה הגמרא (מו ע"ב) כדעת חכמים, שיש צורך גם במילה וגם בטבילה לשם גירות. אמנם עדיין יש מקום לדון: מהו היחס שבין שני המרכיבים? נראה שאפשר לראות יחס זה בשתי דרכים עקרוניות:

א. המילה והטבילה הם שני חלקים נפרדים בתהליך הגירות. חלקים אלה עומדים בפני עצמם ומצטרפים יחד ליצירת חלות הגירות.

ב. הסרת הערלה היא רק תנאי לכך שאפשר יהיה להתגייר, אך תהליך הגירות כולו מתרחש בשלב הטבילה.

לשאלה זו ישנן ראיות והשלכות רבות, שאפשר למצוא כבר בסוגיית הגמרא ובדברי הראשונים עליה, ונזכיר כאן כמה מהן.

ראשית, בדברי הברייתא הנזכרת לעיל הוזכרה העובדה שנשים נכנסות לגירות בטבילה בלבד, אף שלא שייכת בהן מילה. לפי הגישה השנייה, הרואה בהסרת הערלה תנאי בלבד, מסתבר שבנשים שמלכתחילה אין להן ערלה לא יהיה צורך בתנאי זה. אמנם בברייתא הנ"ל הובא שרבי יהושע למד מן האמהות שגם בגברים אין המילה מעכבת ודי בטבילה בלבד. אם נבין את הסרת הערלה כתנאי בלבד, אין לכאורה היגיון בדברי רבי יהושע, שהרי לנשים אין ערלה, וממילא אי אפשר להוכיח מהם שגברים יכולים להתגייר על ידי טבילה למרות שיש להם ערלה! ממילא נראה שלדעתו המילה היא חלק ממעשה הגיור (שאינו מעכב לדעתו) ולא תנאי.

שאלה דומה שאל הרמב"ן ביחס לבני שבט לוי. על פי המדרש המובא ברמב"ם, בני לוי שמרו על מצות המילה גם במצרים. ממילא שואל הרמב"ן (מו ע"א ד"ה שכן) כיצד אפשר היה לגייר אותם:

ואם תאמר: שבט לוי היאך נכנסו תחת כנפי השכינה? אלא הטיפו מהם דם ברית. ולי נראה דמדין מילה אינן חייבין להטיף דהא מלו, ולא דמו לערבי מהול וגבעוני מהול דהתם כיון דלא מפקדי כמאן דלא מהילי דמו... הילכך בני לוי נדונו כנשים להכנס בטבילה תחת כנפי השכינה עם המילה שלהם.

הרמב"ן מביא שתי דעות בנוגע לתהליך הגירות של בני לוי: לפי הדעה הראשונה, בני לוי היו צריכים להטיף דם ברית. נראה שלפי שיטה זו המילה היא חלק הכרחי מתהליך הגירות, וממילא יש צורך בה למרות שבני לוי כבר הסירו את ערלתם. אך לפי השיטה השניה אין צורך במילה נוספת, למרות שהמילה הראשונה לא הייתה לשם גירות, ונראה שהיא רואה את הסרת הערלה כתנאי בגירות (ועי' תוס' מו ע"ב ד"ה דרבי, שדנו בגר שנתגייר כשהוא מהול).

השלכה מעשית יותר אפשר למצוא במחלוקת הראשונים (המובאת בתוס' הרא"ש מו ע"ב ד"ה קמ"ל) ביחס לגר שנכרת לו הגיד: לדעת התוס' הוא יכול להתגייר והמילה לא מעכבת, ואילו לדעת ר"ח אין הוא יכול להתגייר.

השלכה נוספת אפשר למצוא במחלוקת הראשונים ביחס לגר שטבל בלילה. לדעת הרמב"ם (המובא ברשב"א מו ע"ב ד"ה וש"מ) הטבילה מועילה בדיעבד, משום שהיא נחשבת כ"גמר דין" שכשר בלילה. ואילו לדעת הריטב"א (שם) הטבילה לא מועילה משום שהיא נחשבת כ"תחילת דין". נראה שהרמב"ם סבור שהמילה היא תחילת תהליך הגירות ואילו הטבילה מהווה רק את סיומו, ואילו הריטב"א סבור שהמילה נחשבת כתנאי בלבד והתהליך כולו מתרחש בזמן הטבילה.

לשאלה זו ישנן השלכות נוספות, כגון בשאלה האם יש חובה דווקא למול ואחר כך לטבול (עיין בראשונים לקמן מז ע"ב), ואין כאן מקום להאריך בזה. לסיום נעיר ששאלתנו משליכה גם על הבנת היחס המהותי בין שני חלקי הגירות. לפי הגישה הרואה במילה תנאי, נראה ברור שהסרת הערלה מנתקת את הגר מטומאת העכו"ם, והטבילה מכניסה אותו לקדושת ישראל. אמנם אם מדובר בשני חלקים של החלת הגירות, ייתכן שתפקיד המילה איננו הסרת טומאת העכו"ם אלא הטבעת הברית עם הקב"ה בבשרו של הגר.

 

הרב אברהם סתיו